משנה שביעית ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ט · משנה ב | >>
שלש ארצות לביעור, יהודה, ועבר הירדן, והגליל.
ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת.
גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק.
מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין, גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין, גליל התחתון.
ותחום טבריא, העמק.
וביהודה, ההר והשפלה והעמק.
ושפלת לוד כשפלת הדרום, וההר שלה כהר המלך.
מבית חורון ועד הים מדינה אחת.
משנה מנוקדת
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.
- וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת.
- גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק.
- מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן.
- וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן.
- וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק.
- וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק.
- וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ.
- מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם, מְדִינָה אַחַת.
נוסח הרמב"ם
שלש ארצות לביעור -
- יהודה, ועבר הירדן, והגליל.
- ושלש שלש ארצות, לכל אחת ואחת -
- גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק.
- מכפר חנניה, ולמעלה -
- כל שאינו מגדל שקמים - גליל העליון.
- ומכפר חנניה, ולמטן -
- כל שהוא מגדל שקמים - גליל התחתון.
- ותחום טבריה - העמק.
- מכפר חנניה, ולמעלה -
- וביהודה - ההר, והשפלה, והעמק.
- ושפלת לוד - כשפלת הדרום.
- וההר שלה - כהר המלך.
- ומבית חורון, ועד הים - מדינה אחת.
- גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק.
פירוש הרמב"ם
הביעור - כבר אמרתי פעמים שאפרש אותו בזו המסכת, והנני מבאר אותו. והוא מה שאמר הכתוב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול"(ויקרא כה, ז). ואמר בספרא "ומה חיה שאינה ברשותו אוכלת, בהמה שברשותו אינו דין שתאכל? אלא כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, תאכיל לבהמתך מן הבית". למדנו מזה, שאם יקבץ מין ממיני פירות או זרעונים והביאו אל ביתו, יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא באילנות או בארץ. וכשפסק המין ההוא מן השדה, נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית. וזהו ביעור הנזכר בשביעית. כגון שאם אסף תאנים ושטחם ויבשם ואכל מהם, אין לו להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה, אבל יאכל כל זמן שהתאנים הלחים נמצאים באילנות, וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים, יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים, או שיאכלם כולם אם יכול, או ישרפם או יזרקם לים. וזהו עניין ביעור. וכן יש לו לעשות בדמי כל דבר שהקדמנו "שיש לדמיהן ביעור".
ואחרי שנתבאר זה העיקר, אמר שארץ ישראל נחלקת לשלושה חלקים, וכל חלק מאלו השלושה נחלק לשלושה חלקים לעניין בעור. והגבילם ואמר שהגליל נחלק לשלושה חלקים, גליל העליון וגליל התחתון והעמק, והוא תחום טבריא. וארץ יהודה כמו כן נחלקת לשלושה חלקים, ההר והשפלה והעמק, ועבר הירדן נחלק לשלושה חלקים, שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון עד הים. וכשיהיה לאדם צימוקים מפירות גליל, יאכל מן הצימוקים ההם כל זמן שהענבים מצויין בכל הגליל, כמו שיתבאר אחר זה.
ועניין שאמר ושפלת לוד כשפלת הדרום - רוצה לומר שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום, ויאכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום, ואוכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך, והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל.
ובית חורון עד הים מדינה אחת - רוצה לומר שיאכל מפירות איזה מקום שירצה, כל זמן שימצא כמותם באיזה מקום שיהיה מן הגבול ההוא:
פירוש רבינו שמשון
שלש ארצות. בא"י חלוקות זו מזו לענין ביעור יהודה וגליל ועבר הירדן וג' ארצות בכל אחת ואחת שביהודה יש הר ושפלה ועמק וכן בעבר הירדן וכן בגליל ומפרש בסיפא ולמה אמרו ג' ארצות שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה דמפרשינן בפ' מקום שנהגו (דף נג.) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כה) כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה והשתא ביהודה יש כמה עיירות דפעמים שבזו כלו ובזו לא כלו ואוכלין עד שיכלה האחרון שבה כדתניא אוכלין בענבים עד שיכלו דליות שבבבל ואם יש מאוחרות מהן אוכלים עליהן שדרך החיה כשאין מוצאה פירות כאן הולכת במקום אחר מהר להר ומשפלה לשפלה ומעמק לעמק אבל לא תצא לעולם מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אפילו מהר להר ואפילו ביהודה עצמה אינה יוצאה מהר לעמק ומעמק להר כדאי' בירושל' (הל' ב) רבי חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק ולא שבעמק גדילה בהר לכך יש ג' בכל אחת ובפ' מקום שנהגו (נג.) מביא ברייתא ושם פי' בקונטרס כל שאינו מגדל שקמים אינו הר.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שלש ארצות - בא"י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער ד הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים:
כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון - שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו):
ותחום טבריה - הוא העמק אלו הג' הם מהגליל:
ההר והשפלה והעמק - הם שלשה חלקים של ארץ יהודה:
שפלת לוד - והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלשה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך:
מבית חורון ועד הים מדינה אחת - וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:
פירוש תוספות יום טוב
לביעור. כ' הר"ב וז"ל וכשכלו התאנים מן האילנות. [תמיהני דלקמן משנה ד תנן אוכלין על המופקר אבל לשון הרמב"ם בפירושו כל זמן שימצא באילנות או בארץ ובחבורו רפ"ז כתב שמצוי בשדה ע"כ] חייב לבער הגרוגרו' שבביתו או לאכלן כולן מיד או להפקירן כו'. נראה לכאורה מדכתב או או לחלק תרי זימני שדעתו כדעת הרמב"ם שכתב בפירושו שאחת מצדדי הביעור שיבערם מן העולם שישרפם או יזרקם לים המלח וכ"כ בחיבורו פרק ז' דין הביעור כשהגיע הזמן מחלק מזון ג' סעודות לכל אדם. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח. וזהו פירוש לבערם שכתב הר"ב בתחלה. אלא דבמ"ח מפרש הר"ב שהוא עצמו רשאי לזכות בו וכמ"ש שם בס"ד וא"כ אין כאן ביעור מן העולם הרי שלבערם שכתב כאן אין ר"ל שישרפם או יזרקם לים המלח. וכמו כן א"א שיהא דעת הר"ב כדעת הראב"ד שסובר גם כן שמאבדן מן העולם כשכלה לחיה מן השדה בכל הארצות שביהודה וכן בגליל וכן בעבר הירדן אלא שחולק בדין חילוק מזון ג' סעודות שאמר שהוא כשיכלו פירות העיר ותחומי' אבל דעת הר"ב כדעת התוס' והר"ש וסמ"ג ורמב"ן כפי מה שכתוב בכ"מ דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ לפי מה דתנינן מחלק מזון וכו' ומוציא על פתח ביתו וכו' ומפקיר וכמ"ש הר"ב במ"ח. ואף הוא עצמו רשאי לזכות מן ההפקר ואוכל והולך עד שיכלו. ופי' הרמב"ן שזה שאסור לאחר הביעור כמו שמפרש הר"ב ספ"ז היינו אם מעכב אותן בביתו אז אסורים הם באכילה לגמרי. ועיין מ"ש במשנה ח בשם התוס' וכתב עוד שאפשר שזה האיסור מדבריהם ואולי הביעור כולו חומר מד"ס והמקראות שהביאו בת"כ אסמכתות והשתא יפורשו דברי הר"ב דה"ק חייב לבער ומהו הביעור או לאכלן כולן מיד או להפקירן וכו'. והדרשא שכ' הר"ב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמה קרי ביה כלה קמא כלו קמץ כלומר כלה האוכל לחיה כו' וכלה תניין בפת"ח וציר"י ל' ציווי כ"פ רש"י בפ"ק דתענית ד' ו ע"ב:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על הברטנורא) אין רצונו לומר שישרפם או יזרקם לים המלח (כדעת כמה רבוותא) אלא שדעתו כדעת התוס' והר"ש כו' דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפים ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ כדתנן מחלק כו' ומוציא על פתח ביתו ומפקיר כמו שכתב הר"ב משנה ח':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שלש ארצות לבעור: כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס"ד. וקשה לע"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע"ד. אבל בפירוש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב וז"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ"ע עכ"ל ז"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון:
ומבית חורון ועד הים מדינה אחת: ירוש' א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב"ם ז"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע"כ. ואפשר שכן ג"כ הוא פי' ר"ע ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
שלש ארצות לביעור: ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו:
לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']:
ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת: ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם:
העמק: ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל:
וביהודה: ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י:
ההר שפלה והעמק: והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו':
ושפלת לוד כשפלת הדרום: דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה:
מבית חורון ועד הים מדינה אחת: אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת