משנה שבועות ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שבועות פרק ז', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק שביעי ("כל הנשבעין") · >>

פרקי מסכת שבועות: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

כל הנשבעין שבתורה, נשבעין ולא משלמין.

ואלו נשבעים ונוטלין, השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנוני על פנקסו.

השכיר כיצד, אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל.

רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאה.

כיצד, אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך, והוא אומר התקבלת דינר זהב.

משנה ב

הנגזל כיצד, היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, הוא אומר כליי נטלת, והוא אומר לא נטלתי, הרי זה נשבע ונוטל.

רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאה.

כיצד, אמר לו שני כלים נטלת, והוא אומר לא נטלתי אלא אחד.

משנה ג

הנחבל כיצד, היה מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע ונוטל.

רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאה.

כיצד, אמר לו חבלת בי שתים, והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת.

משנה ד

ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא.

היה [ אחד מהן ] משחק בקוביא, ומלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, שכנגדו נשבע ונוטל.

היו שניהן חשודין, חזרה השבועה למקומה, דברי רבי יוסי.

רבי מאיר אומר יחלוקו.

משנה ה

והחנוני על פנקסו כיצד, לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז, אלא אמר לו תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי בסלע מעות, הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו, [ שניהן נשבעים ], הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין.

אמר בן ננס, כיצד אלו [ באין לידי שבועת שוא ] ואלו באין לידי שבועת שוא, אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה.

משנה ו

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו , אמר לו תן לי הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי, ישבע בעל הבית.

נתן לו את הדינר, אמר לו תן לי את הפירות, אמר לו נתתים לך והולכתן לתוך ביתך, ישבע חנוני.

רבי יהודה אומר, כל שהפירות בידו, ידו על העליונה.

אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו, אמר לו תן לי את הדינר, אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי, ישבע בעל הבית.

נתן לו את הדינר, אמר לו תן לי את המעות, אמר לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך, ישבע שולחני.

רבי יהודה אומר, אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינרו.

משנה ז

כשם שאמרו, הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה.

ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה.

מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, לא תפרע אלא בשבועה.

והנפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה.

וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, שבועה שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, הרי זה נשבע ונוטל.

אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע, הוא נוטל שלא בשבועה.

משנה ח

ואלו נשבעים שלא בטענה, השותפין, והאריסין, והאפוטרופין, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית, ובן הבית.

אמר לו מה אתה טוענני, רצוני שתשבע לי, חייב.

חלקו השותפין והאריסין, אין יכול להשביעו.

נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר, מגלגלין עליו את הכל.

והשביעית משמטת את השבועה.

משנה מנוקדת

(א)

כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין.

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין:
הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל,
וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה,
וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ.
הַשָּׂכִיר כֵּיצַד?
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ,
הוּא אוֹמֵר: נָתַתִּי,
וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא נָטַלְתִּי,
הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה.
כֵּיצַד?
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ,
וְהוּא אוֹמֵר: הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב:
(ב)

הַנִּגְזָל כֵּיצַד?

הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת,
הוּא אוֹמֵר: כֵּלַי נָטַלְתָּ,
וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָטַלְתִּי,
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה.
כֵּיצַד?
אָמַר לוֹ: שְׁנֵי כֵּלִים נָטַלְתָּ,
וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:
(ג)

הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד?

הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל,
וְאָמַר לוֹ: חָבַלְתָּ בִּי,
וְהוּא אוֹמֵר: לֹא חָבַלְתִּי,
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה.
כֵּיצַד?
אָמַר לוֹ: חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם,
וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא אַחַת:
(ד)

וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד?

אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן,
וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא.
הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקֻבְּיָא,
וּמַלְוֶה בְּרְבִּית,
וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית,
שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין,
חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ,
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
יַחֲלֹקוּ:
(ה)

וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד?

לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ:
כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז;
אֶלָּא אָמַר לוֹ:
תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין,
תֵּן לְפוֹעֲלִי בְּסֶלַע מָעוֹת,
הוּא אוֹמֵר: נָתַתִּי,
וְהֵן אוֹמְרִים: לֹא נָטַלְנוּ,
שְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים;
הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל,
וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
אָמַר בֶּן נַנָּס:
כֵּיצַד אֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא,
וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא?
אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה,
וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה:
(ו)

אָמַר לְחֶנְוָנִי: תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּרוֹת,

וְנָתַן לוֹ.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי הַדִּינָר,
אָמַר לוֹ: נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָּאַנְפְּלַי,
יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת.
נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר,
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת,
אָמַר לוֹ:
נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתְךָ,
יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כֹּל שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ,
יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.
אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי:
תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת,
וְנָתַן לוֹ;
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר,
אָמַר לוֹ: נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָּאַנְפְּלַי,
יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת.
נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר,
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת,
אָמַר לוֹ: נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסְךָ,
יִשָּׁבַע שֻׁלְחָנִי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵין דֶּרֶךְ שֻׁלְחָנִי לִתֵּן אִיסָר עַד שֶׁיִּטֹּל דִּינָרוֹ:
(ז)

כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ:

הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה,
וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה,
מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה,
וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה–
וְכֵן הַיְּתוֹמִים, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִּקְּדָנוּ אַבָּא,
וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא,
וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב,
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ:
שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ,
הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה:
(ח)

וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה:

הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין,
וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
וּבֶן הַבַּיִת.
אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי,
רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי,
חַיָּב.
חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין,
אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ;
נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר,
מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.
וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה:


נוסח הרמב"ם

(א) כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין.

אלו נשבעין ונוטלין -
השכיר, והנגזל, והנחבל,
ושכנגדו חשוד על השבועה,
והחנווני על פנקסו.
השכיר, כיצד?
אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך,
והוא אומר: נתתי,
והלה אומר: לא נטלתי - הרי זה נשבע ונוטל.
רבי יהודה אומר: עד שיהא שם מקצת הודיה,
יאמר לו: תן לי שכרי חמישים דינרין שיש לי בידך,
והוא אומר: שהתקבלת מהן דינר זהב.


(ב) הנגזל, כיצד?

היו מעידין אותו, שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות,
אמר לו: תן לי כלי שנטלת,
והוא אומר: לא נטלתי - הרי זה נשבע ונוטל.
רבי יהודה אומר: עד שיהא שם מקצת הודיה,
יאמר לו: שני כלי נטלת,
והוא אומר: לא נטלתי אלא אחד.


(ג) הנחבל, כיצד?

היו מעידין אותו, שנכנס לתחת ידו שלם, ויצא חבול,
אמר לו: חבלת בי,
והוא אומר: לא חבלתי - הרי זה נשבע ונוטל.
רבי יהודה אומר: עד שיהא שם מקצת הודיה,
יאמר לו: חבלת בי שתים,
והוא אומר: לא חבלתי אלא אחת.


(ד) ושכנגדו חשוד על השבועה, כיצד?

אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפיקדון,
ואפילו שבועת שוא.
היה אחד מהם -
משחק בקוביה, ומלווה בריבית,
ומפריח יונים, וסוחר שביעית -
שכנגדו - נשבע ונוטל.
היו שניהם חשודים -
חזרה שבועה למקומה - דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: יחלוקו.


(ה) החנווני על פנקסו, כיצד?

לא שיאמר לו: כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתיים זוז,
אלא אמר לו: תן לבני סאתים חיטים, ולפועלי בסלע מעות,
והוא אומר: נתתי,
והן אומרין: לא נטלנו -
הוא נשבע ונוטל,
והן נשבעין ונוטלין.
אמר בן ננס: אלו ואלו - באים לידי שבועת שוא,
אלא, הוא נוטל שלא בשבועה,
והם נוטלים שלא בשבועה.


(ו) אמר לחנווני: תן לי בדינר פירות - ונתן לו,

אמר לו: תן לי את הדינר,
אמר לו: נתתיו לך, ונתתו באמפלי - ישבע בעל הבית.
נתן לו את הדינר -
ואמר לו: תן לי את הפירות,
אמר לו: נתתים לך, והולכתם לתוך ביתך - ישבע החנווני.
רבי יהודה אומר: כל שהפירות בידו - ידו לעליונה.
אמר לשולחני: תן לי בדינר מעות - ונתן לו,
אמר לו: תן לי את הדינר,
אמר לו: נתתיו לך, ונתתו באמפלי - ישבע בעל הבית.
נתן לו את הדינר -
ואמר לו: תן לי את המעות,
ואמר לו: נתתים לך, והשלכתם לתוך כיסך - ישבע השולחני.
רבי יהודה אומר: אין דרך השולחני להיות נותן איסר - עד שנוטל את דינרו.


(ז) כשם שאמרו:

הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה,
ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה,
מנכסים משועבדים, ומנכסי יתומין, והנפרעת שלא בפניו - לא תפרע אלא בשבועה,
כן היתומין - לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא,
ושלא אמר לנו אבא,
ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא - ששטר זה פרוע.
העיד רבי יוחנן בן ברוקה,
שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב - הרי זה נשבע ונוטל.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אם יש עדים, שאמר האב בשעת מיתתו, שטר זה אינו פרוע - נוטל שלא בשבועה.


(ח) אלו נשבעין שלא בטענה -

השותפין, והאריסין, והאפיטרופין,
והאשה הנושאה ונותנת בתוך הבית, ובן הבית.
אמר לו: מה אתה טעונני, רצוני שתישבע לי - חייב.
חלקו השותפין, והאריסין - אינו יכול להשביען.
נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר - מגלגלין עליו את הכל.
והשביעית - משמטת את השבועה.


פירושים

משנה שבועות, פרק ז':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב