משנה שבועות ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ד · משנה ד | >>

כפרו שניהן כאחת, שניהן חייבין.

בזה אחר זה, הראשון חייב והשני פטור.

כפר אחד והודה אחד, הכופר חייבטז.

היו שתי כתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה, שתיהם חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהןכ.

משנה מנוקדת

כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת,

שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין.
בָּזֶה אַחַר זֶה,
הָרִאשׁוֹן חַיָּב, וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר.
כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד,
הַכּוֹפֵר חַיָּב.
הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים,
כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה,
שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן:

נוסח הרמב"ם

כפרו שניהם כאחת - שניהם חייבין.

זה אחר זה - הראשון חייב.
כפר אחד, והודה אחד - הכופר חייב.
היו שתי כתי עדים -
כפרה הראשונה, ואחר כך כפרה השניה -
שתיהן חייבות - מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהם.

פירוש הרמב"ם

זה שאמר כאחת - רוצה לומר בתוך כדי דבור, והוא שיעור שאילת שלום תלמיד לרב, והוא כדי שיאמר לו "שלום עליך רבי".

ואם היה בין כפירת זה לכפירת זה יותר מזה השיעור, נאמר בהם זה אחר זה.

ואמר שתיהן חייבות - יש בו תנאים, וזה כי כשהיתה כת שניה ראויה להעיד לא תתחייב כת ראשונה על כפירתה כלום, לפי שהם לא בטלו דברי אמת, מה שהיו יכולים לומר ידענו כי שם כת אחרת בשעת תביעתם.

ואמנם מה שאמר בכאן שתיהם חייבות הוא כמו שביארו, כשהיתה כת שניה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות כשכפרה כת ראשונה, ואחר כן מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות גם כן. ואפשר שיעלה בדעתנו שכת ראשונה פטורה, לפי שהיא אומרת ידענו שזולתנו יעידו ולפיכך כפרנו, לפי שנשותיהן שבשבילן היו פסולין הרי הן גוססין ורוב גוססין למיתה, ולפי שידענו שהן קרובות למות ובעליהן יהיו כשרין כפרנו, הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו, לפי שבשעת כפירתם נתבטלו, ולא היה שם זולתם שיעידו באותה שעה בעצמה, לפי שכת שניה אז היו קרובים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כפרו שניהם כאחד - בתוך כדי דיבור יד:

בזה אחר זה - שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור:

הראשון חייב - אבל השני פטור, שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד, שהוא יחידי טו:

שתיהן חייבות - בגמרא פריך, ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה, ומה הפסידוהו הראשונים בכפירתם יז. ומשני, דמתניתין איירי כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן יח, שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת ראשונה, ונשותיהן גוססות. מהו דתימא כיון דקיי"ל רוב גוססים למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שניה, קמ"ל השתא מיהא לא שכוב יט ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד, ולפיכך חייבין:

פירוש תוספות יום טוב

כפרו שניהם כאחד. פי' הר"ב תוך כדי דבור. גמ'. דאי אפשר לצמצם. ופי' תוך כדי דבור כתב הר"ב בריש פ"ד דנזיר שהוא בכדי שיאמר שלום עליך רבי ומש"ה מסקינן בגמ' דהא דכפר השני בתוך כדי דבור. היינו שהתחיל תוך כדי דבור אע"פ שלא היתה כל הכפירה תוך כדי דבור. שזה אי אפשר דהא דאמר שבועה שאין אני יודע לך עדות הוי טובא יותר משלום עליך רבי. וכתבו התוס' וא"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דבור של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון. אלא לשניהם שוים. ולכך אין שני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון.

והשני פטור. פי' הר"ב שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעידו דאע"ג דקם לשבועה. [ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם]. דבר גורם לממון לאו כממון דמי. גמ':

כפר אחד והודה אחד. הכופר חייב. גמ' השתא בזה אחר זה דתרווייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור כפר א' והודה א' מבעיא לא צריכי כגון שכפרו שניהם. וחזר א' מהן והודה בתוך כדי דבור. והא קמ"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דבור מהני. הני מילי כפירה וכפירה. אבל כפירה והודאה אימא לא. קמ"ל. ומאי דתמהו התוס' על זה והניחו בתימה. דהא מרישא נמי שמעינן דהודאה דתוך כדי דבור מהני דאי לא תימא הכי שני אמאי חייב וכדפרישית לעיל בשמם מפשיט פשיט לה הר"ן. דמתני' הכי מפרשה הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב. אבל האחד שחזר והודה פטור. וטובא קמ"ל. דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי. בכפירה וכפירה דתרי גברי. ובכפירה והודאה דחד גברא. והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה. וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני. וקמ"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא. ולזה נתכוין הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו. עכ"ד:

שתיהם חייבות. כתב הר"ב בגמ' פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה ומה הפסידוה הראשונה בכפירתה. מסיים הרמב"ם בפירושו שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעותן. עוד כתב לפי שהיא אומרת ידענו שזולתינו יעידו וכו' הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו ע"כ. ומ"ש הר"ב ומשני כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם. פירש"י נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרווייהו גוססות למאי דכיון שהאחת מתה לה הרי נתרחקו. והרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות כתב קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן. ולדידיה קשיא טפי דבחד שהוא קרוב באשתו סגי. דהשתא אין הכת השניה יכולה לחייבו ממון. וכתבו התוס' דמיירי כגון בשעת ראיית העדים היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות כדאמרינן בפרק יש נוחלין [דף קכ"ח]. ע"כ. ומ"ש הר"ב קמ"ל דהשתא מיהא לא שכוב. ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואע"פ שרובן למיתה רש"י והר"ן:

מפני שהעדות יכולה לקיים בשתיהן. שאחר שמתו הנשים. אז כפרה כת השנייה העדות ג"כ. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על הברטנורא) גמרא. דאי אפשר לצמצם. ופירוש תוך כדי דיבור, עיין בריש פ"ד דנזיר. ולא שיהיה כל הכפירה תוך כדי דיבור שתתחיל תוך כדי דיבור. גמרא. ועתוי"ט:.! (טו)דאע"ג דקם לשבועה (ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם), דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. גמרא:

(טז) (על המשנה) הכופר כו'. גמרא השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור, כפר אחד והודה אחד מבעיא. לא צריכא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור והא קמ"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דיבור מהני, הני מילי כפירה וכפירה, אבל כפירה והודאה אימא לא, קמ"ל. ועתוי"ט:.! (יז)שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעתן. הר"מ:.! (יח)נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשה גוססות דקאמר דמשמע דתרוייהו גוססות למאי, דבאחת סגי. וכתבו התוספ' דמיירי כגון שבשעת ראיית העדות היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות:.! (יט)ולמדך שהגוסס הוי כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה. רש"י והר"ן. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) בשתיהן. שאחר שמתו הנשים אז כפרה השנייה העדות גם כן. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כפרו שניהם כאחת:    בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאלת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ופריך בגמרא שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה אלא צריך לומר דה"ק שכל אחד התחיל ואמר בתוך כדי דיבור של חברו אע"פ שלא היתה כל הכפירה בתוך כדי דבור של חבירו. ורב חסדא אוקי למתני' כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם גבי בכור פ' שני דבכורות סי' ה':

בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור:    מתני' דלא כר' אלעזר בר"ש דתניא המשביע עד אחד וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות ור' אלעזר בר"ש מחייב ומסקינן דבהא קמיפלגי דר"א בר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ועד א' גורם לממון הוא שאילו העיד היה מחייב שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ממון ורבנן סברי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואמרינן עלה דאפילו רבנן מודו בששניהם חשודים על השבועה דתנן לקמן פ' כל הנשבעין חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ונמצא עד אחד בכה"ג מחייב ממון ואמרי' נמי דמודים חכמים ג"כ בעד אחד דר' אבא בההוא גברא דחטף נסכא דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם הלכך לאו גורם ממון בלבד הוא אלא מחייב ממון הוא. וביד פ' עשירי דהלכות שבועות סי' ה':

כפר אחד והודה אחד הכופר חייב:    בגמרא פריך השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי דמצי למימר ראשון מה אני מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני ואפ"ה אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהכופר חייב ומשני לא צריכא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהם והודה בב"ד והא קמ"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ופריך בגמרא בשלמא לרב חסדא דמוקי לרישא כר' יוסי הגלילי רישא אשמועינן אפשר לצמצם וסיפא אשמועינן דתוך כדי דבור כדבור דמי אלא לר' יוחנן רישא תוך כדי וסיפא תוך כדי דבור תרתי למה לי ומשני מ"ד ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל ולשון הרי"ף ז"ל לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהם והודה בתוך כ"ד של חברו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל וה"ק הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב אבל האחר שחזר והודה פטור דאע"ג דמרישא שמעינן שיכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור לכפירתו דהא תנן כפרו שניהם כאחת חייבים ואוקימנא בגמרא כגון שכפר שני תוך כדי דבור של ראשון ועל כרחך חיובו של שני מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני שאם לא כן יכול השני לפטור את עצמו ולומר מפני ששמעתי שהראשון כפר כפרתי גם אני וכפירת עד אחד כפירת דברים בעלמא היא אפ"ה איכא רבותא טפי דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כ"ד כדבור דמי בכפירה וכפירה דתרי גברי ובכפירה והודאה דחד גברא והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מילתא היא ולזה נתכוון הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבורו של חברו ע"כ. ותוס' ז"ל הניחו קושיא זו בתימה:

היו שתי כיתי עדים:    ירושלמי פ' שבועת הפקדון ובבלי שם דף ל"ז:

שתיהן חייבות:    בגמרא פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שנייה ומה הפסידוהו הראשונים בכפירתם ומשני דמתני' מיירי כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם זה לזה שלא היו כשרים להעיד בעדות אחת כשכפרה כת ראשונה וכי תימא א"כ למה ליה למתנייה איצטריך כגון שהיו נשותיהם גוססות כשכפרה כת ראשונה ואח"כ מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות ג"כ מ"ד כיון דקיימא לן רוב גוססין למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא לה כת שניה קמ"ל השתא מיהא לא שכוב ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד ולפיכך חייבת אף הכת הראשונה ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה. ושנוייה היא שם בת"כ:

מפני שהעדות יכולה להתקיים:    שאחר שמתו הנשים אז כפרה כת השניה העדות ג"כ. הרמב"ם ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

כפרו שניהן כאחת שניהן חייבין:    ודוקא בהתחיל השני בכפירתו תוך כדי דיבור של כפירת הראשון [עי' רפ"ד דנזיר], דהו"ל כהעידו ממש כאחת, ויכולין שניהן לחזור תוך כדי דיבור של כפירת הב':

והשני פטור:    דבשבועת העדות צריך שיפסיד להתובע ממון. והכא מדכפר הראשון, שוב אין מועיל עדותו של ב' ואף דעכ"פ ע"י עדותו יתחייב שבועה לנתבע ואפשר שעי"ז יודה. י"ל דעכ"פ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ואילה"ק אמאי ראשון חייב מ"ש מהשביע עדי קנוי דלכ"ע פטור [כשבועות דל"ב א'] מדעדיין צריך לעדי סתירה וכש"כ רש"י שם א"כ ה"נ מאן יימר שיעיד השני, וכמו שכפר באמת. י"ל דהא דמצרכינן לענין עדות שיהא גורם לממון, אין הכוונה שצריך שבעדות יתחייב ממון, דהרי זה פשוט דכל עד מב' עדים אין עדותו לבד מחייב ממון עד שיעיד גם חבירו, רק צריך שיעיד על דבר שאם יש ב' עדים על דבר זה יצטרך הלה לשלם. לפיכך עדות קנוי, אפילו יהיה שני עדים על הקנוי לא תתחייב האשה עדיין ממון דקנוי בלי סתירה לאו כלום הוא. משא"כ בכל עדות עד א' מהב' עדים [ודוקא לענין שיחשב כממון שלו לא הוה גורם כממש [כרמב"ם רפ"ב מגניבה (פ"ב מהל' גניבה)]. אבל דבר הגורם שהוא כבר שלו, דליחשב כממון, כשורף שטר של חבירו, חייב. דדבר הגורם כממון דמי [כ(רמב"ם פ"ז מהל' חובל)]. ואילה"ק אמאי בכפרו שניהן כאחת שניהן חייבין, הרי כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, [כקידושין ד"נ ע"ב ועירובין ד"נ ע"א]. נ"ל דזה דוקא כשראשון מונע את השני מלחול, כגון מקדש ב' אחיות, דע"י שקידש הראשונה, א"א לקדושי שניים לחול. וכ"כ כשקנה שביתה הראשונה בצפון א"א שתחול שביתה שנייה בדרום. אבל הכא אין עדות שנייה מועלת, מדאין כאן עדות כלל, והו"ל כאית עד הראשון בעולם, שאין עד השני יכול להועיל כלום. והרי אפילו כבר כפר הראשון, אם היה עוד עד אחר היה גם השני חייב, נמצא שאין עד הראשון מונעו כלום. וקרוב לסברא זאת כתבו תוס' [גיטין דמ"ב א' ד"ה הא]:

הכופר חייב:    נ"ל דלהכי לא קאמר סתם חייב, ופשיטא דאכופר קאי. אלא דקמ"ל כדקאמר בש"ס דמיירי שכפרו שניהם תחלה זה את זה, וחזר א' והודה תוך כדי דיבור. להכי קאמר שפיר הכופר חייב, ור"ל הכופר שעדיין עומד בכפירתו חייב, ולא אותו שהודה אחר כך. וקמ"ל הך בבא, דאפילו היכא, דהוה הודאה של ראשון תוך כדי דיבור של כפירת השני, מהני, וכ"ש בהודה א' ואח"כ כפר הב' שחייב:

מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן:    מיירי שבשעת ראיית העדות רחוקים היו כולם, וכשכפרה הראשונה, היתה השנייה קרובין בנשותיהן לתובע ונתבע, ונשותיהן גוססות. וסד"א מדרוב גוססין למיתה, כמתו דמו, ולפטרה כת ראשונה מדאין מפסידין לו ממון, דהרי יש כת אחרת, דרחוק שנתקרב ונתרחק כשר לעדות [כח"מ ל"ג סי"ג]. קמ"ל דעכ"פ עדיין חיות נשותיהן. אבל באין קרובים, באמת כת ראשונה פטורה, מדאין מפסידין לו כלום בכפירתן. ואף דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב, וא"כ מ"ש עדים. י"ל דהכא דכת ב' קמן כפירת דברים בעלמא הוא:

בועז

פירושים נוספים