משנה ראש השנה ג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ראש השנה · פרק ג · משנה ח | >>
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא).
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא ח): עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי.
וכי נחש ממית, או נחש מחיה?
אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים.
חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
זה הכללכב: כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
משנה מנוקדת
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" וגו' (שמות יז).
- וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה?
- אֶלָּא לוֹמַר לָךְ:
- כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים;
- וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין.
- כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר:
- עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (במדבר כא).
- וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה?
- אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים;
- וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
- זֶה הַכְּלָל:
- כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
נוסח הרמב"ם
"והיה כאשר ירים משה ידו,
- וגבר ישראל" (שמות יז יא) -
- וכי ידיו של משה - עושות מלחמה?
- או ידיו - שוברות מלחמה?
- אלא כל זמן -
- שהיו ישראל מסתכלין - כלפי מעלן,
- ומכוונין את ליבם - לאביהם שבשמים,
- היו מתגברין.
- ואם לאו - היו נופלים.
- כיוצא בדבר אתה אומר:
- "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף" (במדבר כא ח) -
- וכי הנחש ממית, ומחיה?
- אלא כל זמן -
- שישראל מסתכלין - כלפי מעלן,
- ומשעבדין את ליבם - לאביהם שבשמים,
- היו מתרפאין.
- ואם לאו - היו נימוקים.
- חירש, שוטה, וקטן -
- אין מוציאין את הרבים - ידי חובתן.
- זה הכלל -
- כל - שאינו חייב בדבר,
- אינו מוציא את הרבים - ידי חובתן.
- כל - שאינו חייב בדבר,
פירוש הרמב"ם
דיבר בכאן כפי מה שאנחנו צריכין בו, במה שאנחנו בדרכו וכפי כוונת המסכתא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
והיה כאשר ירים משה ידו וכו' - משום דאיירי לעיל בכוונת הלב, תנא נמי להך דאית בה בשעה שמכוונים לבן לאביהם שבשמים הם מתגברים:
פירוש תוספות יום טוב
אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה וכו'. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כבסמוך כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו' הוי במקום כל ישראל ואם הניח ידו לא שעבד נפשו לשמים שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע"ה אבל ברוב עם הדרת המלך ה' צבאות ב"ה לא יהיה כי אם ע"י הוראה. זה יתכן מאד. והעד הנאמן נחש הנחשת דבסמוך. ולפי דרכי יתכן מאד שהיה עומד על הגבעה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו:
זה הכלל כו'. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה. ולפיכך אע"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים. כדי לצאת ידי ערבותו. אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לבריך. ועיין סוף מכילתין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על המשנה) כלפי מעלה. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של מרע"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כדבסמוך כו' ויתכן מאד שהיה עומד על הגנ: עה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם ולא כן כאשר הניח ידו:
(כב) (על המשנה) זה הכלל. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה ולפיכך אע"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים כדי לצאת ידי ערבתו אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לברך:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה: כתוב בספר לבוש החור סי' תקס"ו שבודאי באותו היום גזר משה תענית. בסי' תרי"ט כתב אמרו חז"ל ואהרן וחור תמכו בידיו משום שתענית צבור היה שמשה רבע"ה גזר תענית. ובספר חן טוב פרשת בשלח דף קל"א ע"ב מצאתי כתוב קשה איך היה תלוי הסתכלות ישראל כלפי מעלה בידיו של משה אם לא שנאמר שהסתכלתם כלפי מעלה היה גורם להרים ידי משה וע"י העון כבדו ידיו אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מה צורך המלחמה להיות ידי משה קלים או כבדים גם טעם למה היה מניח ידיו משה לעולם יגביה ידיו כדי שיתגברו ישראל למה זה יניחם כלל ודרך המדרש ידועה שעל שמינה אחר תחתיו כבדו ידיו והדבר קשה שהרי ארז"ל מסורת אגדה וכו' שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל גס ארז"ל שאמר יהושע כמה גדולים ממני בדור ולא צוה משה אלא לי לולא שראה משה שהיה נופל בידי וכו' א"כ הרי מפי הגבורה נאמר לי שיצוה את יהושע ותירץ בעמוד ג' שבזכות הרמת ידו לקבל הלוחות היו ידיו עתה ג"כ קלות ומתרוממות כלפי מעלה וכאשר יניח ידו על מה שעתידין לעשות עגל בחורב ויפרחו האותיות מהלוחות ויהיו כבדים הלוחות אז גם עתה וגבר עמלק כי שם יעשו עגל בחורב ואינם ראוין לקבל תורה מן השמים על רגל העגל הבא בשביל ראיית המרכבה כמש"ה ראה ראיתי את עני עמי וארז"ל אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות וכו' ובעבור זה יניח ידו וגבר עמלק ע"כ בקיצור:
זה הכלל וכו': פ' היה קורא (ברכות דף ט"ז) וביד פ"א דהלכות ברכות סי' י"א ובפ' שני דהלכות שופר סי' ב' ירושלמי תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ומפ' התם דהאי קטן מיירי בעונה אחריו כההיא דתנינן פ' לולב הגזול מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ולשון הברייתא בגמ' בבלית פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה והתם ודאי לא זו אף זו קתני ל"מ בן דמברך לאביו או לזולתו דהא ודאי אתי לכלל חיוב מן התורה לכשיגדל אלא אפי' עבד נמי מברך לרבו ול"מ עבד דמברך לרבו או לזולתו דהא אפשר דאתי לחיוב דאורייתא אם ישתחרר אלא אפי' אשה דלעולם לא אתיא לחיוב דאורייתא אפי' בברכת המזון אי אמרי' דאין חייבים בברכת המזון מן התורה משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות דבעיא היא בפ' מי שמתו אי נשים חייבות בברכת המזון מן התורה אי מדרבנן ולא אפשיטא כך נלע"ד: וק"ק בעיני אמאי תנא אין מוציאין את הרבים י"ח דמשמע הא ליחיד מוציאין ולא היא דאפי' ליחיד אין מוציאין ועוד קשה שמצאתי הגירסא בהרא"ש ז"ל חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתם זה הכלל כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים י"ח וכשאינו מחוייב בדבר אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. והיא חלוקה יתירה ומ"מ בכולהו לא הוה ליה למיתני אלא אין מוציאין את אחרים י"ח ואפשר שאם הנוסח שבהרא"ש ז"ל נכון דאגב דאיצטריך למיתני גבי מחוייב בדבר דמוציא אפי' את הרבים וגדולים ממנו י"ח תנא גבי אינו מחוייב לשון רבים אע"ג דלאו דוקא כך נלע"ד:
תפארת ישראל
יכין
לו) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל נקט לה הכא. לאשמעינן פירושא דהך קרא, דהוה נמי משום כוונת הלב.
לז) ואם לאו היו נופלין להכי הרים משה ידיו כדי שיראוהו מתפלל, וישעבדו גם הם לבן לשמים.
לח) ואם לאו היו נימוקים קמ"ל בין כשמתפלל שיצליח, כבמלחמת עמלק, או אפילו כשמתפלל רק להנצל מצרה כבנחשים השרפים, אין התפלה נשמעת כי אם כשמתכוון שיחזקהו ה' לעבודתו ית'.
לט) חרש אפילו מדבר ואינו שומע כלל. אבל אלם השומע, כשר. ויברך אחר (שם).
מ) שוטה עיין תרומות פ"א סי' ב':
מא) וקטן ע"ש סי' ג':
מב) אין מוציאין את הרבים ידי חובתן נ"ל דנקט רבים, לאשמעינן דאפילו אותן שאינן בני חיוב גמור. כנשים וקטנים בני חנוך. אפ"ה אינו מוציאן. מיהו נשים אע"ג דפטורי משופר, דזמן גרמא הוא, אפ"ה כבר קבלו עלייהו חובה. אמנם כשיתקע להם אדם שיצא כבר. יברכו הן לעצמן. משא"כ כשתוקע לזכר, יוכל התוקע לברך אף שיצא כבר. וטוב יותר דבכל גוונא יברך השומע ב' הברכות (תקפ"ה ב'):
מה) זה הכלל לאתויי ברכת הנהנין דכשכבר יצא אינו מוציא. וג' מדריגות יש:
(א) ברכת מצות, או אפילו ברכת הנהנין של מצות, כברכת בפה"ג דקידוש, והמוציא של מצה, וכדומה, אף שיצא מוציא. משום שיש בהן חיוב' וכל ישראל ערבין זה לזה.
(ב) וברכת הנהנין של פת ויין או שאר משקין שרגילין לקבוע עליהן, וגם ישבו יחד וקבעו עליהן, אז עכ"פ כשלא יצא מוציא, וכשיצא אינו מוציא. וה"ה ברכת הפת בשבת, כשיצא אינו מוציא, דהרי במצטער באכילה פטור מלאכל בשבת, להכי הו"ל כשאר ברכת הנהנין (קס"ז ותקפ"ה).
(ג) אבל ברכת פירות ושאר מילי, ושלא בתוך הסעודה דלא קבע עלייהו. אפילו לא יצא אינו מוציא (רי"ג), וסימנך מקף :
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת