משנה קידושין א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק א · משנה א | >>
האשה נקניתא בשלש דרכיםג, וקונה ד את עצמה בשתי ה דרכים.
נקנית בכסףו, בשטר, ובביאה.
בכסף, בית שמאי אומרים, בדינר ט ובשוה דינרי.
ובית הלל אומרים, בפרוטה ובשוה פרוטה.
וכמה יא היא פרוטה, אחד משמונה באיסר האיטלקייב.
וקונה את עצמה בגט יג ובמיתת הבעל.
היבמה נקנית בביאה.
משנה מנוקדת
הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים,
- וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְּרָכִים.
- נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה.
- בְּכֶסֶף,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- בְּדִינָר וּבִשְׁוֵה דִּינָר;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- בִּפְרוּטָה וּבִשְׁוֵה פְּרוּטָה.
- וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה?
- אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בָּאִסָּר הָאִיטַלְקִי.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל.
הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה;
- וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם:
נוסח הרמב"ם
האישה נקנית - בשלש דרכים,
- וקונה את עצמה - בשתי דרכים.
- נקנית - בכסף, ובשטר, ובביאה.
- בכסף -
- בית שמאי אומרין: בדינר, ובשוה דינר.
- ובית הלל אומרין: בפרוטה, ובשוה פרוטה.
- כמה היא פרוטה?
- אחד משמונה באיסר האיטלקי.
- וקונה את עצמה - בגט, ובמיתת הבעל.
- היבמה נקנית - בביאה,
- וקונה את עצמה - בחליצה, ובמיתת היבם.
פירוש הרמב"ם
"דרך" - נופל בין על לשון זכור בין על לשון נקבה, כתוב בתורה "את הדרך (אשר) ילכו בה"(שמות יח, כ) וכתוב "בדרך אחד יצאו אליך"(דברים כח, ז).
ומה שאמר האשה נקנית, ולא אמר האיש קונה, ללמדינו שהיא אינה נישאת ותהיה אשת איש אלא ברצונה, אבל אם קידשה בעל כרחה אינה מקודשת.
ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף, לפי שנאמר "כי יקח איש אשה"(דברים כב, יג), ונאמר בעפרון "נתתי כסף השדה קח ממני"(בראשית כג, יג), גמר קיחה קיחה.
והקידושין בשטר - הוא שיכתוב לה על איזה דבר שיזדמן, ואפילו על גב החרס או על עלי הצמחים, "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מאורסת לי" ומה שדומה לזה העניין, ויתן לה זה הדבר הכתוב בפני שני עדים. והראייה על זה מה שאמר "ויצאה והיתה"(דברים כד, ב) מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר כמו שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות"(דברים כד, א), אף הויה בשטר.
ועניין הקדושין בביאה - הוא שיבעלנה בפני שני עדים לשם קידושין, ואין שם דרך מבואר בקדושין יותר מזו, והוא הכתוב בתורה שנאמר "ובא עליה"(דברים כב, יג) "ובעלה"(דברים כד, א), בביאה נעשית בעולת בעל. אבל מי שקדש בביאה או בלא שדוכין שקדמו לקדושין, יש לו לדיין להלקותו מכת מרדות כדי שלא יהיו בני אדם משולחין, ואף על פי שהם נשואים קיימין ויכנוס את אשתו.
ומשקל הדינר ששה ותשעים גרעיני שעורה מכסף.
ואיסר - הוא רובע הדרכמון, נקרא "דרהם" בערבי.
והדינר ששה דרכמונים, אם כן משקל האיסר ארבעה גרעינין, ופרוטה חצי גרעין מכסף.
ומפני שאמר האשה נקנית אמר גם כן היבמה נקנית, והיה מן הדין שיאמר היבם קונה, לפי שהעיקר אצלנו שהאונס יבמתו ובא עליה בלא כוונה שקנאה, כמו שנתבאר בסוף פרק ששי מיבמות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
האשה נקנית - לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, תנא האשה נקנית ולא תנא האיש קונה ב. ואיידי דתנא רישא האשה נקנית, תנא סיפא היבמה נקנית, ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה:
נקנית בכסף - דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דבריט כד) כי יקח איש אשה, וכתיב התם (בראשית כו) נתתי כסך השדה קח ממני:
בשטר - כגון שכתב לה על הנייר או על החרס ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי ז, בתך מאורסת לי, בתך לי לאנתו, ונתנו לה בפני עדים. וילפינן לה דכתיב (דברים כד) ויצאה והיתה, מה יציאה בשטר, כדכתיב (שם) וכתב לה ספר כריתות, אך הויה בשטר:
ובביאה - בא עליה ח בפני עדים לשם קדושין, דכתיב (שם) כי יקח איש אשה ובעלה. ואע"פ שאין לך קדושין מפורשים בתורה יותר מקדושי ביאה, אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, שלא יהיו בני ישראל פרוצין:
בפרוטה - היא חצי שעורה של כסף:
היבמה נקנית - ליבם להיות כאשתו לכל דבר, בביאה. אבל כסף ושטר לא מהנו בה מדאורייתא יד ש אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין, אבל לא לפטרה מן החליצה, ולא להטמא לה:
פירוש תוספות יום טוב
משנה קידושין, הקדמה
לשון הרמב"ם. ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה. והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. וא"ת שלא סידר אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד. והוא ענין ביאה , ושיהיו דבריהם נקשרים [אלו באלו]. ואלו נצרך עכ"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין. ואחריה גיטין. ויהיו סידורם נכון ותהיה התשובה שסידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך ע"ד הכתוב שהקדים גרושין קודם נשואין. והוא מה שאמר הקב"ה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דברו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי הקדושין. כמו שנתבאר בגמרא מקיש הויה ליציאה ע"כ. ולשון קדושין תמצא בריש פ"ב בס"ד:
האשה. הכא תנא בה"א. וכתבתי הטעם בריש כתובות ועיין רפ"ק דיומא:
נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט. ר"ן. וכתב הר"ב לפי שאין מתקדשת אלא לדעתה כו'. גמ'. ומש"ה לא תני האיש קונה. כדתנן ברפ"ב האיש מקדש. ואכתי קשיא דליתני מתקדשת. ומתרצים בגמ' משום דקא בעי למתני כסף. דילפינן קיחה קיחה. וקיחה אקרי קנין. דכתיב (בראשית מ"ט) השדה אשר קנה אברהם. א"נ (ירמיה ל"ב) שדות בכסף יקנו. וכתבו התוס' דלא תני האשה נקחית. משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה:
נקנית. כתב הר"ב מדעתה. וא"נ מדעת אביה כשהוא זכאי בקדושיה כדלקמן. ומ"ש דיבמה נקנית שלא מדעתה. ברפ"ו דיבמות:
בשלש דרכים. תנא שלש דלשון נקבה נקנית. הוא משום דכל היכא דאיכא פלוגתא [חילוק בדרכיו] תנא דרכים. ודרך לשון נקבה היא. את הדרך אשר ילכו בה (שמות י"ח). ואע"ג דאשכחן דרך בלשון זכר (דברים כ"ח) בדרך אחד יצאו אליך. ומש"ה נמי בפרק בתרא דנזיר משנה ד' תנן בשבעה דרכים. הכא גבי אשה קאי. קתני לה בלשון נקבה:
בשלש דרכים. מנינא למעוטי חליפין דל"ת הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה [עפרון] מה התם בחליפין. אף כאן בחליפין. קמ"ל דלא. דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. וחליפין אפילו בפחות משוה פרוטה הן. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא:
וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר. לשון רש"י:
בשתי דרכים. מנינא למעוטי חליצה. דלא תיתי מק"ו מיבמה שאינה יוצאה בגט. ויוצאה בחליצה. ת"ל ספר כריתות [וה"ל למכתב [ספר] כרת] ספר כורתה, ואין ד"א כורתה. גמ' דף ג'. ומיהו בדף ה' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי היא. אבל לרבנן מוכתב לה בכתיבה מתגרשת ואין מתגרשת בכסף [ומינה נמי דחליצה לא] וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין:
בכסף. כתב הר"ב דגמרינן קיחה קיחה כו'. ובמשנה ד' פ"ד דכתובות כתבתי דכסף קדושיה לאביה מויצאה חנם אין כסף (שמות כ"א). ושמעת מינה דבכסף מתקדשת. הא מצריכינן להו בגמ' דף ד' דאי כתב כי יקח. ה"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו. כתב רחמנא ויצאה חנם. ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח. ופי' התוס' שאומרת הרי אני מקודשת לך. שהוא אינו מתקדש. דקדושין היינו לשון איסור על אחרים [כמ"ש ברפ"ב]. ומ"ש הר"ב וכתיב התם כסף השדה קח ממני כתבו התוס' דאי לאו ג"ש אע"ג דדרשינן כי יקח ולא כי תקח. דלא תימא דקרא בקדושי ביאה ואמרה היא מיירי. ע"כ. ותמיהא מילתא על הר"ב והרמב"ם. שלא פירשו דנתינת כסף צריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים כמו באינך:
בכסף בשטר כו'. כתב הר"ן והא דהקדים כסף לשטר. לפי שרוב הקנינים הם בכסף. ונקט בתריה שטר. משום דדמי ליה שאף קנינו מרובה ע"כ. ול"נ דכיון דאמרן דמשום דתני כסף הלכך תנא ל' נקנית. והואיל וכן הקדים כסף לכולם. דהא מש"ה הוצרך לשנות ל' קנין:
בשטר. פי' הר"ב כגון שכתב על הנייר. או על החרס כו'. ברייתא דף ט'. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ב דגטין ומשנה ו' פ"ק דב"מ. ומ"ש בתך מקודשת לי איברא דלישנא דברייתא הכי איתא אבל הר"ב מסיים ונתנו לה משמע דלאו במתקדשת ע"י אביה איירי. והרמב"ם כתב שכותב הרי את מקודשת לי. ואיתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי כו' בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו [של אב] והוא שלא בגרה. ואם לזה הוא שנתכוין הר"ב ה"ל לפרש מדעתו. ועוד שה"ל לכתוב ע"י אביה נמי שהוא העיקר כשלא בגרה. ולפיכך הדעת מכרעת שתחלת דבריו הוא העתק הברייתא וסוף דבריו שכתב ונתנו לה בפני עדים העתיק מל' הרמב"ם בפירושו ולא השגיח על שהרמב"ם אסברה לה בכתב הרי את מקודשת לי. והא דהמקדש שהוא הקונה כותב ולא האב שהוא המוכר כמו בשטר מכר דמתני' ה'. משום דכתיב כי יקח איש אשה. גמ' [שם]. וטעמא שצריך להיות בפני עדים אמרי' בפ"ג דף ס"ה דיליף דבר דבר מממון. כתיב בעריות ערות דבר. ובממון כתיב יקום דבר. ומקשינן אי מה להלן הודאת בעל דין כק' עדים דמי. פירש"י דכתיב כי הוא זה. הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן כו'. ומשני. התם לא קא חייבת לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא. הכא קא חייבת לאחריני שקרובותיה נאסרו בו. וקרוביו נאסרו בה:
ובביאה. כתב הר"ב בא עליה בפני עדים. וכ"כ הרמב"ם. ולאו דוקא אלא נתייחד עמה וכמ"ש במשנה ט' פרק ח' דגטין:
בדינר. מסקי בגמ' דף י"ב דטעמייהו דב"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב. כמ"ש במ"ח פ' ח' דפאה. וכמה שיעורו. פי' הר"ב בפ"ד דעדיות מ"ז ובפ"ד דב"מ [מ"ג וה']:
ובשוה דינר. מסיק הר"ן דסברא היא. דכיון שהיא מתרצית (בדינר) [בדבר] וניחא לה בשוה כסף. דככסף דמי. ואין צריך קרא לרבויי:
בפרוטה ובשוה פרוטה. תימה דלא ה"ל למתני אלא בשוה פרוטה. כדתנן בהזהב [משנה ז'] ה' פרוטות הן ההודאה בשוה פרוטה [*והאשה מתקדשת בשוה פרוטה]. וי"ל משום דתנא בכאן בכסף מפרש באיזה כסף. דינר לב"ש. ופרוטה לב"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא. ולא שוה כסף כדיליף קיחה קיחה משדה עפרון. דכתיב ביה כסף. מפרש שוה כסף. תוס':
וכמה היא פרוטה. הא דלא מפרש כמה הוא דינר. משום דדינר היו יודעים כמה היה וכו'. ועוד דדברי ב"ה דקיי"ל כוותיה. איבעי ליה לפרושי טפי. תוספות:
האיטלקי. פי' הר"ב בפ"ד דעדיות מ"ז. ובפי"ז דכלים משנה י"א שהוא אטליא של יון. ועיין מ"ש שם:
וקונה את עצמה בגט וכו'. מפרש בגמ' [דף י"ג] גט דכתיב (דברים כ"ד) וכתב לה ספר [*כריתות. במיתת הבעל. כדכתיב (שם) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות. או כי ימות האיש האחרון]. ואתקוש מיתה לגירושין. מה גירושין שריא וגומרת. [*אף מיתה שריא וגומרת] ופירש"י דממשמעותיה דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון. לא מצי למילף הא לאחר שריא. דמצי למפרך לזה בלאו. ולכ"ע בעשה. וכבר כתבתי בדבור בשתי דרכים אמאי אינה קונה עצמה בכסף:
היבמה נקנית בביאה כו'. תימה דלא תני מנינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשתי דרכים. וכמו מנינא דלעיל [*למעוטי. (הכי נמי) [האי] מנינא [נמי למעוטי]. דרישא] למעוטי כסף ושטר. ומנינא דסיפא למעוטי גט. וי"ל דבחדא מלתא אין לשנות מנינא. ואע"ג דגבי אתרוג [תנן במשנה ו' פ"ב דבכורים] ששוה לאילן בג' דרכים. ולירק בדרך אחד. התם בא לפרש דברים החלוקים בו. ומאחר דלא תנא מנינא ביבמה. לא חש לשנות מנינא בעבד עברי וכנעני. אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מנינא למעוטי מידי. תוס':
בביאה. כתב הר"ב אבל כסף ושטר לא. כדתניא ויבמה. ביאה גומרת בה. ואין כסף ושטר גומרין בה. [*ואימא מאי ויבמה דבע"כ מיבם [כדתנן ברפ"ו דיבמות] והכי תניא התם בהדיא. א"כ לימא קרא ויבם. מאי ויבמה. ש"מ תרתי] ועיין בפי' הר"ב רפ"ו דיבמות דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. [*והוא כדתניא אידך דהתם]. ומ"ש הר"ב אלא רבנן הוא דתקון כו'. עיין בפירוש הר"ב רפ"ב דיבמות. ומ"ש אבל לא לפטרה כו' וכן לירשה כמ"ש רש"י והר"ן:
וקונה את עצמה בחליצה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (שם כ"ה) כיון שחלץ בה נעל. הותרה לכל ישראל. ודתנן ספי"ב דיבמות מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ההוא מונקרא שמו נפקא. גמ':
ובמיתת היבם. ק"ו. ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה. יבמה שהיא בלאו לא כ"ש. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. זו יוצאה בחליצה. וכמו שאשת איש אוסרה מתירה זו נמי יבם אוסרה יבם מתירה. ופרכינן דתצא בגט מק"ו דאשת איש שאינה יוצאת בחליצה. ומסיק אמר קרא נעל. נעל אין מידי אחרינא לא. ואע"ג דאיצטריך למאי דכתבינן במ"ב פי"ב דיבמות. א"כ נכתוב קרא נעל. מאי הנעל. ש"מ תרתי. גמ':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט. הר"נ:
(ב) (על הברטנורא) ואכתי קשיא דליתני מתקדשת ומתרץ בגמרא משום דקא בעי למתני כסף דילפינן קיחה קיחה וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם. ועתוי"ט:
(ג) (על המשנה) בג' כו'. מנינא למעוטי חליפין. דלא תימא הואיל וגמרינן משדה עפרון מה התם בחליפין אף כאן בחליפין קמ"ל דלא. דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה, וחליפין אפילו בפחות מש"פ. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא:
(ד) (על המשנה) וקונה. להיות ברשותה להנשא לאחר. רש"י:
(ה) (על המשנה) בב'. מנינא למעוטי חליצה דלא תיתי ק"ו מיבמה שאינה יוצאה בגט כו' ת"ל כו'. גמרא:
(ו) (על המשנה) בכסף. וצריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים. ותימא על הר"ב והר"מ שלא פירשו. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) איברא דבגמרא הכי איתא אבל הר"ב מסיים ונתנו לה משום דה"ה במתקדשת ע"י אביה איירי. ועתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) ולאו דוקא אלא נתייחד עמה:
(ט) (על המשנה) בדינר. טעמייהו דב"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר גמרא. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב:
(י) (על המשנה) ובשוה. והטעם דכיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף ככסף דמי ואין צריך קרא לרבויי:
(יא) (על המשנה) וכמה כו'. הא דלא מפרש כמה הוא דינר משום דדינר היו יודעים כמה היה כו'. ועוד. דדברי ב"ה דקיי"ל כוותיה אבעי ליה לפרושי טפי. תוספ':
(יב) (על המשנה) האיטלקי. הוא אטליא של יון:
(יג) (על המשנה) בגט כו'. בגמרא ילפינן להו מקראי:
(יד) (על הברטנורא) כדיליף לה בגמרא מקרא:
(טו) (על המשנה) בחליצה. יליף ליה בגמרא מקרא:
(טז) (על המשנה) ובמיתת כו'. ק"ו ומה א"א שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו לא כ"ש כו':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
האשה נקנית: וכו'. ביד בהלכות אישות פ"א סי' ב' ורפ"ג. ובטור א"ה סי' כ"ו כ"ז כ"ח:
האשה נקנית: בה"א משום דאקרא קאי האשה המבוררת ובעבד ואמה ועבד כנעני אין נופל בהו לשון ה"א שאין מבוררים כל כך שצריך לפרש בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני אי בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה ואין לחוש כל כך שבכל מקום שונה התנא לשון הרהוט לו בפה דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המנין כי הא דהכא וכן בתולה נשאת ליום רביעי אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים התורה נקנית במ"ח [דברים] ויש מקומות ששונה המנין קודם כמו בעשרה מאמרות אור לי"ד שבעת ימים קודם יוה"כ בשבעה דרכי בודקים את הזב בשלש דרכים ושוו גיטי נשים לשחרורי עבדים תוס' ז"ל:
בשלש דרכים: בגמ' בעי מ"ט תני שלש ומשני משום דדרך לשון נקבה דכתיב את הדרך אשר ילכו בה ופריך והתנן בפ' בתרא דנזיר ובפרק שני דזבים בשבעה דרכים בודקים את הזב ולפי סברתך ליתני שבע משום דרך ומשני אשכחן נמי דרך דאיקרי לשון זכר בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים וכו' ולא קשו קראי אהדדי דהכא דבתורה קאי ותורה לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה מסיבת נפש כתב לה לדרך בלשון נקבה והתם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לה לדרך בלשון זכר ומתנייתא נמי לא קשו אהדדי הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה התם דלגבי זכר קאי ודרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק דהא אשה באונס נמי מיטמאה תני בלשון זכר. וה"נ כתבו תוס' ז"ל בפ"ק דגיטין דף ח' גבי ברייתא דקתני בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל דנקט שלשה לשון זכר אע"ג דסוריא לשון נקבה משום דעבד וגט דאיירי בהו בברייתא הוי לשון זכר ע"כ. ופרכי' תו בגמ' מ"ט תני שלש משום דרכים ניתני דברים וניתני שלשה כי אורחא דתלמודא דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה ומשני משום ביאה דאיקרי דרך דכתיב דרך גבר בעלמה וכן דרך אשה מנאפת וכסף ושטר נמי צורך ביאה נינהו ואיבעית אימ' מתני' דנקט לשון דרך בקדושי אשה ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו דמפני מה כתיב כי יקח ולא כתיב כי תלקח אשה מפני שדרכו של איש לחזר על אשה וכו' דבעל אבדה מחזר על אבדתו ופרכינן והא דתנן בז' דרכים בודקים את הזב וכן אתרוג שוה לאילן בשלש דרכים וכן כוי יש בו דרכים וכן נמי זו אחד מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ניתני דברים ומסקי' אלא כל היכא דאיכא חלוק דרכים שבדרך זו דומה לכאן ובדרך זו אינו דומה כגון מתני' בשלש דרכים למעוטי חופה דלא קניא דזב נמי הני הוא דהוי אונס לזיבה ולא אונס אחר ודגיטין באילו שוה ולא באומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דחוזר בגט ואינו חוזר בשחרור דזכין לו לאדם שלא בפניו וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים דייקא נמי דקתני סיפא ר' אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר ולא קאמר בכל דרך כדקאמר ת"ק ש"מ שהטעם דשינה ר' אליעזר דנקט דבר ות"ק נקט דרך הוא משום דר' אליעזר כיון שמשוה אותן לגמרי שלא יש חילוק כלל ביניהם שייך למיתני דבר ש"מ:
בשלש דרכים: למעוטי חופה דלא קניא כדכתיבנא. ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ומייתי לה במה הצד דכסף ושטר וביאה לדידיה מניינא דמתני' למעוטי חליפין דלא. משום דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה ואע"פ שקדשה בכלי שיש בו ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין לא מקנייא עד דיהיב לה הכלי לשם כסף ועיין בהר"ן ז"ל דאיכא מאן דלא גריס בגמרא מלת נפכה:
וקונה את עצמה בשתי דרכים: למעוטי חליצה דסד"א תיתי בק"ו מיבמה ומה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה קמ"ל דאמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה אליבא דר' יוסי הגלילי ולרבנן נמי דכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין. וכתבו רש"י והר"ן ז"ל וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסי' קונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר ע"כ. ולא ידענא מה היא הגרסא שבאו למעט דדוחק לומר שבאו להשמיענו דגם בסיפא גרסי' בשתי דרכים בתי"ו לשון נקבה:
בכסף: דגמרי' קיחה קיחה א"נ מויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר דהיינו אב שמעת מינה דמתקדשת בכסף ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואיצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמ' כי יקח ה"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו כתב רחמ' ויצאה חנם ואי כתב רחמ' ויצאה חנם ה"א היכא דיהבא ליה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי צריכא. ופירשו התוס' ז"ל דיהבא ליה לדידיה שאומרת הרי אני מקודשת לך שאי אפשר לפ' כדפירש רש"י ז"ל שאמרה היא לו התקדש לי שהרי אינו נופל באיש לשון קדושין שאינו נאסר בכך לשאר נשים ע"כ:
ובשטר: בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו ונתנו לה בפני עדים עכ"ל רעז"ל. נראה שנ"ל ונתנו לו כיון שהתחיל לפ' שהוא מדבר עם אבי הנערה ודוקא בפני עדים אבל בהודאת שניהם לא סגי אע"ג דבעלמא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדילפי' ליה מכי הוא זה שאנו התם דלא קמחייב לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייב לאחריני בהודאתו שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרו בה ע"כ. ובשטר. הא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקניינים הן בכסף. ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה שאף קניינו מרובה ובסיפא נמי גבי וקונה את עצמה הקדים גט למיתת הבעל משום דגט כתיב בהדיא דשרי לה ובמיתת הבעל שקלינן וטרינן בגמ' מנלן ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה הר"ן ז"ל:
נקנית בכסף: דגמרי קיחה קיחה וכו' ומהאי טעמא נמי נקט לישנא דקנין ולא תנא האשה מתקדשת כדתני באידך פירקין האיש מקדש משום דקיחה לשון קנין הוא דהא בתר דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני כתיב השדה אשר קנה אברהם. ודעת הרמב"ם ז"ל שם פ"א מהילכות אישות דקנין ביאה או שטר הוא מן התורה וקנין כסף הוא מד"ס אלא שבנו ה"ר אברהם ז"ל העיד וכן ג"כ בתשובת הרמ"ך ז"ל שרבינו עצמו ז"ל הגיה בספרו דשלשתם דבר תורה. ועיין על זה במגיד משנה ובכסף משנה. וכתבו תוס' ז"ל ומשום דלא שייך למיתני סיפא ולוקחת את עצמה בשתי דרכים לא תנא ברישא האשה נקחת ע"כ. ועוד פריך בגמ' וניתני נמי התם בריש פירקי' דלקמן האיש קונה כלישנא דקרא ומשני מעיקרא תני הכא לישנא דאורייתא ולבסוף תנא התם לישינא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש ותו הדר פריך וניתני הכא האיש קונה בשלש דרכים וכו' ומשני משום דקא בעי למיתני סיפא וקונה את עצמה בדידה תנא נמי ריבא בדידה ותו הדר פריך וניתני האיש קונה ומקנה פי' ומקנה אותה לעצמה בשני דרכים ומשני משום דאיכא מיתת הבעל שהיא אחת מהשני דרכים דלאו בעל קא מקנה אלא מן שמיא הוא דקא מקני לה ואב"א אי תנא קונה ה"א אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דתנא האיש מקדש דמשמע בעל כרחה היינו משום דכבר אשמעי' הכא דבעל כרחה לא והא דקתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה בעל כרחה איידי דקתני האשה נקנית תנא נמי סיפא היבמה נקנית דניקנית משמע מדעתה ומשמע בעל כרחה וכל חד וחד כדיניה ע"כ. וכתב עוד בר"ן ז"ל א"נ י"ל משום דבקדושין ה"ל למיתני האיש ותנא האשה נקנית משמע לן דמדעתה הוא מה שא"כ ביבמה דלא מיתני ליה היבם קונה דאפילו דעתיה דידיה לא בעינן אלא ממילא נקנית בביאה שלא מדעת שניהם ע"כ:
בכסף בש"א בדינר: בפ"ק דיבמות ד' י"ד ובפ' יש בכור (בכורות ד' נ'.) ובגמ' יהיב טעמי טובא לב"ש ורבא מסיק דהיינו טעמא דרבנן אפקעוה לקדושין הפחותי' מדינר שלא יהו בנות ישראל כהפקר. וכתבו תוס' ז"ל בעדויות תני לה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא מיהו לאו להכי איתשיל ע"כ:
ובה"א בפרוטה: תימא דלא ה"ל למיתני אלא בש"פ כדתנן בהזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בש"פ וי"ל משום דתנא כאן בכסף מפ' באיזה כסף דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא ולא שוה כסף כשדה עפרון דכסף מפורש כתיב ביה ושוה כסף ככסף גבי קדושין וערכין ילפי' לה מעבד עברי דילפי' לה בגמרא מלפיהן ישיב גאלתו מכסף לרבות שוה כסף ככסף תוס' ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל וכי תימא מעבד עברי ילפינן דבכל מילי שוה כסף ככסף ליתא דהא גבי נזיקין נמי איצטריכינן רבוייא דתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין אלמא כל היכא דכתיב כסף אי לאו רבוי בעינן כסף דוקא והכא דלא כתיב רבוייא שוה כסף מנלן וי"ל דנהי דגבי עבד ונזיקין איצטריכינן קרא לרבויי שוה כסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה איצטריך דגבי עבד סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא ליה רבו זיל טרח וזבין ואייתי ליה להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן אבל לגבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף לא צריך קרא לרבויי דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם סד"א כיון דאי פרע ליה בקרקע צריך לפורעו ממיטב [כי פרע לי' במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב] מטלטלין דהיינו כסף להכי איצטריך רבוייא דישיב אבל לענין מקנה ששניהם מתרצין מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף ע"כ. והעלה הוא ז"ל שאפי' קדשה בקרקע או במחובר לקרקע בתורת כסף מקודשת אע"ג דלא מהני מחובר לקרקע בתורת קדושי שטר משום דמקשי' הויה ליציאה ע"כ. וכתוב בספר קולון שרש פ"ד אחר שהביא שם דברי הרמב"ם ז"ל כאב וז"ל ואין לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל מאי פריך בגמרא אדשמואל והא אנן תנן בפרוטה ושוה פרוטה נימא דהא דבעי ש"פ היינו היכא דקדשה בירק או בתבשיל וכו' דאיכא למימר דמשמע ליה דוחקא לאוקומי מתני' דוקא בקדשה בירק או בתבשיל דש"פ כל ש"פ במשמע ועוד נלע"ד דמתני' קשיתיה והכא דייק מדקתני בפרוטה ובש"פ דלא הוה בעי למיתני אלא בש"פ וממילא משמע פרוטה כדאשכחן בכל דוכתא דקתני ש"פ ולא קתני כי האי לישנא בפרוטה ובשוה פרוטה גבי הודאה במקצת וכן גבי אונאה ופדיון מעשר שני וגזל ואפילו גבי אשה אשכחן דקתני תנא דמתני' בש"פ ולא קתני בפרוטה דפשיטא הוא דבכלל ש"פ היא כמו ששנינו בב"מ פ' הזהב ה' פרוטות הן ההודאה ש"פ והאשה מתקדשת בש"פ והנהנה בש"פ מן ההקדש מעל המוצא ש"פ חייב להכריז הגוזל את חברו ש"פ יוליכנו לאחריו אפילו למדי הרי לך שבכל השיעורים אינו משער אלא בש"פ ואפילו לענין קדושי אשה וכן כל המשניות בעיקר מקומן כגון גבי גזל בפ' הגוזל קמא וגבי הודאה בפ' שבועות הדיינים וגבי מעילה בפ' הנהנה לא נמצא א' מהם שישנה רק ש"פ ומ"ש הכא דקהני ש"פ ובפרוטה אלא ודאי צ"ל לאשמועינן אתא דבעי' ש"פ דומיא דפרוטה כשם שהפרוטה ש"פ במקום שהיא יוצאה דהיינו בארץ ישראל ששם נשנו המשניות ופשיטא ששם היו יוצאות הפרוטות שהרי הרבה שיעורים שיערו בה חכמים כדפי' ה"נ ש"פ בעי' שיהיה ש"פ באותו מקום והיינו דפריך והתנן בפרוטה ובשוה פרוטה ולמה הזכיר בקושייתו בפרוטה הל"ל והיא תנן בש"פ ותו לא אלא ודאי מייתורא דפרוטה קא דייק כדפרישית עד כאן לשונו ז"ל:
וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר: דשש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונים ופונדיון שני איסרין ואיסר שני מסמסין ומסמס שני קונטרקין וקונטרק שתי פרוטות אבל רשב"ג אומר שלשה הדרסין למעה שני הנצין להדרס שני שמנין להנץ שתי פרוטות לשמין כשתדקדק תמצא לפי זה פרוטה אחד מששה באיסר האיטלקי כשהאיסר מתייזל. ואיתא ר"פ הזהב בברייתא. ירושלמי חלפאי אמר איתבוני על גיף נהרא דלא אפיקית מתניתא דר' חייא רבא ממתניתין זרקוני לנהרא אמרין ליה והא תני ר' חייא סלעא ד' דינרין אמר לון אוף אנן תנינתה בפ' הזהב כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ד' איסרות מאיסר לדינר אמרין ליה והא תני ר' חייא שש מעה כסף דינר אמר לון אוף אנן תנינתה התם האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח אמרין ליה והא תני ר' חייא שני פונדיונים מעה אמר לון אוף אנן תנינתה בפרק ז' דערכין נותן סלע ופונדיון לשנה אמרין ליה והא תני ר' חייא שני איסרין פונדיון אמר לון אוף אנן תנינתה בפ"ד דמעשר שני המניח איסר ואכל עליו חציון והלך לו למקום אחר והרי הוא בפינדיון מוסיף עליו עוד איסר אמרין ליה והא תני ר' חייא שני מסמסין איסר שני קורטינדס מסמס שתי פרוטות קורטינדס אמר לון אוף אנן נמי תנינתה וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי ע"כ:
איטלקי: מפרש ר"ת על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקוף כדאשכחן בעזרא שושנכיא על שם שושן תוס' ז"ל:
היבמה נקנית: וכו' וז"ל הר"ן ז"ל וקשיא ליה להראב"ד ז"ל אמאי לא תנא דרכים ביבמה ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא דוקונה את עצמה למעוטי גט תירץ הרמב"ן ז"ל דגבי יבמה אמניינא דרישא סמוך וה"ק היבמה נקנית באחד מאלו דרכים שאמרנו דהיינו ביאה וממילא אמעיטו להו כסף ושטר וכי תימא תינח רישא אבל סיפא דוקונה את עצמה ליתני מניינא למעוטי גט דליכא למימר דאמניינא דרישא קאי דהא חליצה ליתא בדרכים דלעיל וי"ל דאה"נ אלא כיון דלא איצטריך דרכים ביבמה דרישא לא תננהו נמי בסיפא והיינו טעמא נמי דלא תנא גבי עבד עברי במתני' דלקמן דרכים משום דכי קתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר אדרבים דרישא סמיך דהא תננהו לעיל ובסיפא דוקונה את עצמה בשנים וביובל ובגירעון כסף משמע לי דלא מצי למתני מניינא לפי שאף הוא קונה את עצמו קצת במיתת האדון שהרי אינו עובד את האח כדאיתא לקמן בגמרא ומש"ה לא תנא ביה דרכים אע"ג דליכא למימר דאדרכים דרישא סמיך שהרי לא שנה דרכים הללו עד עכשיו כלל. א"נ דכיון דלא מצי למתני מניינא גבי עבד עברי נקנה לא תנא ליה גבי קונה אבל במתני' דלקמן דגבי עבד כנעני ליכא למימר הכי דהא תני ברישא חזקה דלא תנא לעיל ומש"ה משמע לן בגמרא דגבי עבד כנעני נמי נקנה בחליפין אע"ג דתנא לא תני להו משום דלא אשכחן בקניות עבד כנעני מניינא למעוטי ויהבינן טעמא בגמרא למה לא שנה התנא בהדיא חליפין עכ"ל ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' ביבמות פ' רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב:)
בביאה: דכתיב ויבְמהּ ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה:
תפארת ישראל
יכין
האשה: נקט בה"א ידיעה, ר"ל אשה הראוי להתקדש, לאפוקי חייבי כריתות או איילונית וכדומה בשאר קדושי טעות:
נקנית: לבעלה, להצריכה גט ארוסה. אבל ליורשה ולטמא לה, ולהפר נדריה בלי אב, אינן רק אחר נשואין גמורים, ע"י חופה ויחוד שאחר הקדושין. מיהו חופה בלי קידושין ספיקה הוה [(שו"ע אה"ע כו, ב)]. והא דלא תני האיש קונה. קמ"ל דאין אשה מתקדשת בע"כ. ואיידיהא, תנא נמי סיפא היבמה נקנית, אף דמתיבמת בע"כ:
וקונה את עצמה: להיות מותרת לעלמא:
נקנית בכסף: בנתן לה כסף, ואמר לה מתחלה או בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בזה, מקודשת. ובנתן לה בשתיקה, ושניהן מודים דלשם קידושין כוונו, י"א דהוו קדושין, אפילו לא דברו תחלה מעסקי קידושין [(שו"ע אה"ע, כז)]. ואף למאי דקיי"ל דקדושין בלא עדים לא מהני [שם ע"ב] והרי הכא לא ידעו עדים מה בלבם. י"ל מדאגלאי מלתא למפרע, הו"ל כידעו עדים [ועי' פ"ג סי' כ' [ל"א]] :
בשטר: בכתב לה על נייר הרי את מקודשת לי, ונתן לה הכתב לפניעדים:
ובביאה: בנתייחד עמה. וא"ל מקודם בפני עדים, הרי את מקודשת לי בביאה זו. וכולן צריכין ב' עדים. וי"א דאף ע"א מהני בקידושין. אבל עדות נשים לכ"ע לא מהני [שם מ"ב ב']:
ובשוה דינר: הוא קצ"ב פרוטות [ואמרינן בש"ס די"ב א', דב"ש מאמה עברייה יליף לה דלא מקניא בפרוטה, וכיון דאפקה מפרוטה, אוקמא אדינר. וק"ל ואימא מעה, ואימא פונדיון או איסר. ונ"ל דלב"ש כיון דאפקה מפרוטה מסתבר דלהוי דינר, דהרי כופר נפש איש הוא מחצית השקל, ומנה של קודש כפול היה, הו"ל ב' דנרין. ואשה פלג גופא דבעל, הו"ל דינר]:
בפרוטה: הוא מלשון פרט וכלל, משום דהסלע כולל כמה פרוטות. והוא חצי שעורה כסף צרוף [אה"ע ססכ"ז]. וי"א דבזה"ז שהמעות בזול יותר מפירות, בקדשה בפרוטה הו"ל ספק [סמ"ע ח"מ ספ"ח]:
ובשוה פרוטה: מיהו אפילו בפחות מש"פ עכ"פ מקודשת מספק, דשמא שוה פרוטה במקום אחר [ל"א ג' וע"ש]. ואין לקדש בטבעת שיש בו אבן, דמדאין ידוע שומתו, שמא חשבה דשוה טפי [ל"א ב']:
אחד משמנה באיסר האיטלק: [איטאליען]:
ובמיתת הבעל: הא דהקדים גט למיתה, אף דמיתה שכיח טפי. נ"ל משום דהא דקונה א"ע במיתה רק מגט גמרינן [כש"ס י"ג ב']:
היבמה נקנית: ליבם להיות כאשתו:
בביאה: אבל כסף ושטר רק מדרבנן קונה ביבמה לאסרה על האחין, ולא לפטרה מחליצה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
- האשה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים.
- נקנית: בכסף, בשטר ובביאה.
- בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשווה דינר. ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשווה פרוטה.
- וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי.
- וקונה את עצמה: בגט ובמיתת הבעל.
- היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
פירוש הרמב"ם
דרך נופל בין על לשון זכר בין על לשון נקבה- כתוב בתורה "את הדרך אשר ילכו בה", וכתוב "בדרך אחד יצאו אליך".
ומה שאמר "האישה נקנית" ולא אמר "האיש קונה" ללמדינו שהיא אינה נישאת ותהיה אשת איש אלא ברצונה, אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת.
ולמדנו שהיא מתקדשת:
- בכסף- לפי שנאמר "כי יקח איש אשה" ונאמר בעפרון "נתתי כסף השדה קח ממני" וגמר קיחה קיחה.
- והקדושין בשטר - הוא שיכתוב לה על איזה דבר שיזדמן, ואפילו על גב החרס או על עלי הצמחים, "הרי את מקודשת לי", או "הרי את מאורסת לי", ומה שדומה לזה העניין. ויתן לה זה הדבר הכתוב בפני שני עדים. והראיה על זה מה שאמר "ויצאה והיתה- מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר [כמו שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות"] אף הויה בשטר".
- ועניין הקדושין בביאה- הוא שיבוא עליה בפני שני עדים לשם קדושין, ואין שם דרך מבואר בקדושין יותר מזו, והוא הכתוב בתורה שנאמר "ובא אליה ובעלה" - בביאה נעשית בעולת בעל, אבל מי שמקדש בביאה או בלא שדוכין שקדמו לקדושין יש לו לדיין להלקותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו בני אדם פרוצין, ואע"פ שהם נשואים קיימין ויכנוס את אשתו.
ומשקל הדינר ששה ותשעים גרעיני שעורה מכסף. ואיסא הוא רובע הדרכמון נקרא דרהם בערבי. והדינר ששה דרכמונים- א"כ משקל האיסא ארבעה גרעינין ופרוטה חצי גרעין מכסף.
ומפני שאמר "האשה נקנית" אמר ג"כ "היבמה נקנית" והיה מן הדין שיאמר "היבם קונה" לפי שהעיקר אצלינו שהאונס יבמתו ובא עליה בלא כוונה - שקנאה, כמו שנתבאר בסוף פרק ששי מיבמות.