משנה פרה יב

פרה פרק יב', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< · משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק שנים עשר ("האיזוב הקצר") · >>

פרקי מסכת פרה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

האזוב הקצר, מספקו בחוט ובכוש, וטובל ומעלה, ואוחז באזוב ומזה.

רבי יהודה ורבי שמעון אומרים, כשם שהזייה באזוב, כך טבילה באזוב.

משנה ב

הזה, ספק מן החוט, ספק מן הכוש, ספק מן הגבעול, הזייתו פסולה.

הזה על שני כלים, ספק על שניהם הזה, ספק מחברו מיצה עליו, הזייתו פסולה.

מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליה, ספק על המחט הזה, ספק מן החרס מיצה עליה, הזייתו פסולה.

צלוחית שפיה צר, טובל ומעלה כדרכו.

רבי יהודה אומר, הזייה ראשונה.

מי חטאת שנתמעטו, טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה, ובלבד שלא יספג.

נתכוין להזות לפניו והזה לאחריו, לאחריו והזה לפניו, הזייתו פסולה.

לפניו, והזה על הצדדין שלפניו, הזייתו כשרה.

מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו.

מזין על האדם ועל הכלים, ואפילו הן מאה.

משנה ג

נתכוין להזות על דבר שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו מקבל טומאה, אם יש באזוב, לא ישנה.

על דבר שאינו מקבל טומאה, והזה על דבר שמקבל טומאה, אם יש באזוב, ישנה.

על האדם, והזה על הבהמה, אם יש באזוב, לא ישנה.

על הבהמה, והזה על האדם, אם יש באזוב, ישנה.

המים המנטפים, כשרים.

לפיכך הם מטמאין לשם מי חטאת.

משנה ד

המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים, פטור.

מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין, חייב.

אבל כהן גדול, בין מחלון של יחיד בין מחלון של רבים, פטור, שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש.

מחליקין היו לפני חלון של רבים ודורסין ולא נמנעין, מפני שאמרו, מי חטאת שעשו מצותן, אינן מטמאין.

משנה ה

אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו, ומזה עליו.

אף על פי שיש עליו כדי הזייה, טהור.

כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה, כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה.

רבי יהודה אומר, רואים אותם כאילו הן על אזוב של נחשת.

משנה ו

המזה באזוב טמא, אם יש בו כביצה, המים פסולים והזייתו פסולה.

אין בו כביצה, המים כשרים, והזייתו פסולה.

ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו, אפילו הן מאה.

משנה ז

הטהור לחטאת שנטמאו ידיו, נטמא גופו, ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו, אפילו הן מאה.

משנה ח

לגין של חטאת שנטמאו אחוריו, נטמא תוכו, ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו, אפילו הן מאה.

הזוג והענבל, חבור.

כוש של רובן, לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקה.

ואם הזה, מזה.

של פשתן, חבור.

עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חבור.

המלבן, אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה.

כל ידות הכלים הקדוחות, חבור.

רבי יוחנן בן נורי אומר, אף החרוקות.

משנה ט

הסלים שבקנתל, והמטה של טרבל, וקרן של כליבה, וקרנין של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות, ושלל הכובסים, והבגד שהוא תפור בכלאים, חבור לטומאה ואינו חבור להזייה.

משנה י

כסוי מיחם שהוא מחובר לשלשלת, בית שמאי אומרים, חבור לטומאה ואינו חבור להזייה.

בית הלל אומרים, הזה על המיחם, הזה הכסוי.

הזה על הכסוי, לא הזה המיחם.

הכל כשרים להזות, חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאשה.

ותינוק שאין בו דעת, האשה מסעדתו ומזה, ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה.

אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזייה, פסול.

משנה יא

טבל את האזוב ביום והזה ביום, כשר.

ביום והזה בלילה, בלילה והזה ביום, פסול.

אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום, שאין מזין עד שתנץ החמה.

וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר.

משנה מנוקדת

==משנה א==

הָאֵזוֹב הַקָּצָר, מְסַפְּקוֹ בְחוּט וּבְכוּשׁ, וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה, וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כְּשֵׁם שֶׁהַזָּיָה בָאֵזוֹב, כָּךְ טְבִילָה בָאֵזוֹב.

הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצָּה עָלָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר, טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְדַרְכּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו, הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה. מַזִּין עַל הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

משנה ג

נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, לֹא יִשְׁנֶה. עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, יִשְׁנֶה. עַל הָאָדָם, וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, לֹא יִשְׁנֶה. עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, יִשְׁנֶה. הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים, כְּשֵׁרִים. לְפִיכָךְ הֵם מְטַמְּאִין לְשֵׁם מֵי חַטָּאת.

משנה ד

הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים, פָּטוּר. מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין, חַיָּב. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, פָּטוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִין וְלֹא נִמְנָעִין, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, אֵינָן מְטַמְּאִין.

משנה ה

אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בַּקַּרְדֹּם הַטָּמֵא בִּכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּדֵי הַזָּיָה, טָהוֹר. כַּמָּה יְהֵא בַמַּיִם וְיִהְיֶה בָהֶם כְּדֵי הַזָּיָה. כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וְיַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחשֶׁת.

משנה ו

הַמַּזֶּה בְאֵזוֹב טָמֵא, אִם יֶשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה, הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. אֵין בּוֹ כַבֵּיצָה, הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

משנה ז

הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

משנה ח

לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, נִטְמָא תוֹכוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל, חִבּוּר. כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן, לֹא יַזֶּה לֹא עַל הַכּוּשׁ וְלֹא עַל הַפִּיקָה. וְאִם הִזָּה, מֻזֶּה. שֶׁל פִּשְׁתָּן, חִבּוּר. עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת, חִבּוּר. הַמַּלְבֵּן, אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת, חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף הַחֲרוּקוֹת.

משנה ט

הַסַּלִּים שֶׁבַּקַּנְתָּל, וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל, וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה, וּקְרָנִין שֶׁל יוֹצְאֵי דְרָכִים, וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת, וּשְׁלַל הַכּוֹבְסִים, וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה.

משנה י

כִּסּוּי מֵחַם שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, הִזָּה עַל הַמֵּחַם, הֻזָּה הַכִּסּוּי. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי, לֹא הֻזָּה הַמֵּחָם. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מִטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָאִשָּׁה. וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת, הָאִשָּׁה מְסַעַדְתּוֹ וּמַזֶּה, וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַמַּיִם וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה. אִם אָחֲזָה בְיָדוֹ, אֲפִלּוּ בִשְׁעַת הַזָּיָה, פָּסוּל.

משנה יא

טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַיּוֹם, כָּשֵׁר. בַּיּוֹם וְהִזָּה בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַיּוֹם, פָּסוּל. אֲבָל הוּא עַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה וּמַזֶּה בַיּוֹם, שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר.

נוסח הרמב"ם

(א) האיזוב הקצר - מספקו בחוט ובכוש,

טובל - ומעלה,

אוחז באיזוב - ומזה.

רבי יהודה, ורבי שמעון אומרין:

כשם שהזיה באיזוב - כך טבילה באיזוב.

(ב) הזה -

ספק מן החוט, ספק מן הכוש,

ספק מן הגבעול - הזיתו פסולה.

הזה על שני כלים,

ספק על שניהם הזה,

ספק מחברו מיצה עליו - הזיתו פסולה.

מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליו -

ספק על המחט הזה,

ספק מן החרס מיצה עליה - הזיתו פסולה.

צלוחית שפיה צר - טובל ומעלה כדרכו.

רבי יהודה אומר: הזיה ראשונה.

מי חטאת שנתמעטו -

טובל אפילו ראשי גבעולין - ומזה,

ובלבד שלא יספג.

[ג] *הערה 1: נתכוון להזות לפניו, והזה לאחריו,

לאחריו, והזה לפניו - הזיתו פסולה.

לפניו, והזה על הצדדין שלפניו - הזיתו כשרה.

מזין על האדם - לדעתו, ושלא לדעתו.

מזין על האדם, ועל הכלים - אפילו הן מאה.

(ג) [ד] נתכוון להזות על דבר שהוא מקבל טומאה, והזה על דבר שאינו מקבל טומאה -

אם יש באיזוב - לא ישנה.

על דבר שאינו מקבל טומאה, והזה על דבר שהוא מקבל טומאה -

אם יש באיזוב - ישנה.

על האדם, והזה על הבהמה -

אם יש באיזוב - לא ישנה.

על הבהמה, והזה על האדם -

אם יש באיזוב - ישנה.

המים המנטפין - כשרין,

לפיכך - הן מטמאין לשם מי חטאת.

(ד) [ה] המזה מחלון של רבים -

ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין - פטור.

מחלון של יחיד -

ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין - חייב.

אבל כוהן גדול -

בין מחלון של יחיד, בין מחלון של רבים - פטור,

שאין כוהן גדול חייב על ביאת המקדש.

ומחליקין היו לפני חלון של רבים,

ודורסין - ולא נמנעין,

מפני שאמרו: מי חטאת שעשו מצותן - אינן מטמאין.

(ה) [ו] אוחז הוא הטהור בקורדום הטמא, ובכנפו - ומזה עליו,

אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה - טהור.

כמה יהא במים, ויהא בהן כדי הזיה?

כדי שיטביל ראשי גבעולין - ויזה.

רבי יהודה אומר: רואין אותן - כאילו הן על איזוב של נחושת.

(ו) [ז] המזה באיזוב טמא -

אם יש בו כביצה -

המים - פסולין,

והזיתו - פסולה.

אין בו כביצה -

המים - כשרין,

והזיתו - פסולה.

מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.

(ז) [ח] הטהור לחטאת שנטמאו ידיו - נטמא גופו.

מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.

(ח) לגין של חטאת שנטמאו אחוריו - נטמא תוכו.

מטמא את חברו, וחברו את חברו - אפילו הן מאה.

[ט] הזוג והענבול - חיבור.

כוש של רובן -

לא יזה - לא על הכוש, ולא על הפיקה.

ואם הזה - מוזה.

של פשתן - חיבור.

עור של עריסה, שהוא מחובר לפיקות - חיבור.

המלבן - אינו חיבור,

לא לטומאה, ולא לטהרה.

כל ידות הכלים הקדוחות - חיבור.

רבי יוחנן בן נורי אומר: אף החדוקות.

(ט) [י] הסלים שבקנתל, והמטה של טרבל,

וקרן של כליכה, וקרנים של יוצאי דרכים,

ושלשלת המפתחות, ושלל הכובסים,

והבגד שהוא תפור בכלאים - חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.

(י) [יא] כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת -

בית שמאי אומרין: חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה.

בית הלל אומרין:

הזה על המיחם - הזה על הכסוי,

הזה על הכסוי - לא הזה על המיחם.

הכל - כשרין להזות,

חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, והאשה, והתינוק שאין בו דעת.

והאשה מסעדתו - ומזה,

ואוחזת לו במים - והוא טובל, ומזה.

אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזיה - פסול.

(יא) [יב] טבל את האיזוב ביום, והזה ביום - כשר.

ביום, והזה בלילה,

בלילה, והזה ביום - פסול.

אבל הוא עצמו - טובל בלילה, ומזה ביום,

שאין מזין - עד שתנץ החמה.

וכולן, שעשו משעלה עמוד השחר - כשר.

הערות

הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

פירושים

משנה פרה, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב