משנה פסחים ח ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ח · משנה ח | >>

אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים.

השומע על מתו, והמלקט לו עצמות, טובל ואוכל בקדשים.

גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים, טובל כד ואוכל את פסחו לערב.

ובית הלל אומרים, הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

משנה מנוקדת

אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:

נוסח הרמב"ם

אונן -

טובל - ואוכל את פסחו לערב,
אבל - לא בקדשים.
השומע על מתו,
והמלקט לו עצמות,
טובל - ואוכל בקדשים.
גר - שנתגייר ערב פסחים,
בית שמאי אומרין:
טובל - ואוכל את פסחו לערב.
בית הלל אומרין:
הפורש מן הערלה - כפורש מן הקבר.

פירוש הרמב"ם

מה שחייב שנתיר לו אכילת הפסח לבדו ולא שאר קדשים, לפי שאנינות לילה מדרבנן, לשון התורה ביום המות בלבד הוא והוא מה שאמר אהרן ביום מות נדב ואביהוא "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'"(ויקרא י, יט). ולפי שאכילת פסח בכרת התרנו אכילתו בעת אנינות דרבנן, אבל אכילת קדשים שהיא מצות עשה בלבד לא התירוהו.

וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבילותו. וזה הוא ראוי כשמת לו מת אחר חצות יום ארבעה עשר שהוא מחויב קרבן פסח ונתחייב בו קודם שיחול האנינות, אבל אם מת לו מת קודם חצות שהוא אונן קודם שיחול שעת חיוב הקרבן, ידחה לפסח שני ואין מקריבין עליו והוא אונן לפי שאינו ראוי מפני אנינותו.

והמלקט עצמות - עניינו כשמלקטין אותם לו אחרים לפי שהוא מין אנינות.

ולא חלקו בית שמאי ובית הלל אלא בגר בלבד, לפי שנאמר שמא לשנה הבאה יהיה טמא נפש, ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח לערב, כמו כן עכשיו אטבול ואוכל פסחי, אבל ערל ישראל טובל ואוכל פסחו לערב:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אונן טובל ואוכל פסחו לערב - דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים כב אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים, עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כט):

השומע על מתו - יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו כג עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם:

טובל ואוכל בקדשים לערב - דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא:

כפורש מן הקבר - וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו ב"ש ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום י"ד, דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה כה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל כו כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דביי הכל טובל ואוכל פסחו לערב כז ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:

פירוש תוספות יום טוב

אונן טובל. כתב הר"ב מתוך שנאסר כו' והסיח דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. כן כתב הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אבות הטומאה:

והמלקט לו עצמות. ל' הר"ב וכן מי שלקטו לו וכו' בגמרא דאי מלקט עצמו הא בעי הזיית שלישי ושביעי:

טובל. דכל גר צריך טבילה כדאשכחן במתן תורה (שמות יט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כדאיתא ברפ"ב דכריתות:

כפורש מן הקבר. פירש הר"ב וצריך הזאה ג' וז' וכו' [עיין מ"ש במשנה ה' פרק י"א דפרה] גזירה וכו' ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וכתב רש"י ואף ע"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה בגיותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו ע"כ. וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהק"פ והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבה [לאפוקי ממ"ש במשנה ב' פ"ו] שהוא יום י"ד. מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא כמו שבארנו בענין [הגרות] [והוא בפי"ד מהא"ב] לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש לו שלא יטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל עכ"ל. ומ"ש הר"ב אבל ערל ישראל פירש"י שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה ע"כ. ומ"ש הר"ב דברי הכל טובל ואוכל כו' הכי איתא בגמרא ובברייתא. וכתבו התוספות תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן עכ"ל. והרמב"ם בחבורו פ"ו כתב ישראל ערל כו' שוחטין עליו אחר שמל ולא הזכיר וטבל. ולי נראה ליישב לשון הברייתא והגמרא דאע"ג דלענין מילה אין צריך טבילה כלל מ"מ לטהרת הרגל צריך טבילה כדתנן במ"ב פרק ב' דביצה. והוי אמינא דזה שמל וטבל. לגזור אטו ערל נכרי דמל נמי וטבל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כב) (על הברטנורא) והסיח דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. הר'מ:

(כג) (על הברטנורא) בגמרא דאי מלקט עצמות הא בעי הזיה שלישי ושביעי:

(כד) (על המשנה) טובל. [דכל גר] צריך טבילה כדאשכחן במ"ת וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ועיין ברפ"ב דכריתות:

(כה) (על הברטנורא) ואף על גב דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה קודם שנתגייר אי אמרת נגזור לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה. רש"י:

(כז) (על הברטנורא) גמרא ותימא לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן ול"נ לישב ל' הגמרא דאע"ג דלענין מי,:. 'ה א"צ טבילה כלל מ"מ לטהרת הרגל צריך טבילה וה"א דזה דמל וטבל לגזור אטו גר דמל נמי וטבל. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אונן טובל וכו':    ירושלמי פ' כ"ג דן. וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקדש אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש רש"י ז"ל ואיתא בתוס' ר"פ הערל ובהרא"ש פ"ק דשבת דף קע"ב:

בפי' ר"ע אונן טובל וכו' דאין אנינות מן התורה אלא ביום ע"כ. אמר המלקט והאי תנא ר"ש ורבי הוא אבל ר' יהודה פליג עלייהו בזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ"ט) ודף ק"א ומאי דקשה אמתני' מההיא דאונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב דבפי"ב דזבחים כתבנוהו שם. וכתוב בתוספת י"ט כתב הר"ב מתוך שנאסר וכו' ובפי"ב מהלכות אבות הטומאות כתוב והסיח דעתו ושם נטמא והוא לא ידע ע"כ ולשונו בפי' המשנה וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבלותו ע"כ:

השומע על מתו והמתלקט לו עצמות:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד ס"א ומי שנתלקטו ונ"ל דגרסת והמלקט היא טעות דהא הוי טמא טומאת ז' ברוב בניינו ורוב מניינו של גוף ע"כ ובפ' טבול יום (זבחים דף ק"א) דייקי' מינה מכלל דיום קבורה אפי' לערב נמי לא אכיל ומוקי לה התם במסקנא אליבא דרבי דס"ל כל זמן שלא נקבר ואפי' אחר שנקבר תפיס לילו באנינות מדרבנן וביד פ' שלישי דהלכות מעשר שני סי' ז' ובפ' שני דהלכות ביאת מקדש סי' י' ובפ' ששי דהלכות ק"פ סי' ז' ט':

בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב וכן בפי' הרמב"ם ז"ל והוא מלשון הברייתא דבגמ' והקשו תוס' ז"ל תימא לריב"א כו' והחכם הר"ס ז"ל כתב ונלע"ד דלא קשי דהא ערל ישראל אסור אפי' בתרומה דרבנן דערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ובחגיגה תנן טבל למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש וזה הערל כיון שהיה אסור בתרומה עד עתה אע"פ שמל צריך טבילה כדי לאכול תרומה וכ"ש כדי לאכול בקדש ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

אונן טובל ואוכל את פסחו לערב:    דאנינות לילה דרבנן, ובמקום כרת לא גזרו וא"ת ויהיה נמי דאורייתא ניתא עשה דאכילת פסח ונדחי ל"ת דאונן, י"ל כיון דאין אכילת פסח מעכבת הו"ל כאכילת שאר קדשים דנמי מצוה ואפ"ה גלי רחמנא דאינה דוחה לאנינות. אמנם טבילה צריך, דלמא הסיח דעתו ונטמא בשאר טומאות. אבל אם וודאי הסיח דעתו צריך כל אדם הזאה ג' וז' [כיומא ד"ל ע"ב] מיהו לערב דקתני אטבילה נמי קאי, דאי יטבול ביום, הרי עדיין נשאר באנינותו ושמא יסיח דעתו אחר שטבל ויתטמא בטומאת ערב:

השומע על מתו:    ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו, והו"ל ביום שמוע' אונן דרבנן:

והמלקט לו עצמות:    רגילים היו לקבור תחלה בקרקע לחה, כדי שיתעכל הבשר מהר, ואח"כ קוברין העצמות אצל האבות במקום נכבד, או מעלין העצמות לא"י, וביום שלוקטין אחרים העצמות של אביו ואמו, חייב להתאבל כל היום ההוא מדרבנן:

טובל ואוכל בקדשים:    לערב, דאפילו ביום שרי מדאורייתא:

ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר:    וצריך הזאת ג' וז'. וא"ת הרי הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואיך לא נמנה בפ"ד דעדיות, י"ל כיון דאית בה נמי קולא לב"ה דפטור מכרת כשלא עשה פסח ראשון א"כ י"ל כדאיתשיל בבהמ"ד בכה"ג איתשיל [כחולין נ"ב ב'] [ונ"ל דלהכי קאמר "כל הפורש מערלה", ולא קאמר כל שהערלה פרשה ממנו, לאשמעינן דבגר מיירי, ופירש מלהיות שוב ערל, דעכו"ם אפילו נמול נקרא ערל, [כנדרים פ"ג מי"א], דדוקא בגר חיישינן שמא יטמא לשנה הבאה, ויסבור כמו שאשתקד הועיל לו הטבילה לכל טומאותיו שמקודם, כמו כן השתא, ולא יהיה יודע שאשתקד עכו"ם היה, שאינו מקבל טומאה, והשתא נתגייר ומקבל טומאה, אבל ישראל שמל את עצמו, אף על גב שצריך ג"כ טבילה, ככל ישראל שצריכים טבילה קודם לרגל [כביצה פ"ב מ"ב] אפ"ה א"צ הזאת ג' וז', ולא גזרינן ישראל אטו עכו"ם:

בועז

פירושים נוספים