משנה מנחות יא ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק יא · משנה ו | >>
ארבעה טז סניפין יז של זהב היו שם מופצלין מראשיהןיח, שהיו סומכים בהן שנים לסדר זה ושנים לסדר זה.
ועשרים ושמונה קנים, כחצי קנה חלוליט, ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה.
לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבתכ, אלא נכנס מערב שבת ושומטן ונותנן לארכו כא של שלחן.
כל הכלים שהיו במקדש, ארכן לארכו של בית.
משנה מנוקדת
אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם,
- מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן,
- שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן,
- שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה;
- וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים,
- כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל,
- אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה,
- וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה.
- לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
- אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת,
- וְשׁוֹמְטָן, וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן.
- אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת,
- כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,
- אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת:
נוסח הרמב"ם
ארבעה סניפין של זהב היו שם - מפוצלין מראשיהן,
- שהיו סומכין בהן - שנים מסדר זה, ושנים מסדר זה.
- ועשרים ושמונה קנים - כחצי קנה חלול,
- ארבעה עשר לסדר זה, וארבעה עשר לסדר זה.
- לא סידור קנים, ולא נטילתן - דוחה את השבת,
- אלא נכנס מערב שבת - ושומטן, ונותנן לאורכו של שולחן.
- וכל הכלים שהיו במקדש - אורכן לאורכו של בית.
פירוש הרמב"ם
[מפוצלים מראשיהן - כזה Y].
ואמר רחמנא בשלחן "ועשית קערותיו"(שמות כה, כט) אלו דפוסים, "וכפותיו" אלו בזיכים, "וקשותיו" אלו סניפין, "ומנקיותיו" אלו קנים.
והיו ארבעה עשר לכל סדר כמו שאני אבאר:
- נותנין החלה אחת על השולחן על הסדר שזכרנו.
- אחר כך יהיה עליה שלושה קנים מאותן הקנים, ועל הקנים חלה אחרת.
- ואחר כך שלושה קנים, ועליהן חלה שלישית.
- אחר כך שלושה קנים, ועליהן חלה רביעית.
- אחר כך שלושה קנים על החלה הרביעית, ועליהן חלה חמישית.
- אחר כך שני קנים על החלה החמישית, ועל שני הקנים החלה הששית, שאין עליה אלא אחת בלבד.
ואלו הקנים יכולין להסירן ערב שבת, וכן מחזירין אותן מוצאי שבת, ולפיכך אין דוחין את השבת, הואיל ואפשר לעשות שלא בשבת.
כל הכלים לאורך הבית - זולתי הארון שארכו לרוחב הבית, והיה מונח בקדש הקדשים כזו הצורה:
ומן הצורה הזאת יתבאר לך מקום השולחן ומקום המנורה ומזבח הזהב באיזה מקום היה מן ההיכל, ואיך היה מונח כל אחד מהן, ושמזבח הזהב חוץ למקום השלחן והמנורה, כשיעור הרחקתו מן המזבח:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מפוצלין - לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפצולים:
ארבעה עשר לסדר זה - שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבעה מהן לכל אחת שלשה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי, הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן:
לא סדור קנים - במערכה החדשה:
ולא נטילתן - מעל הישנה, דוחה שבת:
נכנס מערב שבת ושומטן - מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן, ולמחר מסדר הלחם, ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן:
ארכן לארכו של בית - ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון כב שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקין בפרוכת ודומין כשני דדי אשה, שנאמר (במלכים א ח) ויאריכו הבדים ויראו, והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו בדים לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאים בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצי ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והם היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית:
פירוש תוספות יום טוב
ארבעה סניפין של זהב היו שם כו'. דאמר קרא (שמות כ"ה) ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו. קערותיו. אלו דפוסין. כפותיו אלו בזיכין. קשותיו אלו סניפין [מרבוי דקרא. ל"א שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר] ומנקיותיו. אלו קנים [שמנקין הלחם מעיפוש] אשר יסך בהן שמסככין בהם את הלחם [שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחברתה] גמ':
סניפין. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר. וחבירו במשנה ג' פכ"א דכלים:
מפוצלים מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השלחן לפי שהסניפין הן כמו יתדות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה. כמ"ש רש"י בפי' החומש בפרשת תרומה:
כחצי קנה חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. רמב"ם פ"ה מתמידין. וכן פירש"י בפירוש החומש:
לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה שבת. ואף על גב דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא הא אמר ר"ע [במשנה ג'] כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. וה"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם. בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא. ומסקי התוס' דאין איסורם אלא משום טלטול בעלמא. ואפ"ה גזרו עליהם במקדש. וכמ"ש ג"כ בשמם במשנה י"ב פרק בתרא דעירובין וא"ת ומ"ט יאסרו להטלטל. כיון דחזו למצוה דלחם כבר כתבתי [בפ"ד דסוכה משנה ב'] שכתבו שם התוס' לענין טלטול לולב דמאחר דאין עשוי כלי. מוקצה הוא להטלטל [*ובפרק כל הכלים דמסכת שבת דף קכ"ג כתבו אמתניתין דהכא. דגזרו לפי שהיו מחללין את השבת]:
ונותנן לארכו של שלחן. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מתמידין ונותנן לאורך השלחן. והא ודאי דלאורך לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השלחן דכה"ג אין מקום פנוי כלל אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שלחן שהוא י"ב טפחים ומתני' ר"מ היא. ונ"ל דה"ט דפסקו הרמב"ם ור"ב כר"מ. כיון דהכא סתם לן תנא כותיה. והכ"מ כתב משום דאבא שאול כוותיה. ע"כ. אבל התוספות פי' לארכו של שלחן על הרצפה היה מניחן לאורך השלחן דעל השלחן לא היה מקום פנוי למדת הקנים [לארכו]. ע"כ. וא"ת ואם על הרצפה היה מניחן מ"ט קפיד דלנחו לאורך השלחן. ונ"ל משום דכל הכלים. כך היו סדורין במקדש. והיינו דסמיך ותני כל הכלים וכו':
כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית. כתב הר"ב חוץ מן הארון וכו'. שהבדים שבארון היו בולטים וכו'. והבדים לרחבו של ארון וכו'. כמו שציירתי ברפ"ה דיומא. וא"ת ומאי שייר דהא שייר ומש"ה דייק הכ"מ בפ"ג מבית הבחירה דשייר נמי מנורה דפליגי תנאי בגמרא. ר' ס"ל מזרח ומערב היו מונחים [מדכתיב בנר מערבי. (ויקרא כ"ד) יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס"ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו]. ור"א בר"ש ס"ל צפון ודרום [והא דכתיב יערוך אותו אנר אמצעי קאי דפיה כלפי מערב. דאילו שאר פיות הנרות מצדד להו אצדודי כלפי נר האמצעי כדכתיב (במדבר ח') אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות] ומתני' ר"א בר"ש היא. וזהו שהרמב"ם פסק שם דארון וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. ודלא כמתני' דספ"ג דתמיד דתנן בה נרות מזרחיות דההיא אתיא כר'. ע"כ. אבל התוס' [דף צ"ח ע"ב] כתבו מתני' כרבי דאמר מזרח ומערב היו מונחין וי"ל דאה"נ דלא שייר מידי ול"ק אמאי שייר ארון דבלפני ולפנים לא מיירי:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טז) (על המשנה) ד' כו'. בגמרא ילפינן לכל הני מקרא:
(יז) (על המשנה) סניפים. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר:
(יח) (על המשנה) מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השולחן. לפי שהסניפין הן כמו יתידות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה. כמ"ש רש"י בפירוש החומש:
(יט) (על המשנה) חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. הר"מ:
(כ) (על המשנה) דוחה כו'. ואע"ג דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא, הא אר"מ כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה כו', וה"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו, טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם, בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא וכתבו התוספ' דאין אסורא אלא משום טלטול בעלמא, ואפ"ה גזרו עליהם במקדש ואע"ג דחזו למצוה, כיון דאין עשוי כלי. תוספ'. ועתוי"ט:
(כא) (על המשנה) לארכו. לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השולחן, דכה"ג אין מקום פנוי כלל. אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות, שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שולחן שהיא י"ב טפחים. וסתמא כר"מ. ועתוי"ט:
(כב) (על הברטנורא) ושייר נמי מנורה דלרחבו של בית היתה עומדת, וראב"ש היא, וכוותיה פסק הר"מ. והתוספ' כתבו דאפילו כרבי, ואה"נ דלא שייר מידי, ודלא תני ארון, דבלפני ולפנים לא מיירי:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ד' כניפים וכו': מפריש בגמרא דלמ"ד בגמרא דלחם הפנים כמין תיבה פרוצה הסניפים היו ע"ג קרקע אצל השלחן ארוכות וגבוהות עד לחם העליון וסומכין הלחם שלא ישתברו דפנותיו ולהכי מפוצלין בראשיהן פיצולין הרבה כזה # שראשי הקנים שעל כל לחם ולחם מונחין באותם פיצולין דהרי כיון שהלחם דפנותיו שוות וזקופות תו לא מצו סניפין למיתב על השלחן שהרי הלחם ממלא כל רוחב השלחן ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהלכות תמידין ומוספין כר' חנינא דס"ל הכי דכמין תיבה פרוצה היה ודלא כר' יוחנן דאמר כמין ספינה רוקדת אע"ג דתניא כותיה ונתן שם טעם מהרי"ק ז"ל משום דר' חנינא בר חמא הוי כמו תנא וקשיש טובא שצוה עליו רבי לישב בראש. עוד בגמ' מנה"מ דעבדינן סניפין וקנים אמר רב קטינא כו' מותיב רבה כו' הדר אמר רבה כו' בכי האי שיעורא לא מיעפש פי' רש"י ז"ל בכי האי שיעורא ששמטן מע"ש ערבית ולמחר בחצי היום מסלקן ומסדר אחרים בלא קנים ולמוצאי שבת מסדר הקנים בכי האי שיעורא דהוי לילה וחצי יום לזו וחצי יום ולילה של שבת הבאה לזו לא מיעפשא וכדתניא נכנס מע"ש ושומטן ומניחן לארכו של שלחן ובמ"ש נכנס ומגביה ראשה של חלה ומכניס קנה תחתיה וחוזר ומגביה ראשה של חלה ומכניס קנה תחתיה ד' חלות צריכות שלשה שלשה קנים העליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שלחן שהוא של זהב היה דקריר ולא מיעפשא וכתבו תוס' ז"ל לא סדור קנים דוחה אע"ג דאין שבות במקדש האי טלטול לאו משום שבית הוא אלא משום דמחזי כבונה וסותר כן פי' בקונטרס ולא משמע כן בריש כל הכלים דאמר קנים קודם התרת כלים נשנו משמע דליכא אלא איסור בעלמא ואשכחן נמי דאסרו במקדש כגון ציר העליון גזרה שמא יתקע ונגר המונח בפ' בתרא דעירובין עכ"ל תוס' ז"ל וכן תרצו ג"כ שם בפ' כל הכלים דאשכחן כמה שבותים שגזרו עליהם במקדש. ועיין במ"ש בפ"ה דמסכת פסחים סימן ט'. עוד בגמ' תניא ר' יוסי אומר לא היה שם סניפים אלא מסגרתו של שלחן היתה מעמדת אח הלחם אמרו לו מסגרתו לצד מטה היתה פי' לצד רגליו אבל דף העליון היה חלק משני צידיו ואין לו בית קבול ופי' תוס' ז"ל לר' יוסי משמע דאין צריך העמדה אלא חלה התחתונה ע"כ ועוד הקשו ז"ל תימא לר' יוסי מה הן קשותיו ע"כ. וביד פ"ה דהלכות תמידין ומוספין סימן י"א וכתב שם כחצי קנה חלול כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהם וכן פי' רש"י ז"ל בפי' החומש. ואיתה בפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ג) ובתוס' ר"פ לולב וערבה וע"ש:
ושומטן מע"ש ונותנם לארכו של שלחן: וז"ל הרגמ"ה ז"ל ונותן לארכו של שלחן ע"ג הרצפה מפני שכל הכלים שהיו במקדש ע"ג הארץ ארכן לארכו של בית עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
ארבע סניפין של זהב: שטיטצען של זהב:
מופצלין: געצווייגט. שהיו כמין ענפים יוצאין מהן:
מראשיהן: ר"ל משום דהסניפין עומדים בארץ. ב' לארכו של שולחן מזה. וב' לארכו השני של שולחן. להכי קאמר שמפוצלין בראשיהן. ר"ל שהפצולין היו בהסניפין באותו חלק של סניפין שממעל לשולחן:
ושנים לסדר זה: שהיה בכל סניף ה' פצולין כזה? ומעמיד ב' הסניפין שבאורך זה של השולחן. נגד ב' הסניפין שהעמיד באורך השני. כדי להתמיך כל קנה וקנה שמניח בין הלחמין כלקמן בפצולי הסניפין שמכאן ומכאן. ראש א' מהקנה בפיצול שבסניף זה. וראשו השני של הקנה נתמך בפיצול שבסניף שכנגדו באורך השני של השולחן:
ועשרים ושמנה קנים: כל א' היה כחצי וכו':
וארבעה עשר לסדר זה: שהיה מניח לחם א' על טהרו של שולחן. ועליו מניח ג' קנים. שנסמכין ראשיהן בפיצולי הסניפין שעומדין מכאן ומכאן לשולחן. וחוזר ומניח לחם א' על הג' הקנים הנ"ל. וג' קנים על הלחם כלעיל. וכן בין כל לחם ולחם ג' קנים. ומדהיה ו' לחמין בכל סדר מונחים זע"ז. שנמצא שהיה בין הו' לחמין ה' רווחים. ובכל רווח הניח ג' קנים. חוץ מהרווח שתחת הלחם העליון. שלא הניח שם רק ב'. קנים. מדאין עליו משא. נמצא בין הכל י"ד קנים בסדר זה. וי"ד בסדר השני:
לא סדור קנים: כשמניחן בין הלחמין בכל שבת:
ולא נטילתן: כשחוזר ושולפן מביניהן בשבת האחרת:
אלא נכנס מערב שבת ושומטן: שולפן מבין הלחמין:
ונותנן לארכו של שלחן: בהרווח שבין ב' הסדרים שהיה באורך של שולחן. כלעיל [מ"ה] ולתוס' מניח הקנים ברצפת ההיכל סמוך לשולחן. לאורך הבית ממש. ולא לרוחב הבית. כדי שלא יכשלו בהן רגלי הכהנים הנכנסין להקטיר ולהיטב הנרות. [ואף דטלטול הקנים אסור רק שחשש מוקצה אפ"ה אסרוה במקדש. כדאסרו שם כמה מיני מוקצה שאין בהן צורך עבודה [כרתוי"ט סוף עירובין]. מיהו בת"כ משמע לכאורה דסידור קנים מדאורייתא אסור בשבת. דיליף מדכתיב יערכנו ולא שיעריך הקנים עמן בשבת. ואפשר דרק אסמכתא בעלמא הוא]:
ארכן לארכו של בית: מיהו בלפני ולפנים לא מיירי. דהרי ארון מונח לרוחב הבית. וי"א דתנא ושייר ארון. וגם מנורה. דהרי סדר נרותיה זה בצד זה דהיינו ארכה. עומד לרוחב הבית [רמב"ם פ"ג מבחירה]. ולראב"ד שם בין מזרח למערב מונחים הנרות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת