משנה מגילה ב ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת מגילה · פרק ב · משנה ב | >>

[עריכה]

קראה סירוגין, ומתנמנם, יצא.

היה כותבה, דורשה, ומגיהה, אם כיוון לבו, יצא.

ואם לאו, לא יצא.

היתה כתובה בסם, ובסיקרא, ובקומוס ובקנקנתום, על הנייר ועל הדיפתרא, לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית ^ה על ^ו הספר ובדיו^ז.

משנה מנוקדת

[עריכה]

קְרָאָהּ סֵרוּגִין, וּמִתְנַמְנֵם, יָצָא.

הָיָה כּוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ, וּמַגִּיהָהּ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא.

וְאִם לָאו, לֹא יָצָא.

הָיְתָה כְתוּבָה בְּסַם, וּבְסִקְרָא, וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוּם, עַל הַנְּיָר וְעַל הַדִּפְתָּרָא, לֹא יָצָא, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית ^ה עַל ^ו הַסֵּפֶר וּבִדְיוֹ^ז.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

קראה סירוגין, או מתנמנם - יצא.

היה כותבה, דורשה, ומגיהה -

אם כיון לבו - יצא.

ואם לאו - לא יצא.

היתה כתובה -

בסם, ובסיקרה,

בקומוס, ובקלקנתוס,

על הנייר, ועל הדפתרא,

לא יצא.

עד שתהא כתובה - אשורית, ובדיו.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

סירוגין - פיסקי פיסקי, ואפילו שהה כדי לגמור את כולה.

ומתנמנם - הוא שהתחיל לישן אבל לא נשתקע בשינה, כמו שדקדקנו בסוף פסחים.

ואמר כותבה - בתנאי שתהיה כוונתו על הקריאה שהוא קורא במגילה שכותב ממנה שהיא שלימה, ולא על קריאתו באותה שניה שהוא כותב, לפי שאינו יוצא ידי חובתו עד שיקרא בספר שלם.

סם - שם העיקר.

סקרא - הוא כמו אבן שצובעים בו צבע אדום.

קומוס - מין עפר ירוק, והוא מסמני הדיו, ובערבי "אלזאג".

וקנקנתום - ממיני הקומוס.

נייר - הוא הנקרא בערבי "נאגד".

דיפתרא - הוא העור שאינו מעובד כל צרכו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

סירוגין - שקרא מעט ושהא, וחזר וקרא מעט ושהא, אפילו שהא יותר מכדי לגמור את כולה, יצא:

היה כותבה כו' - כגון דכתיבא כולה ומנחא קמיה וקרי פסוקא פסוקא במגילתא דמנחא קמיה וכתב לה, דלא נפיק ידי חובתיה אלא כשקורא במגילה שהיא כתובה כולה:

אם כיון לבו - לצאת בקריאה זו:

בסם - שרש עשב שקורין לו סמא:

בסקרא - אבן שצובעים בה אדום:

קומוס - מין שרף, ובלע"ז גומ"א:

קנקנתום - ודריאול"ו בלע"ז, ובערבי זא"ג:

נייר - עשוי מעשבים ע"י דבק וכותבים עליו:

דפתרא - עור שלא נשלם תקונו. דמליח וקמיח ולא עפיץ על הספר. על הקלף:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ומתנמנם מפורש במשנה ח' פרק בתרא דפסחים:

דורשה ומגיהה. או דורשה. או מגיהה:

אם כיון לבו. פירש הר"ב לצאת. כמו שפסק ריש פ"ב דברכות. ועיין שם:

בסם. פירש הר"ב שקורין לו סמא. גמ'. ופירש"י אורפימענט. וכ"כ הר"ב משנה ד' פי"ב דשבת:

קומוס. פירש הר"ב מין שרף כו'. ועיין עוד פי"ב דשבת:

עד שתהא כתובה אשורית. בברייתא בפ"ק סוף דף ח' עד שיכתבנה אשורית. ולחד אוקימתא מוקמינן במגילה. ומכל מקום הלשונות שוים הם. ושם פירש"י עד שיכתבנה אשורית כתב אשורית הוא כתב שלנו. ע"כ. ואע"ג דלפום מסקנא דהתם אפשר לפרש ברייתא דהתם בלשון אשורית. מכ"מ אי איתא ה"ל לרש"י לכתוב כן במסקנא ההיא. ועוד אי לאו דלקושטא דמלתא פירושא דברייתא הכי הוא. מי הכריח לרש"י לפרש כלל. הלכך נראה לפרש אכתב. ומלישנא דעד שתהא כתובה משמע דאפילו בדיעבד מעכב. וצריך לומר דטפי קפדינן אכתב מאלשון. ודלעולם צריך שיהא הכתב אשורית. אע"פ שהלשון תרגום או לשון אחרת. וכן הוא לתירוץ אחד דהתם. ואפשר דלא קפדינן טפי אכתב מאלשון. והכא הכי קאמר. שיהא אשורית כשהלשון אשורית. ומשום דמסתמא בלשון אשורית היא כתובה. לפי שבו יוצאין אף הלועזים. להכי נקט אשורית. והוא הדין בלשון אחרת. שצריך שיהא באותו כתב עצמו ובהכי מיהת מעכב אפילו בדיעבד כדמשמע לישנא דעד שיכתבנה. וטעמא דסבירא ליה ככתבם וכלשונם שיהא כתבם כלשונם. ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית. כך נראה בעיני. אבל הב"י כתב בסימן תר"ץ שיש מדקדקים בדברי הרמב"ם שתהא כתובה בכתב אותו הלשון. והוא דחה דבריהם שאין קפידא אלא בלשון. ושאין מדברי הרמב"ם ראיה ע"ש. ולדבריו צריך לפרש משנתינו ג"כ בלשון אשורית. ודאיידי נקטיה הכא. אע"ג דכבר שנאו לעיל דלועז ששמע אשורית יצא. ואין לומר דס"ל דתנא דמתניתין רשב"ג היא. ולא התיר אלא אשורית. א"נ יונית דדכוותיה ופליג אדלעיל דקורין ללועזות בלעז ודלא כמ"ש לעיל בשם הר"ן. דאי איתא דהכי ס"ל הרמב"ם והב"י לא ה"ל לפסוק במשנה ח' דפ"ק כרשב"ג. וכמתניתין דלעיל בריש הפרק. כיון דרשב"ג חולק עליה. אלא ה"ק מתני' להרמב"ם אליביה דב"י עד שיכתבנה אשורית. דביה כ"ע יוצאין אפי' הלועזים וכדלעיל. ומיהו קשיא לישנא דעכובא דהכא. דמשמע דאינו יוצא עד שיכתבנה אשורית. ולעיל תנן דללועזות קורין בלעז. ויש לומר דמשום ספר ודיו נקט הכי. והא כדאיתא והא כדאיתא. אבל לפירש"י אין צריך לכל זה דנוכל לומר דבכתב אה"נ דמקפד קפיד קרא כדכתיב ככתבם וכלשונם. ולאחד משני הפירושים שכתבתי או דבעינן לעולם כתב אשורית בכל לשון ולשון. או דבעינן הכתב של אותו לשון. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי בשלטי הגבורים בשם ריא"ז וז"ל אע"פ שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהא אשורית שהוא כתב לשון הקדש ולא כתב יוני. ולא שאר כתיבות. כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל:

על הספר ובדיו. כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב התם (ירמיה לו יח) ויאמר אליהם ברוך וגו' ואני כותב על הספר ובדיו. גמרא:

הספר. פירש הר"ב קלף. ועיין במשנה ג' פ"ח דשבת:

ובדיו. שהוא מעשן של שמנים. או של זפת ושעוה. וכיוצא בהן. וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש. ולותתין אותו הרבה. ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומצניעין אותן. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו. הרמב"ם פ"א מהלכות תפילין. וכתב ב"י טוא"ח סי' ל"ב בשם ההגהות. שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבין בו ספרים תפילין ומזוזות. ע"כ. ולפיכך הרמב"ם והרא"ש דעתם שאע"פ שבקנקנתום פסולה במי עפצים וקנקנתום שרי. ואפי' לכתחלה. ע"כ. ולא דמי דיו דהכא לדיו דתנן במשנה ד' פ"ב דסוטה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ה) (על המשנה) אשורית. מפירש"י כתב אשורית הוא כתב שלנו. ומלישנא דעד שתהא כתובה משמע דאפילו בדיעבד מעכב וצ"ל דטפי קפדינן אכחב מאלשון ודלעולם צריך שיהא הכתב אשורית. אע"פ שהלשון תרגום או לשון אחרת. ואפשר דלא קפדינן טפי אכתב מאלשון וה"ק שיהא אשורית כשהלשון אשורית. ומשום דמסתמא בלשון אשורית היא כתובה לפי שבו יוצאין אף הלועזים. וה"ה בלשון אחרת שצריך שיהא באותו כתב עצמו. ובהכי מיהת מעכב אפילו בדיעבד כדמשמע לישנא דעד שיכתבנה. וטעמא דס"ל ככתבהם וכלשונם שיהא כתבם כלשונם. ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית כ"נ בעיני. תוי"ט. וע"ע:

(ו) (על המשנה) על הספר. כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב (ירמיה ל"ז) ויאמר אליחב ברוך וגו' ואני כוחב על הספר ובדיו. גמרא:

(ז) (על המשנה) ובדיו. שהוא מעשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה. ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומצניעין אותן. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

קראה סרוגין וכו': ביד שם סי' ב' ה' ט' ובטור א"ח סי' תר"צ. סרוגין בבבלי ובירוש' אמרינן לא הוו ידעי רבנן מאי סרוגין שמעוה רבנן לאמתא דבי רבי דקא אמרה להו לרבנן דהוו עיילו פסקי פסקי לבי רבי אמרה עד מתי אתם נכנסין סרוגין סרוגין. ועיין במ"ש במסכת שביעית רפ"ט:

מתנמנם יצא: בגמ' בעינן ה"ד מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופי' רש"י ז"ל אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב ע"כ ורשב"ם ז"ל ס"פ ע"פ פי' אהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מדכר ואומר הן או לאו ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל איכא מאן דמפרש נים ולא נים בתחלת שינה תיר ולא תיר שכבר ישן וכשנעור לא נעור יפה והאי פירושא הכא סליק שפיר אבל אשכחן האי לישנא גופיה גבי אכילת פסחים דאמרינן התם נרדמו לא יאכלו פי' משום דהויא ליה כשתי חבורות ואין הפסח נאכל לשתי חבורות נתנמנמו יאכלו ובפ"ק דתעניות נמי דחינן אליבא דמ"ד דישן אסור לאכול אח"כ דכי קתני ברייתא ישן ועומד ה"ז אוכל התם במתנמנם ואמרי' התם אכל חדא ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר והתם לא אפשר לפרושי הכי תיר ולא תיר שכבר נרדם ואינו נעור יפה דא"כ משעה שנרדם נאסר אלא ודאי דהתם כולהו חדא מילתא קאמר דלא נים ולא תיר ובתחלת שנת קאמר עכ"ל ז"ל. וכתוב בבית יוסף וכתב המרדכי ירושלמי מנשה הוה יתיב קומי ר' זעירא וקא מתנמנם א"ל חזור בך דלא כוונת ואיכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קראה מתנמנם מאחר שהוציאה מפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא ע"כ. וכן כתב שבלי הלקט בשם רבינו שמחה ע"כ מבית יוסף:

אם כיון לבו יצא: למ"ד מצות צריכות כונה אתיא כפשטה ולמ"ד אין צריכות כוונה איכא למימר דכי קתני אם כיון לבו היינו שאם כיון לקרות כראוי יצא ואם לאו שאינו קורא כראוי אלא כדרך קורא להגיה שקורא בענין שיכיר השומע בחסרות ויתרות ולא כדרך קריאה לא יצא והכי נמי דייק לישנא דכותבה ומגיהה הר"ן ז"ל:

קנקנתום: בערוך קלקנתום בלמ"ד תחת נו"ן ראשונה:

עד שתהא כתובה אשורית: דכתיב ככתבם וכזמנם וכתב הר"ן ז"ל דלא אתא אלא למעט שאר לשונות כשאינו מכיר בהם הא במכיר כשרים וכדתניא גפטית לגפטיים וכו'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים מצאתי על העור בדיו. ובטור א"ח סי' תרצ"א: