משנה חלה ג י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ג · משנה י | >>

הנוטל שאור מעיסת חיטים ונותן לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה.

ואם לאו, פטורה.

אם כן, למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא? מין במינו.

ושלא במינו, בנותן טעםטו.

משנה מנוקדת

הַנּוֹטֵל שְׁאוֹר מֵעִסַּת חִטִּים וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז,

אִם יֶש בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה; וְאִם לָאו, פְּטוּרָה.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ: הַטֶּבֶל אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא?
מִין בְּמִינוֹ;
וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם:

נוסח הרמב"ם

הנוטל שאור מעיסת חיטים,

ונותן לתוך עיסת האורז -
אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה.
ואם לאו - פטורה.
אם כן, למה אמרו,
הטבל אוסר כל שהוא? -
מין - במינו.
ושלא במינו - בנותן טעם.

פירוש הרמב"ם

אוסר כל שהוא מין במינו - כיצד? כגון שיתערב חיטה בחיטה, ואורז באורז.

ושלא במינו בנותן טעם - כגון שיתערב חטים באורז וכיוצא בו:

פירוש רבינו שמשון

מעיסת חטין. בשלא הורמה חלתה איירי:

ואם לאו פטורה. דלא בעי אפרושה מינה מידי ואין הטבל אוסרת כיון דליכא טעם:

אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא. דאמרינן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ומוציא על הכל הני מילי במינו אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז ונותן טעם וטעמא דטבל בכל שהוא אמרינן בשילהי ע"א (דף ע"ג.) משום דכהתירו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו והא דמייתי התם תניא נמי הכי היינו מתני' דהכא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הנוטל שאור מעיסת חטין - שלא הורמה חלתה ואם לאו פטורה. דאין הטבל אוסרה, כיון דליכא טעם:

א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא - דאמרן לעיל כשאין לו פרנסה שמביא על הכל. ה"מ במינו, אבל שלא במינו כי האי דחטין באורז, בנותן טעם, דטעמא דטבל בכל שהוא. משום דכהתרו דחטה אחת פוטרת את הכרי יד כך איסורו, והאי טעמא לא שייך אלא מין במינו:

פירוש תוספות יום טוב

הטבל אוסר כל שהוא. פי' הר"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ"ש במ"ב פ"ב דבכורי'] וכתבו דמ"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ"ז ממס' נדרים [דף נח. ]:

ושלא במינו בנותן טעם. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ"ש במ"ד פרק בתרא דביצה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על הברטנורא) ולפ"ז דוקא טבול לתרומה גדולה. אבל במעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התוספת הביאו בשם הירושלמי טעם אחר. משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. וכתבו דמ"מ איצטריך לטעמא דכהתירו כו' משום דמטעם דבר שיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלים בעיר שיכולים להפריש אבל כשאינם בעיר אף שיכול לילך למקומם מ"מ כיון שיש טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין:

(טו) (על המשנה) ושלא במינו בנ"ט. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא במינו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנוטל שאור וכו'. ונותן לתוך עיסת אורז:    ה"ר יהוסף ז"ל הגי' ונותן לתוך האורז אם יש בה וכו' וכתב שכן מצא. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הנוטל שאור מעיסת חטים שלא נתקנה והויא טבל ונותן לתוך עיסת אורז דאין חייב בחלה ודמי לחולין מתוקנין דרישא. אם יש בה טעם דגן רבותא קמ"ל דאע"ג דאורז גריר בתר לחם והוי שאור דלטעמא עבידא אפ"ה בעינן טעם דגן דהיינו כזית בכדי אכילת פרס ואז מוציא חלה אחת על הכל כלומר אף על האורז או אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ומה שלא פירש כאן לפי שסמך על מה ששנה למעלה וכן כתב הרשב"א ז"ל. ואם לאו פטורה דשלא במינו הוי ונראה בעיני דצריך להרים משום גזל השבט. א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא לעיל בבא קמייתא ותירץ במינו ומתני' דלעיל מינו הוא דהוי והכא שלא במינו הוא הלכך בנותן טעם עכ"ל ז"ל:

בסוף פי' ר"ע ז"ל והאי טעמא לא שייך אלא מין במינו ע"כ. אמר המלקט דהא אין תורמין ממין על שאינו מינו וכתב רבינו שמשון ז"ל דהא דמייתי בשלהי ע"ז תניא נמי הכי היינו מתני' דהכא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

הנוטל שאור מעיסת חטים:    ר"ל מעיסה שהיה בה שיעור חלה שלא הורם חלתה:

ואם לאו פטורה:    אפילו יש בשאור שיעור חלה:

מין במינו:    דהטעם שאוסר בכ"ש משום דכהיתירו כך איסורו [כע"ז ד' ע"ג ב'] והרי חטה אחת פוטרת הכרי ובאינו מינו לא שייך זה. ואפי' לטעם הירושלמי הכא דטבל לא בטל מדהו"ל דבר שיש לו מתירין ונזכר זה הטעם גם בבבלי [נדרים ד' נ"ח ע"א]. ולפ"ז גם טבל של תמ"ע לא בטל עכ"פ גם דשיל"מ בטל באינו מינו [ כי"ד ק"ב ]. וב' הטעמים תרווייהו צריכי. דאי משום טעם קמא דכהיתירו כך איסורו סד"א בטבול לתמ"ע דליכא ה"ט בטיל ואי משום דשיל"מ סד"א דבאין בעלים כאן למתשיל בטל קמ"ל. מיהו בטבול לתרמ"ע וגם אין הבעלים כאן אפ"ה לא בטל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו:

בועז

פירושים נוספים