משנה גיטין ו ו

כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו: פי' רש"י ז"ל הטעם בר"פ המדיר דכיון דאמר יכתוב שלוחותיה קעביד שהוא לשון צואה לשומע קולו ר"ל כל השומע קולו ורוצה לכתוב יכתוב ועיין בהר"ן ז"ל שהקשה ותירץ על פי' זה וכתב עוד בשם הרמב"ן ז"ל ומסתברא באמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ושמעו שלשה שאחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן שאע"פ שאמר כל השומע לא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב ע"כ. ובגמרא פריך וליחוש שמא שד הוא ומשני כשראו לו דמות אדם וגם כן בבואה דבבואה דנקיטינן דלית בהו בבואה דבבואה. והדר פריך ודילמא צרה היא ומתכוונת לקלקלה ומשני תנא דבי ר' ישמאעל בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירין אם זהו שפירש שמו. והרמב"ם ז"ל סובר בפ' שני מהלכות גירושין דהשתא במסקנא כי היכי דלא חיישינן לצרה לא חיישינן נמי לשד אבל ר"ח ז"ל ס"ל דדוקא לחששא דצרה משום דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי ישמעאל אבל לשד חיישינן אי לא חזינן בבואה דבבואה מפני שמזיקין מצויין בבורות ומיהו דוקא בבורות א"נ בשדות הוא דחיישינן לשד וכדתנן בפ' בתרא דיבמות מעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' אבל בעיר אפילו בלילה לא חיישינן לשד ועיין בהר"ן ז"ל:

הבריא שאמר: וכו' פ' השוחט (חולין דף ל"ט) ובטור א"ה סי' קמ"א:

אמר רשב"ג אמרו חכמים אם מעצמו: וכו' כך הגירסא בירושלמי כמות שהוא בדפוס וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ורשב"ג לאו לאפלוגי אתא:

ואם הרוח דְחָיַיתוֹ אינו גט: כך הגיה ונקד ה"ר יהוסף ז"ל. ובתוספתא שנינו ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבים ונותנין אני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין אני אומר הרוח דחפתו אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם בפ' שני אם נסתפק לנו אם מעצמו נפל ואם הרוח דחפתו ה"ז גט עד שיודע לך שהרוח דחפתו ע"כ: וזה לשון ספר הלבוש ספק אם מעצמו נפל ספק אם הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט שאנו תולין בכאן להקל לומר שהוא מדעתו נפל ובהול היה דאלת"ה איזה רוח עועים עברה לפניו לומר כתבו גט לאשתי בלא תנו ולעלות מיהו לגג וליפול אם לא היה דעתו להפיל עצמו ומתוך הבהלה לא אמר תנו ואם לא נפל לאלתר ה"ז ספק מגורשת דשמא הרוח דחפתו ע"כ: בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה: