משנה בבא קמא ח א
מתוך ויקיטקסט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ח · משנה א | >>
בבלי פג ב • רמב"ם הלכות חובל ומזיק א א • שולחן ערוך חושן משפט תכ א בבלי פו ב • רמב"ם הלכות חובל ומזיק ג ג • שולחן ערוך חושן משפט תכ לה • משנה זו במהדורה המבוארת
החובל בחבירו חיב עליו משום חמשה דברים, בנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבושת.
בנזק כיצד.
סמא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק א ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה ב.
צער, כואו בשפוד או במסמר ג.
ואפילו ד על צפרנו.
מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטל ה להיות מצטער כך רפוי, הכהו חיב לרפאותו.
עלו בו צמחים, אם מחמת המכה חיב.
שלא מחמת המכה, פטור.
חיתה ונסתרה, חיתה ונסתרה, חיב לרפאתו.
חיתה כל צרכה אינו חיב לרפאותו.
שבת, רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.
בשת, הכל לפי המביש והמתביש.
המביש את הערום יג, המביש את הסומא, והמביש את הישן יד, חיב.
וישן שביש, פטור.
נפל מן הגג, והזיק וביש, חיב על הנזק ופטור על הבשת.
שנאמר (דברים כה) ושלחה טו ידה והחזיקה במבשיו אינו חיב על הבושת עד שיהא מתכון.
נוסח הרמב"ם
החובל בחברו חייב עליו משום חמישה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובבושת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר כמה היה יפה וכמה הוא יפה בצער כוויו בשפוד או במסמר אפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומרים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך ריפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחין אם מחמת המכה חייב ושלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותו שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתנו לו דמי ידו ודמי רגלו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו (דברים כה יא) אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוון.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
החובל - וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה:
כיוצא בזה - לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו:
צמחין - אבעבועות לבנות:
שבת - כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת ו אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:
הכל לפי המבייש - אדם קל שבייש בשתו מרובה:
והמתבייש - לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי. נזק, דכתיב (שמות כא) עין תחת עין, ואין לומר עין ממש דבתיב (במדבר לה) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים ז, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין. צער, נפקא לן מפצע תחת פצע (שמות כא), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער. ריפוי ושבת, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה ח. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא ט, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא. בושת, דבתיב (דברים כה) וקצותה את בפה, ממון י. ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמובים בארץ ישראל, דבתיב (שמות כב) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמובים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות ובפירות יא דנין בהם בחוצה לארץ באילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים יב, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל או שיתן דרך פשרה קו. וב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הבתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) עבד כו' דהא מה שהוא חשוב יותר ונתננזה מחמת חשיבותו זה בכלל בשת. סמ"ע:
(ב) (על המשנה) כמה כו'. פירוש עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר, וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל, דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה, במ"ב פ"ו. הרא"ש:
(ג) (על המשנה) במסמר. כאב המכה. רש"י. ונ"ל שר"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועד. יין קשה תרתי למ"ל:
(ד) (על המשנה) ואפילו כו'. דכויה, בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכ"ת חבורה למ"ל, לדמי יתירי. גמרא. ופירשו התוספ' שמשלם יותר לפי מה שמתגנה מחמת הרושם. ואני תמה על זה דזה בכלל בושת הוא. והנ"י כתב בשם הרמ"ה דלדמי יתירי ה"פ, שאם חבל זה בזה ושל זה. מרובה משל זה, דשמין, ולא אמרינן יצא זה בזה, והכי משמע קרא, חבורה תחת חבורה, ולא כויה תחת חבורה, ואע"ג דתרויהו מקרי כויה כו', וה"ה לב' חבורות ששמין ומשלם המותר. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) ליטול. אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער, דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו, ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שנתחייב למלכות לכוות בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקרן ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתננ הר"ב בצער דבמקום נזק כו'. ובגמרא פריך האי ליטול, ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה:
(ו) (על הברטנורא) דמיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוי כעין מיתה שאותו אבר מת:
(ח) (על הברטנורא) היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין. וילפינן לה מכפל לשון, ורפא ירפא:
(ט) (על הברטנורא) היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. וה"א דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מבה הוא, דהא מ"מ ע"י המכה בא לו זה, שאלו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא, קמ"ל דלא. ויליף ליה מדכתיב רק:
(י) (על הברטנורא) ובספרי יליף ג"ש דתחוס תתוס. ופירש"י נאמר כאן לא תחוס. ונאמר בעדים זוממין לא תתוס, מה להלן ממון אף באן ממון. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) בגמרא, לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש"י, הודאות, הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות. שבא לדון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. ע"כ. וכפירות, היינו מודה במקצת וכופר הכל. והקנאות. היינו שהקנה לו במתנה. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) דאי בקרן קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואין גובין קנסא בחו"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא, היכי מייעד. ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתיה להכא, דבר שאינו מצוי תוא, כדאיתא בגמרא:
(יג) (על המשנה) הערום. אם רקק בו או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. תוספ', ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) הישן. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו כו'. אבל אי לא הרגיש אחר שהקיץ, שנסתלקה הבושה קודם שהקיץ, הוא בכלל בעיא דבגמרא. ועתוי"ט:
(טו) (על המשנה) ושלחה כו'. מושלחה ידה דייק. והר"מ לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבושת איירי:
