משנה בבא קמא ח
בבא קמא פרק ח', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק שמיני ("החובל בחברו") · >>
פרקי מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
החובל בחבירו חייב עליו משום חמישה דברים, בנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבושת.
בנזק כיצד?
סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה.
צער, כוואו בשפוד או במסמר, ואפילו על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך.
רפוי, היכהו חייב לרפאותו.
עלו בו צמחים, אם מחמת המכה חייב.
שלא מחמת המכה, פטור.
חיתה ונסתרה, חיתה ונסתרה, חייב לרפאותו.
חיתה כל צרכה, אינו חייב לרפאותו.
שבת, רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.
בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש.
המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן, חייב.
וישן שבייש, פטור.
נפל מן הגג, והזיק ובייש, חייב על הנזק ופטור על הבושת.
שנאמר (דברים כה, יא): ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.
משנה ב
זה חומר באדם מבשור, שהאדם משלם נזק, צער, רפוי, שבת, ובושת.
ומשלם דמי ולדות.
ושור אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות.
משנה ג
המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה, והחובל בחבירו ביום הכפורים, חייב בכולן.
החובל בעבד עברי, חייב בכולן חוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו.
החובל בעבד כנעני של אחרים, חייב בכולן.
רבי יהודה אומר, אין לעבדים בושת.
משנה ד
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה; החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין.
העבד והאשה פגיעתן רעה; החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים, פטורין.
אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה, נשתחרר העבד, חייבין לשלם.
משנה ה
המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת, פטור מכולן, מפני שהוא נדון בנפשו.
והחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכולן.
משנה ו
התוקע לחבירו, נותן לו סלע.
רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה.
סטרו, נותן לו מאתים זוז.
לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז.
צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן ארבע מאות זוז.
[זה הכלל], הכל לפי כבודו.
אמר רבי עקיבא, אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.
אמר לו: רבי, תן לי זמן. ונתן לו זמן.
שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן.
גילתה את ראשה, והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.
העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו: רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז?
אמר לו: לא אמרת כלום.
החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי, פטור.
אחרים שחבלו בו, חייבין.
והקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי, פטור.
אחרים [שקצצו את נטיעותיו], חייבים.
משנה ז
אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): ועתה השב אשת וגו'.
ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (שם, יז): ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'.
האומר: סמא את עיני, קטע את ידי, שבור את רגלי, חייב.
על מנת לפטור, חייב.
קרע את כסותי, שבור את כדי, חייב.
על מנת לפטור, פטור.
עשה כן לאיש פלוני, על מנת לפטור, חייב, בין בגופו בין בממונו.
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ,
- חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:
- בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, וּבְבֹשֶׁת.
- בְּנֶזֶק כֵּיצַד?
- סִמֵּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ,
- רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק,
- וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה, וְכַמָּה הוּא יָפֶה.
- סִמֵּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ,
- צַעַר:
- כְּוָאוֹ בְּשִׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר,
- וַאֲפִלּוּ עַל צִפָּרְנוֹ, מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה,
- אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רוֹצֶה לִטֹּל לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כָּךְ.
- רִפּוּי:
- הִכָּהוּ,
- חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ.
- עָלוּ בּוֹ צְמָחִים,
- אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב;
- שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, פָּטוּר.
- חָיְתָה וְנִסְתְּרָה, חָיְתָה וְנִסְתְּרָה,
- חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ;
- חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ,
- אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ.
- הִכָּהוּ,
- שֶׁבֶת:
- רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין,
- שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ.
- רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין,
- בֹּשֶׁת:
- הַכֹּל לְפִי הַמְּבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ.
- הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם,
- הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַסּוּמָא,
- וְהַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן,
- חַיָּב;
- וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ,
- פָּטוּר.
- נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ,
- חַיָּב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה): "וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו";
- אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת, עַד שֶׁיְהֵא מִתְכַּוֵּין:
זֶה חֹמֶר בְּאָדָם מִבְּשׁוֹר,
- שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת,
- וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת;
- וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק,
- וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת:
הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה,
- וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
- חַיָּב בְּכֻלָּן.
- הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי,
- חַיָּב בְּכֻלָּן,
- חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת, בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ.
- חַיָּב בְּכֻלָּן,
- הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים,
- חַיָּב בְּכֻלָּן.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֵין לַעֲבָדִים בֹּשֶׁת:
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן,
- פְּגִיעָתָן רָעָה;
- הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּב,
- וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין.
- הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה;
- הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּב;
- וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין,
- אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמָן:
- נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד,
- חַיָּבִין לְשַׁלֵּם:
הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה,
- וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת,
- פָּטוּר מִכֻּלָּן,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדוֹן בְּנַפְשׁוֹ.
- פָּטוּר מִכֻּלָּן,
- וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ,
- פָּטוּר מִכֻּלָּן:
הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ,
- נוֹתֵן לוֹ סֶלַע.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי,
- מָנֶה.
- סְטָרוֹ,
- נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז.
- לְאַחַר יָדוֹ,
- נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
- צָרַם בְּאָזְנוֹ,
- תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ,
- רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ רֻקּוֹ,
- הֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ,
- פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק,
- נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
- זֶה הַכְּלָל: הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ.
- אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
- אֲפִלּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל,
- רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם,
- שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
- וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק.
- בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא,
- וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
- אָמַר לוֹ:
- רַבִּי, תֵּן לִי זְמַן;
- וְנָתַן לוֹ זְמַן.
- שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ,
- וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ,
- וּבוֹ כְּאִיסַר שֶׁמֶן.
- גִּלְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ,
- וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ.
- הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים,
- וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
- אָמַר לוֹ:
- רַבִּי, לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז?
- אָמַר לוֹ:
- לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם!
- הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, פָּטוּר;
- אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּבִין.
- וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, פָּטוּר;
- אֲחֵרִים שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו, חַיָּבִים:
(ז) אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ,
- אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ;
- שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, ז): "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת" וְגוֹמֵר.
- וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי?
- שֶׁנֶּאֱמַר (שם, יז): "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ" וְגוֹמֵר.
- הָאוֹמֵר: סַמֵּא אֶת עֵינִי,
- קְטַע אֶת יָדִי,
- שְׁבֹר אֶת רַגְלִי,
- חַיָּב.
- עַל מְנָת לִפְטֹר,
- חַיָּב.
- קְרַע אֶת כְּסוּתִי,
- שְׁבֹר אֶת כַּדִּי,
- חַיָּב;
- עַל מְנָת לִפְטֹר,
- פָּטוּר.
- שְׁבֹר אֶת כַּדִּי,
- עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי,
- עַל מְנַת לִפְטֹר,
- חַיָּב,
- בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ:
- עַל מְנַת לִפְטֹר,
נוסח הרמב"ם
(א) החובל בחברו -
- חייב עליו משום חמישה דברים -
- בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבושת.
- חייב עליו משום חמישה דברים -
- בנזק - כיצד?
- סימא - את עינו,
- קטע - את ידו,
- שיבר - את רגלו,
- רואין אותו - כאילו הוא עבד נמכר,
- כמה היה יפה - וכמה הוא יפה.
- בצער -
- כוויו בשפוד, או במסמר,
- אפילו על ציפורנו - מקום שאינו עושה חבורה,
- אומרים: כמה אדם כיוצא בזה, רוצה ליטול - להיות מצטער כך.
- ריפוי -
- הכהו - חייב לרפאותו.
- עלו בו צמחין -
- אם מחמת המכה - חייב,
- ושלא מחמת המכה - פטור.
- חיתה ונסתרה, חיתה ונסתרה - חייב לרפאותו.
- חיתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו.
- שבת -
- רואין אותו - כאילו הוא שומר קישואין,
- שכבר נתנו לו - דמי ידו, ודמי רגלו.
- בושת -
- הכל - לפי המבייש, והמתבייש.
- המבייש - את הערום,
- המבייש - את הסומא,
- והמבייש - את הישן,
- חייב.
- וישן שבייש - פטור.
- נפל מן הגג - והזיק ובייש,
- חייב על הנזק - ופטור על הבושת,
- שנאמר: "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו" (דברים כה יא),
- אינו חייב על הבושת - עד שיהא מתכוון.
(ב) זה חומר באדם - מבשור.
- וחומר שוב באדם - מבשור,
- שהאדם - משלם את הנזק, ומשלם דמי ולדות,
- ושור - אינו משלם אלא הנזק, ופטור מדמי ולדות.
(ג) המכה אביו ואימו - ולא עשה בהן חבורה,
- החובל בחברו - ביום הכיפורים,
- חייב בכולם.
- החובל בחברו - ביום הכיפורים,
- החובל בעבד עברי - חייב בכולם,
- חוץ מן השבת - בזמן שהוא שלו.
- החובל בעבד כנעני של אחרים - חייב בכולם.
- רבי יהודה אומר: אין לעבדים - בושת.
(ד) חירש, שוטה, וקטן, העבד, והאשה - פגיעתן רעה.
- החובל בהן - חייב.
- והם שחבלו באחרים - פטורים,
- אבל משלמין - לאחר זמן.
- נתגרשה האשה, ונשתחרר העבד - חייבין לשלם.
(ה) המכה אביו ואימו - ועשה בהן חבורה,
- החובל בחברו - בשבת,
- פטור מכולם - מפני שהוא נידון בנפשו.
- החובל בחברו - בשבת,
- והחובל בעבד כנעני שלו - פטור מכלום.
(ו) התוקע לחברו - נותן לו סלע.
- רבי יהודה אומר, משום רבי יוסי הגלילי: מנה.
- סטרו - נותן לו מאתים זוז.
- לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז.
- צרם באוזנו, תלש בשערו,
- רקק - והגיע בו הרוק,
- העביר טליתו ממנו,
- ופרע ראשה של אשה,
- נותן ארבע מאות זוז.
- הכל - לפי כבודו.
- אמר רבי עקיבה:
- אפילו עניים שבישראל,
- רואין אותן - כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן,
- שהן בני אברהם יצחק ויעקב.
- מעשה באחד, שפרע ראשה של אשה,
- ובאת לפני רבי עקיבה - וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.
- אמר לו: רבי, תן לי זמן - ונתן לו.
- שימרה - עומדת על פתח חצרה,
- ושיבר את הפך לפניה - ובו איסר שמן,
- וגלתה את ראשה - והיתה מטפחת, ומנחת על ראשה.
- והעמיד לה עדים - ובא לפני רבי עקיבה.
- אמר לו: רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז?
- אמר לו: לא אמרת כלום,
- שהחובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור,
- ואחרים שחבלו בו - חייבין.
- הקוצץ את נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי - פטור,
- ואחרים שקצצו את נטיעותיו - חייבין.
(ז) אף על פי שהוא נותן לו,
- אינו נמחל לו - עד שיבקש ממנו,
- שנאמר: "ועתה השב אשת האיש, כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה" (בראשית כ ז).
- ומנין, שלא יהא המוחל אכזרי?
- שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלוהים" (בראשית כ יז).
- אינו נמחל לו - עד שיבקש ממנו,
- האומר: סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי - חייב.
- על מנת פטור - חייב.
- קרע את כסותי, ושבר את כדי - חייב.
- על מנת פטור - פטור.
- עשה כן לאיש פלוני, על מנת פטור - חייב,
- בין בגופו - בין בממונו.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה בבא קמא, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב