משנה בבא מציעא י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בבא מציעא פרק י', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק עשירי ("הבית והעליה") · >>

פרקי מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

הבית והעליה [ של שנים ] שנפלו, שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר, ורואים אילו אבנים הראויות להשתבר.

אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון.

משנה ב

הבית והעליה של שנים, נפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העליה יורד ודר למטה, עד שיתקן לו את העליה.

רבי יוסי אומר, התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה.

משנה ג

הבית והעליה של שנים שנפלו, אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות, והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו.

רבי יהודה אומר, אף זה דר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר, אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העליה ומקרה את העליה, ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו.

משנה ד

וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע, וגנה אחת על גביו, ונפחת, הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין.

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטור מלשלם.

נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, ונפלו בתוך הזמן, פטור, לאחר הזמן, חייב.

משנה ה

מי שהיה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל, [ ואמר לו פנה אבניך ], ואמר לו הגיעוך, אין שומעין לו, משקבל עליו אמר לו הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי, אין שומעין לו.

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו תן לי שכרי, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו, משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי, אין שומעין לו.

המוציא זבל לרשות הרבים, המוציא מוציא והמזבל מזבל.

אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים.

אבל גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא לבינים.

הבונה ברשות הרבים, המביא אבנים מביא והבונה בונה.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום.

משנה ו

שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים, רבי מאיר אומר, של עליון.

רבי יהודה אומר, של תחתון.

אמר רבי מאיר, אם ירצה העליון ליקח את עפרו אין כאן ירק.

אמר רבי יהודה, אם ירצה התחתון למלאות את גנתו אין כאן ירק.

אמר רבי מאיר, מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה, רואין מהיכן ירק זה חי.

אמר רבי שמעון, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו, והשאר של תחתון.

(א)

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ,

שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר.
וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר.
אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו,
נוֹטְלָן, וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן:
(ב)

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה (שֶׁל שְׁנַיִם),

נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה,
וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן,
הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה,
עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה,
וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה:
(ג)

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ,

אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת,
הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ,
עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ,
צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר;
אֶלָּא בַּעַל הָעֲלִיָּה בוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה,
וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה,
וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת,
עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו:
(ד)

וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע,

וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו,
וְנִפְחַת,
הֲרֵי בַּעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה,
עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין.
הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ,
פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְנָפְלוּ,
בְּתוֹךְ הַזְּמַן,
פָּטוּר;
לְאַחַר הַזְּמַן,
חַיָּב:
(ה)

מִי שֶׁהָיָה כָּתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ,

וְנָפַל,
וְאָמַר לוֹ: פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ,
וְאָמַר לוֹ: הִגִּיעוּךָ,
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו,
אָמַר לוֹ:
הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי,
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ,
וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי,
וְאָמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ,
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו,
(וְ)אָמַר לוֹ:
הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי,
אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
הַמּוֹצִיא מוֹצִיא, וְהַמְּזַבֵּל מְזַבֵּל.
אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים;
אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
אֲבָל לֹא לְבֵנִים.
הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא, וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה;
וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם:
(ו)

שְׁתֵּי גִּנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם,

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שֶׁל עֶלְיוֹן;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל תַּחְתּוֹן.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִקַּח אֶת עֲפָרוֹ, אֵין כָּאן יָרָק.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלֹּאת אֶת גִּנָּתוֹ, אֵין כָּאן יָרָק.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לְמַחוֹת זֶה עַל זֶה,
רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חַי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
כֹּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל,
הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ;
וְהַשְּׁאָר, שֶׁל תַּחְתּוֹן:


נוסח הרמב"ם

(א) הבית והעליה של שנים - שנפלו,

שניהם חולקין - בעצים, ובאבנים, ובעפר,
ורואין - אילו אבנים ראויות להשתבר.
היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו -
נוטלן - ועולות לו מן החשבון.


(ב) הבית והעליה של שנים -

נפחתה העליה - ואין בעל הבית רוצה לתקן,
הרי בעל העליה יורד - ודר למטן,
עד שיתקן לו את העליה.
רבי יוסי אומר:
התחתון - נותן את התקרה,
והעליון - נותן את המעזיבה.


(ג) הבית ועליה של שנים - שנפלו,

אמר בעל העליה לבעל הבית לבנותו - והוא אינו רוצה,
הרי בעל העליה - בונה את הבית,
ויושב בתוכו - עד שיתן לו את כל יציאותיו.
רבי יהודה אומר:
אף זה דר בתוך של חברו - צריך להעלות לו שכר?
אלא בעל העליה - בונה את הבית, ואת העליה,
ומקרה את העליה, ויושב בבית - עד שיתן לו יציאותיו.


(ד) וכן בית הבד - שהוא בנוי בסלע,

וגינת אחר על גביו - ונפחת,
הרי בעל הגינה - יורד, וזורע למטן,
עד שיעשה לבית בדו - כיפין.
הכותל, והאילן - שנפלו לרשות הרבים,
והזיקו - פטור מלשלם.
נתנו לו זמן,
לסתור את הכותל, ולקוץ את האילן - ונפלו,
לתוך הזמן - פטור,
לאחר הזמן - חייב.


(ה) מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו - ונפל,

ואמר לו: פנה את אבניך,
אמר לו: הגיעוך - אין שומעין לו.
אם משקיבל עליו,
אמר לו: הא לך את יציאותיך, ואני נוטל את שלי - אין שומעין לו.


[ו] *הערה 1: השוכר את הפועל - לעשות עימו בתבן, או בקש,

ואמר לו: תן לי את שכרי,
אמר לו: טול מה שעשית בשכרך - אין שומעין לו.
אם משקיבל עליו,
אמר לו: הא לך את שכרך, ואני נוטל את שלי - אין שומעין לו.


[ז] המוציא זבלו לרשות הרבים -

המוציא - מוציא,
והמזבל - מזבל.
אין שורין טיט ברשות הרבים.
ואין לובנים - לבנים.
גובלין טיט ברשות הרבים - אבל לא ללבנים.
הבונה ברשות הרבים -
המביא אבנים - מביא,
והבונה - בונה,
ואם הזיק - משלם מה שהזיק.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אף מתקין הוא את מלאכתו - לפני שלשים יום.


(ו) [ח] שתי גינות זו על גבי זו - והירק בינתים,

רבי מאיר אומר: של עליון.
ורבי יהודה אומר: של תחתון.
אמר רבי מאיר:
מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו - אין כאן ירק.
אמר רבי יהודה:
מה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר - אין כאן ירק.
אמר רבי מאיר:
וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה - מנין ירק זה הייה.
רבי שמעון אומר:
כל שהעליון יכול לפשוט את ידו, וליטול - הרי הוא שלו,
והשאר - של תחתון.

הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

פירושים