משנה אבות ה יז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה יז | >>
כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאינז.
ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתונח.
משנה מנוקדת
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם,
- סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם;
- וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם,
- אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.
- אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם?
- זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי;
- וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם,
- זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:
נוסח הרמב"ם
כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים.
- ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים.
- איזו היא מחלוקת, שהיא לשם שמים - זו מחלוקת הלל ושמאי.
- ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קרח ועדתו.
פירוש הרמב"ם
( ראו משנה יח )
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים - כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו. ואני שמעתי, פירוש סופה, תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך:
פירוש תוספות יום טוב
זו מחלוקת הלל ושמאי. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צרכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא:
זו מחלוקת קרח וכל עדתו. לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים לפי שבכאן אינם שוים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לש"ש. מד"ש בשם הר"י לירמא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(נז) (על המשנה) הלל ושמאי. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צורכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל, לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא. ועתוי"ט:
(נח) (על המשנה) קרח כו'. לא הזכיר צד השני שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים. לפי שבכאן אינם שווים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים. מד"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
זו מחלוקת הלל ושמאי: וראיתי להעתיק הנה כל דברי החכם הר"ר טוביה הלוי ז"ל בספר חן טוב פ' קרח דף רכ"ה וז"ל בפי' משנה זו נתחבטו בה גאוני עולם שקשה מאד שגם מחלוקת שמאי והלל לא נתקיים שהרי הלכה כב"ה ודברי ב"ש אינה משנה וכן היה דבר קרח שבטלו דבריו ונתקיימו דברי משה א"כ כל אפייא שוין ואין חילוק במחלוקת שבכולן א' מן הכיתות בטלה וא' מהם נכונה שהלכה כמותה הגם אם אפשר שר"ל על בעלי המחלוקת עצמן כי שמאי והלל נתקיימו שניהן לא כן קרח שמת וירד שאולה אמנם אין הלשון מתיישב מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים דמשמע המחלוקת עצמה לא בעלי המחלוקת גם לפי זה מה בא התנא ללמדנו שנתקיים שמאי ולא מת למה יומת מה עשה גם אפשר לומר שדברי ב"ש לא נתבטלו לגמרי אלא נשנו דבריהם במשנה לפי שע"י דבריהם נתברר האמת כמו שאמרו בגמרא וכי מאחר שאין הלכה כדברי היחיד למה נשנו דבריו אצל דברי המרובים ותרצו שהוצרכו להזכיר דברי היחיד שאם יבא אדם לומר כך שמעתי וקבלתי יאמרו לו דברי היחיד שמעת ואין הלכה כמותו הרי שמתוך דברי היחיד מתקיימין דברי המרובים כן הוא ב"ש וב"ה מתוך דברי ב"ש יתקיימו דברי ב"ה אבל קרח ועדתו אינו כן שהרי לא הוצרך לאומרו בליעת קרח לקיים הכהונה ביד אהרן כי אם בא האות והמופת פריחת המטה גם זריחת הצרעת למערער על הכהונה א"כ סופה בטלה ואין מתקיים האמת ע"י קרח. אמנם הנ"ל לפרש הוא במה שנבין דקדוק א' שאמר קרח ועדתו הרי לא היה המחלוקת בין קרח ועדתו אלא בין קרח למשה שכמ"ש בין ב"ש לבית הלל כן יאמר מחלוקת קרח ומשה לכן הנ"ל הוא במה שכתב רש"י ז"ל בפ' בקר ויודע ה' את אשר לו ללויה. ואת הקדוש לכהונה. ומאן דכר שמה הלויה הלא לא ערערו כי אם על אהרן בלבד ועל פי דברי רז"ל מוכרחים אנו לומר שב' שאלות היו שם זו תלויה בזו שערערו על הכהונה גם על הלויה שקרח עשה בערמה. להעשות ב' כיתות מריבות זו עם זו וכונתם להטיל מום באהרן קדוש ה' כי אם קרבו את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כיון שלא נתנו נזמים לעשות העגל א"כ למה נבחר אהרן לכהן והוא עשהו בידו ואם נתקרב אהרן גם אם הוא עשהו א"כ נמחל עון העגל לגמרי ואדרבא לכך נבחר א"כ ישובו הבכורות לעבודתם כראשונה שהיתה העבודה בבכורות או לפחות יהיו במקום הלוים זה היה מחלוקתם של כת אחד מבני ישראל ר"נ איש רובם משבט ראובן הבכור ולו משפט הבכורה. הכת ב' קרח מבני לוי שבאים הבכורות לערער על קרח שהיה לוי שרוצים הם לעבוד עבודת הלוים ולמה נכנסו הלוים בפדיון הבכורות אם הוא בעון העגל א"כ ידחה אהרן ממחיצתו שהוא עשהו ואם נמחל לגמרי עון העגל לאהרן גם לישראל נמחל וישובו הבכורות למקומן זאת תחבולת קרח ומחלוקתו עם עדתו חולקים זה עם זה וכונתם להטיל האשם על אהרן קדוש ה' שלא ראוי לכהונה אלא אחיו הלוים הגונים ממנו ולא רצה קרח לערער בפירוש על הדבר ולאמר לאהרן לא לך כתר כהונה כי אם לאחיך בני לוי שלא טעו בעגל אלא הערים ועשה באופן שיבאו הבכורים לחלוק על קרח שרוצים לפחות עבודת הלויה ואם ישיבם משה חטאת העגל ישיבו לו הלא אהרן אחיך הלוי עשהו למה הוא כהן לה' מכלל שנמחל לגמרי עון העגל גם אנו נעבוד את ה' אם כן אמרו קרח ועדתו לא על מחלוקתו עם משה אמר כי אם מחלוקתו עם עדתו אלו עם אלו על הלויה ואלו ואלו נאבדו ואכן משה לא היה כת שני' במחלוקת זו ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
כל מחלוקת שהיא לשם שמים: ר"ל כל כנסיה שנחלקו יחידיה בדעות, וכוונת כל הדעות לש"ש:
סופה להתקיים: לעיל פ"ד משנה י"א קאמר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וקאמר הכא שאף במחלוקת הוא כן דסוף המחלוקת להביא קיום להכנסייה, שע"י שהשתדלות כולם הוא רק אחר תכלית א', רק שלא יכירוהו הכל עדיין היטב, אולם ע"י חלוקי הדעות והפלפולים שיהיה ביניהן, והכרעת הסברות לכאן ולכאן, יזדקק ויתברר האמת לעיני כולן ברור כשמש או שיסבבו משמים עד שיודו כולם, ועי"ז יתנו קיום וחיזוק לא' מהסברות יותר מבתחלה:
ושאינה לשם שמים: ר"ל אף שרק כוונת אחת מהן שלא לש"ש.
אין סופה להתקיים: ר"ל אין סוף המחלוקת ההיא מביאה קיום לסברת אותן שאין כוונתן לש"ש, שכיון שכוונת הכת האחת או של ב' הכתות שלא לש"ש, א"כ יש לכל אחת תכלית אחרת אשר ישתדלו אחריה, וכל זמן שלא ישיגו התכלית ההיא לא ישקוטו, נמצא שהמחלוקת לא תתן קיום לאחת מהסברות. ושלא תאמר דאף גם אם ע"י מחלוקתם אין אהבה ואחוה ביניהן, אפ"ה אם רק כל אחת מהכתות כוונתן קדושה, מיקרי מחלוקת לש"ש, ועל זה תקשה הרי ע"י קטטתם זע"ז יוגרם שיהיו כל אחד עומד על דעתו, ואין סופה להתקיים, להכי קאמר תנא איזו וכו':
איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי: דאע"ג דמצינו מחלוקות רבות ביניהם בש"ס, אפ"ה היה אהבה ואחוה ביניהן [כיבמות י"ד ב']. ולהכי, באמת או שהודו זל"ז כדאשכחן בכמה דוכתי [עדיות פ"א מי"ב], או שסיבב הקב"ה שיסכימו כולם לדעת אחת, כמו שנעשה התם ע"י בת קול, שיהיו כולם סוברים כב"ה [עירובין ד"ו ב']. ושמא תאמר דבאמירה תליא אם רק אומר שכוונתו לש"ש, אף דשבע תועבות בלבבו. להכי קאמר תו איזה וכו'. [ולא קאמר תנא ב"ש וב"ה, דהיינו תלמידיהם. ה"ט משום דבהם אפשר שהיה בהם מי שלא התכוון לש"ש [כסנהדרין דפ"ח ע"ב]:
זו מחלוקת קרח וכל עדתו: שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ואין לך צביעת המעוור העינים יותר מזה. אבל פנימיות מחשבותיו היו טמאים, וסופו הוכיח על תחלתו, שלא חזר מדעתו עד אשר יעו אותו במטאטא השמד מעל הארץ:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מגן אבות (רשב"ץ)
הפירוש לפי שבמשניות הראשונות פי' מה שיש בין החסיד והרשע סמך להם באלו המשניות מה שיש בין מה הוא לשם שמים ושאינו לשם שמים ומה שהוא מתקיים ושאינו מתקיים ומה בין המזכה את הרבים לאשר הוא מחטיא אותם ואין ספק כי המחלוקת המתקיימת היא רעה שהרי אמרו נוטריקון מכה חרון לקוי תכלית כלייה כמו שנזכר בילמדנו ומה זה שאמר שאם היא לשם שמים שסופה להתקיים פי' רבינו משה ז"ל שהדברים יתקיימו לפי שכיון שהמחלוקת היא לשם שמים אינו מתכוין לסתור דברי חביריו אלא לדעת האמת והקב"ה מסכים על ידם שיתקיימו הדברים ואיני יודע לפי פירושו מה בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו כי כאן וכאן דברי האמת הם מתקיימין שהרי התורה נתקיימה שהיה חולק עליה קרח ודברי שמאי נתבטלו שאין בית שמאי במקום בית הלל משנה כמו שנזכר בראש יבמות ובמקומות אחרים ואם נפרש הקיום לאנשי המחלוקת יבא הדבר כפשוטו שהרי הלל ושמאי נתקיימו וקרח ועדתו אבדו. ואפשר לפרש סופה להתקיים שיודו זה לזה שאינן מתכוונין לנצח זה את זה אלא להעמיד הדבר על בוריו וכשיתקיימו ראיות האחד יתבטלו דברי האחר וכמו ששנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בפרק השולח וחזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי בתענית פרק אחרון. ואפשר לפרש שדברי שניהם יתקיימו האוסר והמתיר לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם שכל אחד מביא ראיה לדבריו מהתורה ועל זה נאמר כולם נתנו מרועה אחד כמו שמוזכר בראשון מחגיגה ולפי זה אמרו בראשון מיבמות במחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת הבת אם היא מותרת שבית שמאי עשו כדבריהם ואע"פי שהיו בניהם ממזרים לפי שהוא מחייבי כריתות לדברי בית הלל לא נמנעו מלעשות כדבריהם והוו מודעי לבית הלל ופרשו מנייהו ללמדך שהיה ביניהם אהבה ושלום לקיים מה שנא' והאמת והשלום אהבו כמו שנזכר שם:
דרך חיים (מהר"ל)
וברוב ספרים גרסינן קודם כל אהבה התלויה בדבר וכו', ודבר זה יותר מוכח הפי' שאמרנו כי בא להודיע ענין האחדות, שכל כך חזק עד שכל אהבה שאינה תלויה בדבר היא קיימת לעולם. שכשם שהמחלוקת אין קיום לו, כך הוא ההפוך שהוא האהבה שהוא החבור יש קיום לו. ודבר זה כי האחדות הוא הקיום בעצמו, שכאשר הדבר הוא שלם בלי חלוק הוא קיום שלו. ועוד כי בטול הדבר מגיע מצד המתנגד אשר מתנגד אל דבר, וכאשר יש חבור ולא חלוק רק אחדות אין כאן מתנגד כלל והוא קיום הדבר כמו שתבין מן הדברים אשר אמרנו. כלל הדבר אין בטול לדבר שהוא אחד בעצם משום דבר ולכך הוא הוא קיים בלי שנוי, וזה שאמר כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, כי מפני שאינה תלויה בדבר הנה זה הוא האחדות לגמרי אשר ראוי אל האחדות הקיום ביותר, ואין צריך בכאן שתהיה אהבה לשם שמים כמו שהוא אצל המחלוקת, כי אצל המחלוקת אם אין המחלוקת לשם שמים בודאי אין קיום למחלוקת מצד כי ההפכים אין קיום להם ביחד והם שני ההפכים בנושא אחד, גם כי החלוק והפירוד הוא התחלת ההפסד כאשר אינו שלם, ולפיכך צריך שתהיה המחלוקת לשם שמים אשר הוא יתברך מאחד ההפכים כמו שהתבאר, אבל אהבה שהיא אינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, כי היא האחדות אשר ראוי מצד עצמו אל הקיום הפך המחלוקת. רק אותה שהיא תלויה בדבר אותה בודאי בטילה כיון שבטל הדבר שהוא סבת האהבה והקשור, ולכך נסמך המאמר הזה לכאן אחר שזכר התנא ענין המספרים זכר התנא מעלת האחדות שהוא בעולם והרחקות השניות. ולפיכך סדר כל אהבה התלויה בדבר ואחר כך כל מחלוקת. ובין אם גרסינן קודם כל מחלוקת שהוא לשם שמים ואחר כך כל אהבה, או דגרסינן קודם כל אהבה שהיא תלויה בדבר ואחר כך כל מחלוקת כך הוא הפירוש, שבא התנא לאשמועינן מדריגת האחדות והקשור שהוא בעולם.
ומה שהתחיל כל אהבה שהיא תלויה בדבר ולא הקדים כל אהבה שאינה תלויה בדבר, כי דבר זה יש להקדים שהוא עיקר מלתא דבא לאשמועינן אהבה שאינה תלויה בדבר, רק בשביל זה הקדים אהבה התלויה בדבר כדי לסמוך אחר אהבה שאינה תלויה בדבר כל מחלוקת שהיא לשם שמים, לומר כי שניהם טעם אחד להם, כי האהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם מפני האחדות שיש לאהבה ולכך אינה בטילה לעולם, ולכך המחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים בשביל טעם זה עצמו מפני שהוא יתברך מאחד ומקשר ההפכים כמו שהתבאר למעלה והכל הוא מבואר מאוד. וזה הפירוש הוא הברור ועוד יתבאר דבר זה והוא גם כן ראיה לפירוש זה:
ויש להקשות גם כן בזה שאמר איזה אהבה שהיא תלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר, ומשמע הא סתם אהבה אינה תלויה בדבר, ואחר כך אמר איזה אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן, ומשמע אבל סתם אהבה תלויה בדבר, ופירושו גם כן כמו שאמרנו למעלה, כי אהבת אמנון ותמר היא אהבה התלויה בדבר לגמרי ואין בזה צד שאינו תלויה בדבר, כי יש אהבה אע"ג שהיא תלויה בדבר מ"מ אינה תלויה בדבר לגמרי, כי אף אם לא היה אותו הדבר היה כאן אהבה אע"ג שודאי הדבר גורם אהבה יתירה מ"מ לא נאמר בזה אהבה תלויה בדבר לגמרי, ולפיכך אמר איזה אהבה שהיא תלויה בדבר שאין צד אהבה כלל רק בשביל הדבר שתלויה בו האהבה זו אהבת אמנון ותמר, שאין צד אהבה רק שיהיה אמנון אוהב את תמר בשביל המשגל, וכאשר עבר זה היה כאן שנאה יתירה. ואהבת דוד ויהונתן היא האהבה שאינה תלויה בדבר כלל, ושאר אהבות אינם לגמרי תלוים בדבר ואינם לגמרי שאינם תלוים בדבר, רק קצת אהבה תלויה בדבר וקצת אהבה אינה תלויה ואהבה כזאת אינה בטילה מיד כמו אהבת אמנון ותמר ואינה ג"כ מקויימת לגמרי כמו אהבת דוד ויהונתן. וזה שאמר הכתוב (שמואל ב', א) נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים, כי אהבת נשים תלויה בדבר מפני שהאשה עזר כנגדו ואינה תלויה בדבר לגמרי שכך ברא הקב"ה עולמו שיהיו לבשר אחד כדכתיב בקרא (בראשית, ב) על כן יעזוב וכו', ובודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אמו וידבק באשתו משום שהאשה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא בעצם הבריאה שהאיש ידבק באשתו, וא"כ עיקר האהבה שאינה תלויה בדבר. ואמר כי נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים, כי סוף סוף יש צד שאהבת איש לאשה שהיא תלויה בדבר שהאשה היא לעזר לו, וכאשר היא כנגדו בטילה האהבה שהיא בעצם הבריאה, אבל אהבת דוד ויהונתן היה בלא שום צד בחינה שתהיה תלויה בדבר כלל, ומה שאמר מאהבת נשים והיה לו לומר מאהבת אשה, כי לפעמים אין האדם אוהב את האשה בשביל שאי אפשר שלא היה דבר באשה שמרחיק קצת האהבה, ולכך אמר נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים כלומר מאהבה שיש לנשים כסדר העולם לא אשה מיוחדת, כי אפשר שיהיה באשה מיוחדת דבר מגונה, אבל מאהבת נשים שהוא כסדר הבריאה:
ויש לומר עוד כי פירוש מאהבת נשים כי אהבת איש לאשה מפני שהם לבשר אחד כדכתיב קרא (בראשית, ב) והיו לבשר אחד, ואין האהבה והחבור במה שהם לבשר אחד כ"כ גדול כמו אהבת החבירים שנפשו קשורה בנפשו, כי זה מה שנפשם קשורה זה בזה הוא בודאי יותר ממה שהם לבשר אחד, כי אין שייך בבשר אחדות וקשור כמו שהוא שייך בנפשות שהם מתקשרים לגמרי וזה נראה. ואין לך להקשות למה הוצרך התנא לבאר דבר זה ומה למדנו מזה, כי כבר אמרנו שהתנא בא לאשמועינן כמה גדול מעלת האחדות שהוא בעולם, וכמו ששנואה המחלוקת שהיא הפך האחדות כך אהוב האחדות והיא אהבה שאינה תלויה בדבר. ויש לומר ג"כ כי מה שאמר כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם, בא להודיע תקות ובטחון ישראל בגלות, שאי אפשר שתהיה האהבה בטילה לעולם, שהרי האהבה שהש"י אהב ישראל לא היתה תלויה בדבר כלל ומאחר שאין האהבה תלויה בדבר אין האהבה בטילה. ודבר זה נראה כי הכתוב אומר (שם י"ב) ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וגו', והקשה הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש כי לא ספר הכתוב מעלת אברהם וצדקתו שבשביל אותו צדקות הגיע אליו הדבור ואמר לך לך מארצך וגו' וראוי היה שיקדים תחלה מעלת אברהם וצדקתו, אבל שיאמר לך לך וגו' ולא הזכיר עדיין מעלת אברהם וצדקתו הוא דבר חסר כי למה נגלה אליו הדבור ועדיין לא ידענו מעלתו. והנה תראה כי נגלה הדבור לנח וכתב לפני זה ונח מצא חן בעיני ה' ואח"כ כתב שנגלה אליו הדבור, ואצל אברהם שהיה אפשר לספר עליו צדקות הרבה למה לא כתב לפני זה צדקתו. ופירשנו הטעם כי אברהם הוא ראש יחוסינו ובו היה הבחירה אשר בחר הש"י בישראל כדכתיב (נחמיה ט') אתה האלקים אשר בחרת באברם וגו', ואם כתב תחילה צדקות אברהם היה עולה על דעת אדם בשביל צדקות אברהם בחר בו ובזרעו אחריו והיה אהבה תלויה בדבר הוא הצדקות, ועכשיו שבניו אינם צדיקים בטלה האהבה, אבל עתה שלא הקדים לומר צדקות אברהם, ור"ל לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם ולא בשביל דבר שהיה אפשר לומר שכאשר בטל אותו דבר בטלה האהבה, ופירשנו זה במקום אחר כי זה דבר עדות נאמנה מאוד ואין להאריך:
מדרש שמואל (אוזידא)
ואחר כך ביאר ענין המחלוקת ואמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, והנה המפרשים הוקשה להם שראוי לעיין כי מאחר שכל בעלי מחלוקת אפי' שיהיה לשם שמים מאמריהם סותרים זה לזה ויחלוקו בין האמת והקשר הנה יתחייב שאם אחד מהם דעתו אמת הדעת האחר יהיה כוזב ואיך יאמר ששום מחלוקת יתקיים שהרי לא יתקיים כי אם אחד משתי הדעות. ועוד מה הפרש א"כ יש בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו אחרי שהכת האחת בשתי המחלוקת כוזבת תמיד. ואצלי ביאור הדברים הוא כי ידוע כי מחלוקת הלל ושמאי היתה לשם שמים להוציא הדין לאמתו ולכן לענין קיבול שכרן בעוה"ב שתי הכתות שוות ואף אם לא צדקו בית שמאי בדבריהם ואין הלכה כמותם עם כל זה על היות מחלקותם לשם שמים דבריהם חיים וקיימים לקבל שכר עליהם. וזהו אומרו סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים כמחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים רק ירדו חיים שאולה:
והרב ר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב יש לתמוה איך ראוי לומר על מחלוקת שתתקיים והרי א"א להתקיים אלא אחת מן הדעות ומלת מחלוקת כוללת השני צדדים ואיך יתקיימו שניהם. ונ"ל שאין מלת מחלוקת מיוחסת רק על השני המשיב וחולק על האחד רוצה לומר שכשהראשון מתעורר לעשות איזה דבר ואומר ראוי שיעשה כך ויורה לעשות כך עדיין אין כאן מחלוקת אבל כשהשני ישיב עליו ויאמר אין ראוי לעשות כדבריך אלא בהפך זהו המחלוקת ונמצא שאין המחלוקת כוללת השני צדדים אלא הא' לבד שהוא הב' המשיב על האחד ואמר שזה הב' אם משיב וחולק שלא בדרך קנטור ונצוח אלא להודעת האמת סופו שיתקיימו דבריו ואם משיב דרך קנטור לא יתקיימו דברי השני אלא דברי הראשון עכ"ל:
ולי נראה כי אפי' לפי דבריו לא תירץ ועדיין הקושיא במקומה עומדת כי לפעמים אפשר כי זה השני המשיב על הראשון אפי' שיהיה לשם שמים אפשר כי הראשון צדק בדבריו ודבריו עיקר והב' טעה במה שרצה להשיב ולחלוק עליו והרי דברי השני שהוא החולק כוזבים ודברי הראשון עיקר נמצא שהמחלוקת והם דברי השני אין סופה להתקיים כי הוא הדעת הכוזב והדרא קושיין לדוכתין. ואפשר לומר כי מה שאמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים הכוונה שלעולם יתקיימון במחלוקתם והיום יחלוקו בדבר אחד ולמחר בדבר אחר והמחלוקת תהיה קיימת ונמשכת ביניהם כל ימי חייהם ולא עוד אלא שאורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים רק במחלוקת הראשון יסופו יתמו ושם ימותו כמחלקותו של קרח:
ואפשר עוד לומר כי במחלוקת הלל ושמאי וכיוצא בהם הללו פוסלין והללו מתירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים כמאמרם ז"ל וזה כי לכל הדברים יש להם שרשים יונקים מלמעלה והכל כפי הזמן וכפי המקום אשר הוא רומז למעלה באצילות והלא תראה כי אברהם אבינו קיים אפי' ערובי תבשילין ויעקב שהיה בחיר באבות נשא שתי אחיות אשר התורה אסרה אותם וכן יהודה שבא על תמר כלתו אשר היא אסורה מן התורה וכל מלכות בית דוד לא יצאה אלא ממנו אלא לאו שכל הדברים הם משתלשלים משרשם העליון כפי הצורך וכפי הזמן וכפי המקום והכל על קו האמת כן כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים כי יש לה שורש וקיום למעלה לשתי הסברות גם יחד והדברים עתיקין ודי למבין. והרי"א ז"ל כתב לפי שהיושבים לפני החכמים בלמוד התורה פעמים יסכימו בדעותיהם ותהיה ביניהם אהבה והסכמה והתאחדות וכמו שאמר ר"מ נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות ופעמים יהיה ביניהם מחלוקת מצד חילוף מדותיהם וחלוקיהם במעלות השכליות לכן נסמכו המשניות האלו האהבה והמחלוקת אחרי משנת היושבים לפני חכמים כי בסבת התחלפותם בהיות האחד ספוג והאחד משפך או משמרת ונפה תתחייב ביניהם האהבה אצל הדומים או המחלוקת בין המתנגדים, וכתב בענין תירוץ הקושיא שהקשינו בענין מחלוקת שהיא לשם שמים שסופה להתקיים כי ענין מחלוקת הלל ושמאי כי שניהם היו מודים בעיקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקים בענין הגעתה ואופן עשייתה, והנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזו היא סיבה לשיזכרו שניהם בשוה בכל מקום ונושאים ונותנים עליהם מאי טעמא דבית שמאי מאי טעמא דבית הלל וכדומה וכמו שנאמר על חכמי הגמרא וכתותיהם הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין ואלו ואלו דברי אלהים חיים, אמנם מחלוקתו של קרח לא היתה לש"ש אדרבא כוונו למרות עיני כבודו לפי שהם היו כופרים בהשגחת הש"י ובנבואתו ולא היה בדבריהם דבר אמת כלל בפרטי המעשים ואופנים ולא בתכליתם ועיקרם ולזה קראה מחלוקת שלא לש"ש ולזה אין סופה להתקיים לפי שהשקר המוחלט הוא והרע הגמור והוא נפסד מפאת עצמו ולכן רגזה להם הארץ מתחת ויאבדו מתוך הקהל לפי שהיה שלא לשם שמים לגמרי כמו שאמר עכ"ל:
והר"ם אלשקאר ז"ל כתב איזו היא אהבה שאינה תלויה וכו' האהבה שאין לה הפסק היא אע"פ שישער האדם שיגיע לו קצת היזק וקלון דוגמת דוד ויהונתן שאע"פ שהיה ראוי לעמוד במקום אביו ודוד היה עתיד להסיר אותו מהמלכות עם כל זה היתה אהבתו עמו בקשר אמיץ וזה שאמר דוד המלך ע"ה בהספדו על יהונתן נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלו' מהיכן ידעתי שנפלאה אהבתך לי מאהבה של הנשים שכשהיה משנה אצל שאול היו אומרות הנשים הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ושאול נתקנא כנודע אמנם יהונתן לא די שלא נתקנא אלא אדרבא הצילו מיד אביו, וזה מצד כי אהבת נפשו אהבו ולא אהבת הגוף וזה שאמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, אמנם אהבת אמנון ותמר הוא מבואר ואין להאריך:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים וכו' ומחלוקת שאינה לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו עם משה שלא היתה כוונתם רק לנצחון ולעקור השורש וז"ש רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ויחול עליהם השפע ומדוע אתם פרטיים תתנשאו ותאמרו שהשפע יבא עליכם יותר מזאת האומה ולזאת בסוף לא נתקיימה מחשבתם ומדד להם הש"י מדה כנגד מדה וחל עליהם עונש פרטי ויאבדו מתוך הקהל ולא עוד אלא שמתו מיתה משונה כמו שאמר הכתוב אם כמות כל האדם וכו' עכ"ל:
ולב אבות כתב למדנו שכל אהבה שהיא תלויה בדבר חומרי וגופיי אי אפשר שתשאר קיימת באוהב כי בהתבטל ותפסד הגוף תתבטל האהבה, ואשר אינה תלויה בדבר חומרי וגופיי אינה בטלה לעולם כי היא נשארת אחר המות וראיה לזה מאהבת אמנון ותמר כי אפי' בחיים נאבדה להיות גופיית כל שכן אחר המות:
עוד אפשר שפירוש דבר בכאן רוצה לומר דבור וירצה שהאהבה שהיא תלויה בדבור האוהבים כי אינה שקועה בלב ובנפש בעת שיסתר איש מאחיו לא ישאר רושם האהבה ולכן נאמר והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו כי ה' בוחן לבות יכול לדעת אז אם נשארה האהבה בלבבות אם לאו וביהונתן ודוד מצאנו פסוק מעיד על זה ואמר והדבר אשר דברנו אני ואתה הנה ה' ביני ובינך עד עולם ירצה שהדבור הזה אשר אנו מדברים בחוקי האהבה לא יהיה קיים בדבור לבד שאם יהיה כך בהתבטל הדבור תתבטל האהבה אלא יהיה קיים בלב ובנפש והשי"ת עד ביני ובינך ואומרו עד עולם הוא עצמו אומרו בכאן אינה בטלה לעולם. עוד כתב קרוב למה שהורגלו המפרשים לפרש בכאן בחדשי עליהם חידוש נכון אומר, כי ידוע שהויכוח מן הצדדים ההפכיות בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר לאור והודע האמת והתבררו בזולת שום ספק ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש. והחוקר עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים וזה הדבר ראוי שיהיה שמור ביד כל דורש ידיעת האמת בכל ספר וחכמה ידוע שהספקות לא ישלמו אלא בהמצא כת כנגד כת ושואל ומשיב להוציא לאור משפט והדבר הזה נעלם מעיני המלעיגים על מה שאמרו חז"ל שאם היו כל הסנהדרין דנין מיתה לאיש אחד לא היה מומת ואם היו מועטים מזכים ורובם מחייבים היה מומת שעם היות גזרת הכתוב מחייבת כן וכמו שדרשו בגמרא הטעם אשר שמעתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל הוא נכון מאד והוא עצמו מה שכתבתי להודיע ולהשמיע כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות וטענות בחקירה מן החקירות א"א שיצא הדבר לאור ואפשר שכלם יפלו בטעות קרוב לטעם שזכרו למה הביא רבינו הקדוש סברת היחיד אצל סברת הרבים אם ידוע שאין ההלכה כאותו יחיד לגביהן, ואם כן יאמר התנא שכשהמחלוקת היא לש"ש שכוונת החולקים היא שעם אותו המחלוקת יתברר האמת ויצא לאור מה שלא היה יוצא זולתו בודאי סוף אותם המחלוקת יתקיימו ויהיו נזכרים יחד הואיל ובאים לדעת ברירת האמת צריך להעריך שתי כתות המחלוקת ועם המחלוקת עצמה יתברר האמת ולכן דין הוא שישארו כל כתות המחלוקת נזכרים ונעשים יחדו עם היות שאין האמת אלא באחד מהם אבל המחלוקת שלא תהיה לש"ש אין ראוי שיתקיימו ויזכרו שני חולקיו רק הא' מהם אשר עמד לבד אחר שאין בזכירתו תועלת כי מתחלה לא בא החולק להוציא לאור המשפט אלא לחלוק ולקנטר ולהסתיר האמת ולהעלימו כמו שהיה ענין מחלוקת קרח ועדתו כפי מה שאני מפרש בפסוקי הפרשה לא הזכיר בדברי קרח ועדתו טענתם וסברתם אלא בהסתר ובהעלם ולא בגילוי כמו שתוכל להתבונן מהפסוקים והיה זה לזאת הסבה עכ"ל. ופי' סופה להתקיים שהכוונה היותם שתי הסברות נזכרים ונכתבים דברי הצודק והבלתי צודק, זה הפי' כתבו ג"כ החסיד זלה"ה:
והר"י בר שלמה ז"ל כתב כל כו' כ"מ שנחלקו הלל ושמאי לא היתה כוונתם לקנטר זה את זה ולהראות כל אחד חכמתו ולקנות לו שם רק כדי להוציא הדברים לאמתם ולכן נתקיימה מחלוקתן סופה להתקיים דברי בית הלל שנכתבו בסוף נתקיימו שהם הלכה שבכל מקום שחולקים הלל ושמאי ושמאי מדבר תחלה והלל לבסוף לכן נתקיימו דבריו, אמנם כל מחלוקת שאינה לש"ש אלא להשתרר ולעשות לו שם כמחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים כדכתיב בקרח ותפתח הארץ את פיה הרי שאפי' המבקש לעשות מצוה דרך שררה וגבהות רוח כקרח שהיה מבקש להקטיר קטורת שהיא נחשבה לו לעבירה כל שכן שאר כל הדברים לכן צריך כל אדם לדבר כל דבריו ולעשות כל מעשיו לשם שמים ולא לכוונה אחרת ואז יצליח את דרכיו ואז ישכיל עכ"ל:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל שאינו מתקיים כשיתבטל הדבר שהיה סיבה לאותה האהבה גם האהבה בטלה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים כגון אהבת הצדיקים והחכמים אינה בטלה לעולם כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינו בטל כך אין האהבה בטלה, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים שמעתי פירוש סופה תכליתה והמבוקש מענינה והמחלוקת שהיא לשם שמים התכלית והסוף המבוקש מאותה המחלוקת להשיג האמת וזה יתקיים כמ"ש מתוך הויכוח יתברר האמת וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל ומחלוקת שאינה לש"ש תכלית הנרצה בא היא בקשת השררה והכבוד יהיה להפך עכ"ל:
והר"י לירמא ז"ל כתב סופה להתקיים רוצה לומר אפי' בסוף וקץ המחלוקת פירוש אפי' אחר הזמן שיפסקו בו החולקים מלחלוק זה עם זה שאז היא סוף המחלוקת היא עתידה המחלוקת הזאת להתקיים שהרי אפי' אחר מות שמאי והלל מחלקותם היא קיימת לעולם שהרי כל חכמי ישראל שבאו אחריהם הם נושאים ונותנים במחלוקתם מ"ט דבית שמאי מ"ט דבית הלל. ואת"ל שזה הפי' הוא דחוק שלא אמר בסופה להתקיים אלא סופה לכן אפשר לומר סופה להתקיים ר"ל הסוף והקץ שיהיה למחלוקת הזה הוא שהיא עתידה להתקיים המחלוקת הזאת לעולם שהרי אפי' אחר מות שמאי והלל מחלוקתם היא קיימת וכו' כדפרישית. וכוונתו לומר שלא יהיה לעולם סוף וקץ למחלוקת שהיא לשם שמים כגון מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים אלא לשם הנאת גופו כקרח אין סופה להתקיים הכוונה הוא לומר שיהיה סוף וקץ למחלוקת שאינה לשם שמים שאחר שיפסקו החולקים מלהחזיק במחלוקת תבטל המחלוקת ההיא לגמרי ולא ימצא עוד מי שיחזיק במחלוקת ההיא כמו שראינו שאחר מיתת קרח ועדתו שהיו בעלי מחלוקת משה ואהרן בטלה המחלוקת ההיא מעל משה ואהרן לגמרי ושלום היה להם משם והלאה:
ומה שלא אמר זו מחלוקת קרח ועדתו ומשה ואהרן כמו שהזכיר ברישא להלל ושמאי הענין לפי שא"א לומר שהמחלוקת שעשה משה ואהרן עם קרח שלא היתה לשם שמים כי כוונת משה ואהרן היתה לשם שמים ולא היתה באותה המחלוקת בחינה שלא לשם שמים רק קרח ועדתו שתהיה להשתרר ולכן לא זכר אלא לקרח ועדתו עכ"ל: