קטגוריה:משלי כא לא

הקבלות

הפסוק מדבר על שני סוגים של הכנות למלחמה - חומרית (סוס מוכן ליום מלחמה) ורוחנית (ולה' התשועה). מפרשים שונים הדגישו צדדים שונים של העניין:

1. יש מפרשים שהדגישו את חשיבות ההכנה החומרית: "כי חייבים בני אדם להישמר לנפשותיהם ולהכין סוס וכלי זין ליום מלחמה, והשם יתברך יושיע ויחון את אשר יחון" (ר' יונה). רק אחרי שהכננו סוסים למלחמה, אנחנו יכולים לצפות שה' יושיע אותנו.

דגש זה מתאים לפסוקים נוספים המדברים על הכנות טבעיות למלחמה, שהרי אחת התחבולות ואחת העצות הנפוצות שנותנים היועצים היא לרכוש אמצעי לחימה משוכללים:

• (משלי יא יד): "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" - אם לא עושים תחבולות לקראת המלחמה, אז העם נופל ומפסיד במלחמה; זו תוצאה טבעית, שאינה מעידה בהכרח על התערבות של ה' לרעת העם*.
• (משלי כ יח): "מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן, וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה"*.
• (משלי כד ו): "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"*.

שלמה המלך קיים בעצמו את העצה "סוס מוכן ליום מלחמה", והכין סוסים רבים באורוותיו למרות שבימיו היה שלום:

• (מלכים א ה ו): "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף ארות סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים"
• (מלכים א י כה): ""וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה... וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר".

2. יש מפרשים שהדגישו את חשיבות ההכנה הרוחנית: "הנה הסוס מוכן ליום מלחמה להיות כלי לרוץ על האויב ולנצחו, אך שקר הסוס לתשועה, כי התשועה מהשם היא לבד; ולזה תמצא פעמים רבות, שינצח החיל המעט והחלוש את הרב והתקיף; וזה ממה שיורה, שלא יועיל כל כלי המלחמה לבטל גזרת ה' יתברך, ולא יצטרכו לאשר ה' יתברך בעזרו" (רלב"ג, וכן מצודות), "הכל היה מוכן: התכניות, הציוד, פקודת הקרב, רגע האפס נקבע על-פי הכרעות מודיעין מהימנות. והנה - לה' התשועה. התוכניות לא פעלו; הציוד התקלקל, פקודת הקרב נתגלתה כמלל ריק; הערכות המודיעין היו מוטעות. מה קרה כאן? שום דבר יוצא דופן לא קרה. הייתה זו הדגמה לפסוק אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', או לפסוק הבא: סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (פרופ' יהודה אייזנברג).

דגש זה מתאים לפסוקים נוספים המדברים על התערבות ה' במהלך המלחמה או אף לפניה:

• (תהלים לג טז): "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט": הסוס צריך להיות מוכן ליום מלחמה, אך אין לסמוך עליו שהוא לבדו יושיע, שהרי "לה' התשועה".
• (תהלים קמז י): "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ"

בספר תהלים, ספרו של דוד המלך, הסוס הוא שקר, ואינו לרצון ה'. בהתאם לכך, דוד המלך עצמו לא השקיע כלל בסוסים וכלי מלחמה, וגם כשנפלו לידו כלי רכב רבים, הוא העדיף לעקר את רובם ולהוציא אותם מכלל שימוש, ורק מיעוט קטן השאיר לעצמו:

• (שמואל ב ח ד): "וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב, וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב".

אם כך, ההבדל בין הספרים - תהלים לעומת משלי, תואם להבדל בין המחברים - דוד לעומת שלמה.

שלמה אמנם השקיע הרבה בסוסים, אולם גם הוא אמר:

• (משלי טז ז): "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ"*

3. ישנם גם מקורות המלמדים, ששני סוגי ההכנה חשובים, ויש למצוא את האיזון ביניהם:

• (דברים יז טז): "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" - המלך צריך להכין סוסים, אבל אסור לו להרבות סוסים - אסור לו לקנות סוסים בכמות כה גדולה שתגרום לתקציב הביטחון לשעבד את האזרחים, כמו שהיה במצרים*.
• יעקב אבינו, כשהתכונן למלחמה בעשו, נקט בתכסיסים צבאיים מקובלים כמו חלוקת המחנה לשניים, (בראשית לב ט): "וַיֹּאמֶר 'אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה'"*, אך מייד לאחר מכן גם פנה אל ה' בתפילה ((בראשית לב יב): "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". מעשיו של יעקב מתאימים בדיוק לפירושנו על הפסוק "סוס מוכן ליום מלחמה - ולה' התשועה".
• עוד על חלוקת התפקידים בן ה' לאדם, ראו ב(משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

4. חכמי המדרש דרשו את הפסוק על פינחס בן אלעזר, שמסר את נפשו כדי להילחם בזמרי בן סלוא: "דרש פנחס בעצמו 'ומה אם הסוס, שהוא נותן נפשו ליום מלחמה, אפילו הוא מת נותן נפשו על בעליו - אני על קדושת שמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה!'" (רבי יוסי, שמות רבה לג ה). לפי דרשה זו, הפסוק מביא את הסוס כמשל למסירות נפש על קידוש שם ה'.