מצוה:לכבד זקנים וחכמים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.
(ויקרא יט, לב)
היא שצונו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. והוא אמרו יתעלה "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ולשון ספרא "תקום והדרת" קימה שיש בה הדור. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ראשון מקידושין (פרק "האשה נקנית").
ודע שעם היות מצוה זו מחוייבת לאנשים כולם בכלל – כלומר לכבד החכמים ואפילו לחכם ששוה לו בחכמה, כמו שבארו באמרם (בבא מציעא לג.) תלמידי חכמים שבבבל (היו) עומדים זה מפני זה – דע שיש בכבוד דברים נוספים על התלמיד. וזה כי כבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא מחוייב לחכם ויתחייב לו עם הכבוד המורא, כי הם כבר בארו שחוק רבו עליו כחוק אביו, שחייבו הכתוב לכבדו ולירא ממנו. ובבאור אמרו (שם) אביו ורבו – רבו קודם.
וכבר אמרו (סנהדרין ה:) שאינו מותר לחלוק עם רבו, רוצה לומר בחלוק לצאת מהוראתו ודינו ושיסמוך בחכמתו וילמד או ידון ויורה, אלא אם כן יתן לו רשות. ואין מותר לו להתקוטט עמו או להתרעם ממנו ולא לחשדו, שיהרהר אחריו בפועל או במאמר ממיני הרהור, כי אפשר שלא רצה זה. ובפרק חלק (סנהדרין קי.) אמרו כל החולק על רבו כאילו הוא חולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על ה'", וכל העושה מריבה עם רבו כאילו עושה מריבה עם הקב"ה, שנאמר "המה מי מריבת קדש" וגו', וכל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'", וכל המהרהר על רבו כאילו מהרהר על השכינה, שנאמר "וידבר העם באלהים ובמשה". וזה כולו מבואר כי מחלוקת קרח ומריבת בני ישראל ותלונתם והאשימם וחשדם אמנם היה עם משה שהיה רבן של כל ישראל ושם הכתוב כל ענין מהם על ה'.
ובבאור אמרו (פרק ד, משנה יב) מורא רבך כמורא שמים. וזה כלו לקוח בראיה מהיות הכתוב מצוה לכבד את האבות והחכמים כמו שהתבאר במקומות רבים מהתלמוד, לא שהיה מצוה בפני עצמה, והבן זה.
לכבד החכמים ולקום מפניהם שנאמר "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב). ותרגם אונקלוס: מן קדם דסבר באורייתא תקום. "והדרת פני זקן" פירשו זכרונם לברכה (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן. הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו.
משרשי המצוה לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצווה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי השם ונפלאותיו ומתוך כך ראוי לכבוד. והיינו דאמר רבי יוחנן שם בקידושין הלכה כאיסי בן יהודה. וזה שאמרו (סנהדרין פה.) בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין צריך לומר שמי שאינו חכם חייב בכבוד החכם, אלא אפילו החכם חייב בכבוד החכם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא לג.) תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. ומה שביארו גם כן כי בכבוד הרב על התלמיד יש תוספת גדול על הכבוד שחייב לכל חכם אחר, והפליגו בזה עד שאמרו (אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים. ובביאור אמרו אביו ורבו, רבו קדם בכבוד ובאבדה ובמשא ובשביה, אבל אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כרבו אביו קדם. ובפרק חלק (סנהדרין קי.) אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם על יי" (במדבר כו, ט). ושם האריכו בעניין הרבה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא:) במוראת רבו, שלא ישב במקומו ולא יכריע דבריו ולא יסתור דבריו ולא יורה בפניו לעולם. ואפילו תוך שנים עשר מיל עמו אסור להורות. ואם ראהו עובר על דברי תורה, כיצד ימנענו. והחילוק שבין רבו מובהק, כלומר שרוב חכמתו ממנו, לרבו שאין רוב חכמתו ממנו. ומאימתי חייב לעמוד מפני רבו ומפני חכם אחר, ובאי זה מקום ובאי זה ענין פטור מן הקימה.
ויתר רבי פרטי ענינים אלה בקידושין פרק ראשון ובמקומות אחרים. וכן מדיני המצווה העניינים שפטורין מהן החכמים מצד כבודם ומוראם, כגון בנינים וחפירות המדינה וכיוצא בהן, וכן המסין שמטילין המלכים על אנשי הארץ בין מס שהוא קצוב על כל בני העיר יחד או שהוא קצוב על כל איש ואיש או שאינו קצוב כלל, מכל זה הם פטורים, שנאמר "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים" (הושע ח, י).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת.
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ותניא פרק קמא דקידושין (דף לב:) איסי בן יהודא אומר כל שיבה במשמע. ואמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה, ולא כתנא קמא דמצריך שיבה וחכמה, ולא כרבי יוסי הגלילי דאמר יניק וחכים או שיבה וחכים. ומזהיר ליניק וחכים לכבד לזקן וחכים (עיין בתוספות שם). ואין לפרש דרבי יוסי הגלילי מודה לאיסי בן יהודה בזקן ולא חכים, דא״כ היינו כאיסי. ועוד כי קאמר איכא בין רבי יוסי הגלילי ובין תנא קמא יניק וחכים, ה״מ למימר דאיכא בינייהו זקן ולא חכים (דף לג.) אביי הוה קאי מקמי סבי דארמאי ורבא הוה עביד להו הידור ולא קימה ומעובדא דרבא אנו למדין שכל שיבה במשמע ולא מיירי בשיבה דגוים דא״כ ליעביד קימה ואביי נמי משום דרכי שלום הוה עביד להו קימה אלא כל שיבה דמיירי בישראל שאינו מוחזק רשע אבל במוחזק רשע שאת פני רשע לא טוב. ומדפסק רבי יוחנן כאיסי דקאמר כל שיבה במשמע, למדנו שגם הלכה כרבי יוסי הגלילי דאמר והדרת פני זקן זה שקנה חכמה אפילו יניק וחכים, ולא כתנא קמא דמצריך שיבה וחכמה.
ומפרש שם "תקום והדרת" קימה שיש בה הידור, שזהו ארבע אמות ריחוק, שדומה שבשבילו עומד, וכשיעבור מנגד פניו ישב מיד. אב בית דין עובר, עומד מפניו מלא עיניו וכשיעבור מלפניו ד׳ אמות ישב מיד. (שם) וסדר אחר מפורש בהוריות (דף יג.) ופירש רבינו יצחק שלשם מדבר בבית המדרש, ובקידושין מדבר ברשות הרבים. אמר אביי (קידושין לג.) לא שנו אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק, פירוש שרוב חכמתו ממנו, צריך לקום מלא עיניו. מלשון זה מדקדק הרב אליעזר ממיץ דאין חייב מן התורה לעמוד אלא אם כן הוא רבו. והיינו דתנן במסכת אבות (ו, ג) הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד, צריך לנהוג בו כבוד. והיינו דאמרינן פרק ב׳ דבבא מציעא (דף לג.) תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה מפני שלומדים זה מזה. ואמרינן בפרק קמא דקידושין (דף לג.) שני חומשים שניתי לו בספר תהילים ולא עמד בפני. אמנם מדברי סופרים צריך לעמוד בפני כל תלמיד חכם ואע״פ שאינו רבו. כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות כב:), כמה טפשאי הני גבראי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא! ספר תורה אמר ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא. פירושו גדול כח החכמים שאלמלא הם, לא ידענו פירוש התורה. ומכל מקום, התורה גדולה מהם, כדאמרינן בקידושין פרק קמא (דף לג:) שאין תורה עומדת מפני לומדיה.
גרסינן בפ״ג דיומא (דף לז.) אמר רב יהודא המהלך לימין רבו, הרי זה בור. ומקשינן מדתניא שלשה שהולכין בדרך, הרב באמצע, גדול לימינו וקטן משמאלו. ומתרץ לא ימינו ממש, אלא לצד ימין מאחריו והקטן לצד שמאל מאחריו, כדי שיתכסה הרב. ומקשה והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור, פירושו כנגד צידו אחורי רבו ה״ז מגסי הרוח. ומתרץ דמצדד אצדודי ולא אצלו ממש ולא אחוריו ממש. ובפרק הוציאו לו (יומא נג.) גרסינן הנפטר מרבו אל יחזור פניו ויצא. ובפרק קמא דסנהדרין (דף ה:) תניא אין תלמיד מורה הלכה בפני רבו אלא אם כן רחוק ממנו שלש פרסאות. ופירש רבינו יצחק (בתוספות שם) אפילו נטל רשות מרבו, דאי בלא נטל רשות אפילו חוץ לשלשה פרסאות נמי אסור, כדמשמע בפרק הדר (עירובין סג.). בברכות פרק תפילת השחר (ברכות כז:) אמרינן שאסור ליתן שלום לרבו, ופירש רבינו שלמה באומר שלום עליך ואין אומר רבי. ובירושלמי פרק ב' דברכות (פ"ב ה"א) ובפרק ב׳ דשקלים (פ"ב ה"ה) אמר נהיגין דלא שייל זעירא בשלמא דרבא דמקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו.
תניא בקידושין פרק קמא (דף לב:) "תקום והדרת" יכול יהדרנו בממון? תלמוד לומר "תקום והדרת". מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בה חסרון כיס. ומה הידור שאין בה ביטול מלאכה, אף קימה שאין בה ביטול מלאכה. מכאן אמרו שאין בעלי אומנות רשאין לעמוד בפני תלמיד חכם בשעה שעוסקין במלכתן. פירשו בתוספות שם רשאין חייבין תרגום נושה רשיא. וכן מצינו במסכת ערכין בפרק המקדיש שדהו (דף כח:) האומר שור זה הקדש אע״פ שאין רשאי אינו רשאי שהוא כמו אינו חייב. תניא (דף לב:) יכול יעמוד בפניו בבית המרחץ ובבית הכסא? תלמוד לומר "תקום והדרת", לא אמרתי אלא בקימה שיש בה הידור. יכול יעצים עיניו קודם שיגיע לארבע אמותיו שלא יראהו כשיגיע לארבע אמותיו? תלמוד לומר "תקום [...] ויראת" (ויקרא יט, לב), דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת" (ויקרא יט, יד). ר׳ שמעון בן אלעזר אומר מנין לזקן שלא יטריח לרבים? תלמוד לומר "זקן ויראת", פירושו ילך בדרך קצרה שלא יטריח רבים לעמוד לפניו. עוד שם (דף לג:) שאין תלמיד חכם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. פירוש רשאי חייב.
וצריך לומר ד"תקום והדרת" קיימי אשיבה שהוא כל שיבה ואזקן, ולכך נכתבו בין שניהם ולא כתב "תקום מפני שיבה ופני זקן תהדר". ואם כן מצינו שציוה הקב״ה קימה והידור לשניהם. ואיזה מהן קודם? מפרש בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ.) בישיבה הלך אחר החכמה ובמסיבת סעודה הלך אחר זקנה; אמר רב אשי: והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. וכתב שם רבינו שמואל שאם אין שם לא מופלג בחכמה ולא מופלג בזקנה, שלעולם חכם קודם לזקן. תניא בתוספתא דהוריות פרק ב' (הלכה ז') מנין שהשונה פרק לחבירו כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם? שנאמר "ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה" (ירמיהו טו, יט). כאותו הפה שזרק בו נשמה באדם הראשון כך מכניס בריה אחת תחת כנפי השכינה, מעלה עליו הכתוב כאילו יצרו ורקמו והביאו לעולם. אמרו רבותינו במסכת אבות (ד, יב) יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. והתלמידים מוסיפין בחכמת הרב, כדאמרינן התם בפרק קמא דתענית (דף ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם. ומסקינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קיט:) והלכתא חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב כשהרב עצמו חולק לו כבוד.