"אל יבושו" ר"ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ"ז עליך להושיעני כדי "שלא יבושו על ידי קויך ה' צבאות", ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים, והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם, "ואל יכלמו בי מבקשיך" אותם המבקשים אותך בפועל, שזה נראה לכל ואם לא תבא בקשתם יכלמו גם מאחרים שראו שבקשו בחנם:
ביאור המילות
(ז-ח) "יבשו, יכלמו". התבאר בכ"מ בושה מעצמו וכלימה מאחרים, וחרפה גדולה מכלימה, רק שהכלימה הוא דוקא בפניו, וכן החרפה הוא על דבר והכלימה הוא גם בלא דבר, ובזה כלימה מוסיף על חרפה, וכ"ה בירמיה (כ"ג מ'):
"כי", באר הטעם שיבושו קווי ה' אם לא יושיעהו, כי "החרפה שנשאתי הי' עליך" ובעבורך כמו שיבאר, וא"כ ראוי שיושיעהו ה' ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה', כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו:
(ט-י) "כי", מה "שהייתי מוזר לאחי" היה מצד "שקנאת ביתך אכלתני", ר"ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה' עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי, וגם "חרפת חורפיך נפלו עלי", שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי:
ביאור המילות
"מוזר לאחי, ונכרי לבני אמי". בארתי (ישעיה כ"ח), שהנכרי גרוע מן הזר, שהזר הוא לאותו דבר כמו ישראל אצל תרומה וכדומה, והנכרי הוא מארץ רחוקה, לאחי מן האב אני מוזר מן הירושה ולא נכרי לגמרי, ולבני אמי שאיני יורש עמהם אני נכרי לגמרי:
(יג-יד) "ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי", אומר אולם בעת "שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר" עושים ממני "נגינות" להתלוצץ, בעת ההיא "אני תפלתי לך", כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא "עת רצון", ובעת ההיא תפלתי "אלהים ברב חסדך ענני",
א) שתענני מצד החסד,
ב) "שתענני באמת ישעך", מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי:
"הצילני", נגד מ"ש טבעתי ביון מצולה בקש "הצילני מטיט ואל אטבעה", ונגד מ"ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש "אנצלה משונאי וממעמקי מים", ור"ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו, וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה' משניהם:
"אל תשטפני", ר"ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה, או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם, ע"ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק.
"ענני ה' כי טוב חסדך", ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך, (ר"ל שיוכל להנצל ע"י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת, או ע"י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה), כי טוב,
א) מצד החסד,
ב) מצד הרחמים שיראה בעניו, עז"א "כרוב רחמיך פנה עלי":
"קרבה", הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו, וז"ש "קרבה אל נפשי" מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל, ומצד זה "גאלה" כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך, ומצד גופי שאינו קרוב שלך "למען אויבי פדני", תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתהו:
ביאור המילות
"גאלה, פדנו". התבאר (ישעיה ל"ה) ובכ"מ, שהגאולה הוא מצד הקורבה, והפדיה הוא מצד הדבר עצמו והול"ל קרבה כי הוא מגזרת פעל, ואמר קרבה שר"ל מצד הקורבה גאל אותה:
"אתה", נגד הגאולה הנפשיית אמר "אתה ידעת חרפתי ובשתי" שהיא בעבורך, כמ"ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר "הלא נגדך כל צוררי", וראית איך צוררים המה לי בנכליהם:
"חרפה, החרפה" כבר "שברה את לבי", שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר, עד כי "אנושה" שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי, "ואקוה לנוד" מצייר א"ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין "מגיד לו ומנחם אותו":
ביאור המילות
"ואנושה". כאב אנוש והא' היא א' איתן ונפלה א' השורש.
"לנוד, ולמנחמים". בארתי (ישעיה מ"ט) כי הנידה הוא מן הקרובים ואין, כי אין קרובים, ומנחמים יהיו גם אחרים, רק הוא לא מצא מנחם:
"ויתנו בברותי ראש" בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים להאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ"ש תנו שכר לאובד, "ישקוני חומץ":
ביאור המילות
"בברותי". פעל ברה על האכילה בא על שמאכילים החולה להברותו (ש"ב י"ג), או על סעודת הבראה של האבל, להברות את דוד לחם (שם ג' ל"ה), ולא ברה אתם לחם (שם י"ב י"ז), היו לברות למו (איכה ד'):
"יהי", העוף נצוד בפח ע"י שנותנים אוכל בהפח והוא בא לשם ונצוד, עפ"ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו, והמוקש הוא המזיק אותו, ועז"א "ולשלומים" דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה "לפניהם למוקש":
ביאור המילות
"ולשלומים". משם שלום, ויל"פ יהיו לפניהם לפח ולאנשי שלומים למוקש:
"שפך עליהם", הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף, והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה', והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז"א "שישפוך עליהם זעמו" וקללתו, "וחרון אפו" שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא "ישיגם":
"כי", שיעור הכתוב "כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו", שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל, בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה', שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקדם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו:
"תנה עון" זה שאומרים שאתה עשית זאת, "על עונם", שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם, "ואל יבואו בצדקתך", כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק.
"ראו ענוים" שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות "ישמחו" כי ידעו שיש תקוה, "דורשי אלהים" החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה "יחי לבבכם":
"כי", עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, "כי שומע אל אביונים ה'", ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי "את אסיריו לא בזה":
