"אם לא תשמעו", מצד שאני מזהיר אתכם, "ואם לא תשימו על לב", מצד הערת השכל שמחייב זאת, "לתת כבוד לשמי, ושלחתי בכם את המארה" שאמרתי ארור נוכל מארה זאת אשלח בכם, "וארותי את ברכותיכם", מה שאתם מברכים את העם בברכת כהנים אחר הקרבת הקרבן שנא' ע"ז ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם שעל ידכם יברך ה' את העם, אבל עתה שאתם מסלקים שמי מבני ישראל ומחללים אותו אהפך ברכותיכם לקללה. וגם כבר "ארותיה אחר שאינכם שמים על לב":
"הנני גוער לכם את הזרע", באשר הובטחו ע"י חגי (ב' י"ח י"ט) וזכריה (ח') שמעת התחילו בבנין המקדש והקרבת הקרבנות תהיה הברכה בהזרע אשר יזרעו. ועתה שלא שמרתם משמרת הקרבנות כראוי אגער בשבילכם את הזרע בל תצמח לברכה.
"וזריתי פרש על פניכם", שאחר שהקרבנות פסולים לא נשאר מהם רק הפרש שאתם מכניסים להיכל מצואת הנקרבי' ומאפרם, זאת אזרה על פניכם, וכן פרש הקרבנות שאתם מקריבים בחגיכם "ונשא אתכם אליו", יכלה וישרוף אתכם שתהיו דומים אל הפרש והאפר:
ביאור המילות
"חגיכם". הקרבנות נקראו חגים, כמו ולא ילין חלב חגי עד בקר, ומהם לוקח שם חג על המועדים שקרבים בהם חגים וקרבנות:
"ונשא". מענין שרפה, כמו וישאם דוד ואנשיו, והמשאת החלה לעלות:
"וידעתם כי מה ששלחתי אליכם" את "המצוה הזאת", הוא מפני שאתם מחויבים במצוה זו מכבר "להיות בריתי את לוי" שעל תנאי זה כרתי ברית עם לוי, ר"ל ברית הכהונה והלויה, ומפרש.
"בריתי" אשר "היתה אתו" היה משני הצדדים, שמצדי היה "ברית החיים והשלום", שע"י הברית הבטחתי לו חיים ושלום. כמ"ש הנני נותן לו את בריתי שלום, כמ"ש ושמרו משמרתך וכו' ולא ימותו גם הם גם אתם (במדבר ח') ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (שם), והברית מצדו היה "ואתנם לו מורא וייראני" הוא שיירא אותי יראת הרוממות מפני גדולתי. וגם "מפני שמי נחת הוא" שיחרד מפני ביראת העונש:
ביאור המילות
"וייראני נחת". חתת קטן מיראה, אבל יראה כולל גם יראת הרוממות כשבא ביחס הפעול כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ג', וחתת הוא מפני השבר והעונש, ומלת נחת נפעל עבר מן הכפולים:
"תורת". וע"י יראת ה' שיקבע בלבו ישמור דברי ה' בין במה שנוגע לתורה ולתעודה בין מה שנוגע למעשה והנהגה. בענין התורה "תורת אמת היתה בפיהו", התורה שלמד בפני עצמו היתה תורת אמת כפי החכמה המקובלת מסיני, "ועולה לא נמצא בשפתיו". במה שלמד והורה לאחרים הורה כפי ההלכה. ומבואר אצלי שהשפה היא חיצונית נגד הפה ומורה ע"מ שמוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים. והתבאר אצלי עוד שהפה ירמוז תמיד על עניני חכמה. והשפה ירמוז על עניני דעת. ר"ל הפה יציין מה שקבל מרבותיו בעניני חכמה שא"א לדעתה מעצמו רק ע"י קבלה. ואמר שקבל קבלת אמת, והשפה תציין מה שמוציא מדעתו בדברים שיש לשכל מבוא בהם. כמו דברים המושגים ע"י החושים או מושכלות ראשונות אשר ידעם מעצמו בידיעה ברורה ויוציאם בשפה לחוץ. ובזה יצוייר עולה אם יטעה בעיונו ויוציא היקשים מתעים. עז"א שעולה לא נמצא בשפתיו. ומה שנוגע להנהגה בשכל המעשי. אם בדברים שבין אדם לאלהים "בשלום ובמישור הלך אתי". לא נטה ממצות ה' לחלק עליהם. ולא נטה מדרך הישר ומצות התורה. ואם במה שנוגע לאחרים "רבים השיב מעון" בתוכחותיו ומוסריו. ומפרש נגד מה שלמד את העם בין בתורה בין בהנהגה.
ביאור המילות
"בפיהו בשפתיו". שפה חיצונית נגד הפה, ומ"ש בפנים בהבדל בין פה ושפה התבאר אצלי בפי' משלי בכ"מ, פה מורה על החכמה, ושפה על הדעת, ולשון על הבינה ואכ"מ להאריך בזה, ועז"א שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי תורה הם דברים מקובלים שזה מגדר החכמה, וכ"ז התבאר בפירוש משלי באורך:
"כי שפתי כהן ישמרו דעת" שהלמודים שלמד לאחרים בשפתיו. שלמד את העם מדברים שחקר עליהם בשכלו שזה גדר הדעת שמורה על דברים שידעם מעצמו בידיעה ברורה, וזה מיוחס להשפתים כנ"ל, שעז"א כי שפתי כהן. הם היו שומרים דעת, לידע הכל בידיעה ברורה ונגד דברים שקבל בקבלה בעניני חכמה שאין עליה מופתי הדעת שזה מיוחס אל הפה.
"תורה יבקשו מפיהו". כי הוא קבל תורה הכתובה והמסורה וממנו יבקשוה המקבלים ממנו.
"כי מלאך ה' צבאות הוא". כי הוא שליח ה' ומלאכו. אם לאצור בלבו הקבלה והתורה שנתנה מסיני. אם לשמור דעת קדושים ברוח ה' עליו:
"ואתם". הייתם להפך בשני אלה. אם במה שנוגע בינו לבין עצמו "סרתם מן הדרך". ואם במה שנוגע להישיר את העם וללמדם חקי התורה "הכשלתם רבים בתורה" והוראה שלכם. וא"כ "שכחתם ברית הלוי" שעל שני דברים אלה כרתי אתו ברית:
"הלוא". אחר שהוכיחם על עניני הקרבנות מתחיל להוכיחם על שהיו נושאים נשים נכריות. והיו בזה שתי רעות
א) שנשאו בת אל נכר.
ב) שנשים הנכריות היו כגבירות ונשיהם הישראליות היו כשפחות בעיניהם להנכריות. והנה בלקחם נשים מבני עמם היה בזה זווג הגון, אם מצד קורבת המשפחה שכולם בני אבות המובחרים, אם מצד קורבת הדת והאמונה ששניהם מאמינים באל אחד. ובזה התחברו והיו לבשר אחד וילדו זרע אלהים כמוהם אבל כשלקחו בת אל נכר פגמו באחדות המשפחה. ועז"א "הלא אב אחד לכולנו". וגם באחדות האמונה, ועז"א "הלא אל אחד בראנו" ר"ל כולנו בני ישראל בני אב אחד ומאמינים באל אחד, לא כן עובדי אלילים שהם ממשפחות שונות ומאמינים באלהים שונים, ואיך תקחו בת אל נכר שבזה תפגמו באחדות המשפחה, ועז"א "מדוע נבגד איש באחיו", וגם באחדות האמונה ועז"א "לחלל ברית אבותינו" שכרתו ברית לאל אחד:
"ותועבה נעשתה בישראל", הוא נגד מה שנשאו נשים עובדות אלילים שחוץ מן הבגידה הוא מעשה תועבה, וזה נעשה בין "בישראל" ובין "בירושלם" שגם שם היה להם נשים נכריות, ובאר "כי חלל יהודה קדש ה' במה שאהבה ובעל בת אל נכר" שיש בזה בגידה במה שאהב, ותועבה במה שבעל בת אל נכר:
"יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" ר"ל שלא ימצא בביתו מי שהוא ער מן השינה כי כולם יישנו שינת עולם ואף לא ימצא המתנמנם קצת עד שיוכל לענות אם יקראו אותו ויעוררוהו משנתו. וכמ"ש חז"ל ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני, ויכוין בזה או על שינת המות. או כמ"ש חז"ל שפי' על תרדמת הנפש המשכלת, כמ"ש לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ששכל החכמים הוא ער לגמרי, ושכל התלמידים הגם שהוא מתנמנם מ"מ אם מעוררים אותו הוא עונה ומתעורר. וכן אם הוא כהן לא יהיה בביתו "מגיש מנחה לה'". כי הילדים ילכו אחרי אמותיהם הנכריות ולא יהיה להם חלק לא בתורה ולא בעבודה:
"וזאת שנית תעשו". חוץ מזה תעשו עון אחר מה שהנשים העבריות הם מעונות תח"י הנכריות "והם מכסות את המזבח בדמעות ובכי ואנקה עד שא"א עוד שיפנה אל המנחה שלכם ולקחת רצון מידכם" כי הם מוסרות עליכם דין לשמים לפני המזבח, וכמ"ש שלמה בתפלתו כי יחטא איש לאיש ונשא בו אלה וכו' ובא אלה לפני מזבחך ואתה תשמע השמים וכו':
"ואמרתם על מה" מדוע חטא זה גדול כ"כ, משיב "על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך" שה' הוא העד ביניכם. אם בתחלה ה' הוא העד על הקשורים שנעשה ביניכם שארסת אותה בחופה וקדושין לפני ה', והוא עד כי נעשה הדבר בפניו ואם עתה הוא העד והמתרה בך על "כי אתה בגדתה בה". ועברת על מה שנתקשרת לנגדה והיא לא בגדה בך, לא בדברי מצה ומריבה "כי היא חברתך", ולא שבגדה לזנות מאחרי אישה כי היא "אשת בריתך" ולא מעלה מעל בברית האישות:
"ולא אחד עשה ושאר". מביא ראיה על חטאם בזה מבריאת האדם. שה' כשברא את האדם לא בראם זכר ונקבה נפרדים זה מזה כמו שברא יתר בע"ח כי אדם נברא תחלה לבדו וחוה היתה אחת מצלעותיו והיתה עמו תחלה גוף אחד (כמ"ש חז"ל דו פרצופים נבראו) וז"ש "וכי לא אחד עשה ושאר", ה' עשה את האדם גוף אחד עם שארו זו אשתו שניהם היו מחוברים יחד בעת שנעשה אדם.
"ועשה רוח לו". להאדם עם השאר הדבוק עמו היה רוח אחד. באופן ששניהם נבראו בשר אחד ורוח אחד. לא כיתר בעלי חיים שהיו שנים שנים בין בבשר בין ברוח. ולמה עשה כן. ולמה לא ברא גם את האדם תיכף מופרדים איש ואשתו? הוא ללמד שבת זוגו של האדם צריך שתהיה דומה לו ומתאחדת עמו בין בבשר שתהיה מעמו ומבית אבותיו. בין ברוח שיהיה להם דת אחת ואמונה אחת. כמ"ש הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו. כמו שהאדם ואשתו היו תחלה בשר אחד ורוח אחד. וז"ש "ומה האחד". ר"ל ומה מורה האחד והאחדות הזה שצריך להיות בין הזוג. משיב שהיא "מבקש זרע אלהים". שע"י האחדות שביניהם בבשר וברוח עי"ז הזרע שיולד מן הזוג הזה יהיה זרע אלהים לא זרע כלאים שעטנז כזרע הבהמה שאין שומרים היחס והאחדות רק כזרע אדם הראשון שהוליד בדמותו בצלמו בצלם אלהים וע"כ "ונשמרתם ברוחכם". תשמור את רוח התאוני.
"ובאשת נעוריך אל יבגד" שהרוח שלכם לא יבגד באשת נעוריך לשנוא אותה ולאהב אחרת תמורתה אחר שכונת הבריאה היה שיהיה לשניהם רוח אחד רוח אהבה ורצון.
ביאור המילות
"ושאר". היא האשה כמ"ש חז"ל אין שארו אלא אשתו, ובארתי הדבר בס' התו"ה אמור סי' ה', וי"ל שהנחת מלת שאר בראשונה נצמח מחוה, שנבראה מן הבשר שנשאר מאדם, שנברא בו יתרת פרצוף או זנב שמשם נסר את חוה, או נרדף עם בשר, כי היתה בשר מבשרו. ופי' ורוח לו, לשניהם היה רוח אחד:
"אל יבגד". מוסב על מלת ברוחכם, שהרוח שלכם לא יבגד, וכן מלת שנא הוא פעל עבר נסתר ומוסב על הרוח, אם הרוח שנא אותה:
"כי שנא" אמנם אם הרוח שלכם שנא את האשה ואינו מרוצה הימנה ולא תוכל לכלוא את הרוח מלשנוא, הלא "שלח אמר ה' צבאות". הלא אמר בתורה שאם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו.
"וכסה חמס על לבושו". והשלוח הזה הוא יכסה את החמס אשר על לבושו, ר"ל שהגם שגם זה הוא חמס. בכ"ז הוא חמס מכוסה ונסתר. לא כן אם מחזיקה בביתו ומתעמר בה בשנאה זה הוא חמס גלוי מאד. אבל טוב מזה ומזה אם "ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו" כלל. בל יצטרך לבא לידי שנאה ושלוח:
ביאור המילות
"וכסה". ר"ל והשלוח הוא יכסה את החמס אשר על לבושו של הרוח, שהגוף הוא הלבוש של הרוח, שבו יתלבש הרוח, וכשהרוח שונא והגוף שלו המתפעל ממנו אינו משלח הוא חומס בגלוי, אבל כשישלח יכסה את החמס הנראה בפעולתו הנגלית:
"הוגעתם את ה' בדבריכם". אחר שהוכיחם על רוע המעשים בא להוכיחם על רוע מחשבותם במחשבת מינות וכפירה. אומר אתם מיחסים יגיעה אל ה' כאילו יש לאות ויגיעה לפניו ואינו יכול להשגיח על פרטי המעשים לשלם לכל איש כמפעלו. ומפרש "באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה'" ר"ל אתם מביאים ראיה משלות הרשעים ויסורי הצדיקים שאין השגחה ואין דין וחשבון, כי תאמרו שבע"כ צ"ל אחת משתי אלה או שיש השגחה רק שעושה רע טוב בעיני ה' ולכן אין מעניש את העושה הרע.
"או", אחר שזה שקר. יקשה "איה אלהי המשפט". ולמה לא יעניש את העושה רשעה כפי המשפט והצדק. (ומ"ש "ובהם הוא חפץ" ר"ל או שהרע אינו רע רק טוב בעיני ה', או אם הוא רע הוא חפץ ברע ואינו חפץ בטוב כלל או איה אלהי המשפט) כן אתם שואלים ומתוכחים. ע"ז יצא להשיב להם בסימן הבא:
