מלבי"ם על איוב הקדמה

מלבי"ם על איוב · הקדמה · >>

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

הספר הקדוש הזה, מבואר מעניינו שהוא ויכוח ערוך על רוע הסדר הנראה בהנהגה אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שדרכם צלחה ילכו ויעשו פרי גם בחנו אלהים וימלטו, והיא השאלה מפני מה יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו, אשר אמרו חז"ל שנתקשה בה גם אדון הנביאים ובקש הראיני נא את כבדך, כי בסבת השאלה הזאת פקרו המינים וכפרו בהשגחה ואמרו שהעולם הפקר אין שכר ואין עונש לית דין ולית דיין, וכבוד השם מתחלל, (וכמ"ש המורה פט"ז מח"ג ) שכל מה שהביא את הפילוסופים לטעון נגד ההשגחה ולהכחיש אותה, הוא מה שיראה בתחלת המחשבה מהעדר סידור עניני בני האדם בהיות קצת החסידים בחיים רעים מכאיבים וקצת אנשים רעים בחיים טובים וערבים, וע"כ אמרו חז"ל שמשה ע"ה כתב ס' איוב, ואמרו במדרש שהיה מנחם בו את בני ישראל בהיותם תחת סבלות מצרים.

כי הוא היה הראשון שחקר ודרש על שאלה זאת, ובטרם נגלה אליו דבר ה' עיין וחקר על זה בדרך החקירה והעיון, ואת אשר העלה בזה בכח שכלו ודרישתו העלה על ספר הזה בדרך וכוח, קבץ בו כל הדעות והסברות אשר יוכל השכל לדבר בדרוש הזה וענינו.

ובא הספור שאיש אחד גדול מכל בני קדם אשר העיד האלהים עליו כי אין כמוהו בארץ בתום ובישרת לבב ביראת אלהים וסור מרע, נמסר ביד השטן אשר ענהו באבדן קניניו ובניו ובנגעי גופו באופן מחריד מאד, ובאשר בצד אחד ידע התם ההוא בנפשו כי נקי הוא מכל חטא ואשמה ושבאו עליו המכאובים שלא כמשפט על לא חמס בכפו, ובצד אחר  עודנו מחזיק בתומתו להאמין אמונת אומן שא"א ליחס להשם ב"ה השלם בתכלית השלמות איזה עול או חסרון ידיעה, יכולת או רצון, ע"כ הכריע בדעתו כי לא ע"י השגחת ה' נעשה הדבר הרע הזה, כי ה' בלתי משגיח על מעשי בני אדם הפרטיים ולא על גמולם וענשם טובתם ורעתם, כי מסר כל זה על ההנהגה הכללית הסדורה מששת ימי בראשית שהיא הנהגת המערכת, ובכ"ז צדיק וישר ה' ולא נמצא עולתה בו מצד זה, באשר כל מעשי בני אדם הן לצדק הן לרשע המה מוכרחים וקצובים מן המערכת ואינו חופשי במעשיו, וע"כ אין מגיע לו לא שכר ולא עונש על מעשיו הבחיריים, כאשר לא ישלמו שכר או עונש להרחיים המתגלגלים ע"י הנעת המים אם יטחנו קמח או ירוצצו ראש איש הקרב אליהם.

עפ"ז יצא אל המערכה ויכונן חציו על יתר לירות נגד אמונת ההשגחה והשכר ועונש בין גופני בין נפשי, ונגד חפשיות הבחירה, בטענות פילוסופיות אדירות ובצורות מכוננות על אדני המחקר והעיון.

כנגדו יצאו אל המערכה שלשה גבורים נושקי קשת לימין האמונה לברר ולהוכיח כי יש אלהים שופטים בארץ (תהילים נ"ח ), ושעיניו פקוחות על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו, ושהאדם הוא השליט במעשיו וחפשי בבחירתו, ושהאלהים הוא לבדו הוא המנהיג את כל עניני העולם בהשגחתו הפרטיית לא זולתו, וגם המה שמו אותותם אותות ברוח המחקר והעיון אשר התנוסס עליהם בחכמה ודעת אולם טענות המכחיש וראיותיו גברו על תשובותיהם, ונושקי רומי קשת אלה הפכו ביום קרב כי גבר אויב.

אז קם ויתעודד גבור משכיל צעיר לימים ומלא לקח ויקרב אל המערכה בכח גדול ובלשון מדברת גדולות, מפניו חתו אדירים, החרישו לא ענו עוד ולשונם לחכם דבקה, ואחריו ישאג קול ה' אשר נגלה מן הסערה חוצב להבות אש ויגידו שמים צדקו כי אלהים שופט הוא סלה.  

וידוע, שספר המחובר בדרך ויכוח (דיאלאג), בו ידברו אנשים שונים ויתווכחו איש את אחיו, יהיה מספר הדעות כפי מספר המתווכחים, שכל אחד מן המתווכחים יש לו דעה ושיטה מיוחדת שעל פיה יערוך את ויכוחו כי אם לא היה שם רק שני דעות לא היה בעל הספר מעמיד רק שני מתוכחים א' שואל וא' משיב, וא"כ אחר שבעל הספר העמיד כנגד איוב שלשה מתוכחים, בהכרח שם בפי כל אחד שטה מיוחדת בחקירה  זו נפרדת משטת ריעיו, וכן המתוכח הרביעי הבא באחרונה בהכרח סלל לפניו מסלה מיוחדת בפ"ע.

וכן השתדל הרמב"ם במורה ואחריו כל ישרי לב ליחס לכ"א מן הריעים דעה מיוחדת. אולם בבואם עם הספר לבאר ולפרש את דבריו בדרך זה, לא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, כי במעט השקפה תראה ערוב כבד משחית את כל סדור הספר מראש עד סוף. שמלבד שאינו שומר שום סדר אין שואל כענין ואין משיב כהלכה כראוי להיות בוכוח עיוני שישתלשלו הדברים זה מזה בדברים מסודרים ונערכים ומתיחסים זה לזה בסדר הגיוני והילוך שכלי, ושתהיה התשובה תשובת השאלה והשאלה שאחריה סתירת התשובה, כי באו הדברים מעורבבים ומופסקים זה מזה.

חוץ מזה ישנה וישלש כל מתוכח דברים שכבר אמרם, וכ"א יכנס בגבול חברו, מגנבי דברים איש מאת רעהו ומדברי שיטתו, ויסתור את דברי עצמו, למשל, מ"ש בלדד במענהו האחרונה (סי' כ"ה ) מה יצדק אנוש עם אל הן עד ירח ולא יאהיל אף כי אנוש רמה, לקוח הוא מדברי אליפז אשר אמר דבר זה שני פעמים (סי' ד' וסי' ט"ו ) ואשר כבר השיב עליו איוב פעמים וישם לאל מלתו זאת עד החריש אליפז מזה במענהו השלישית, ואיך חתם בלדד את וכוחו בדברים אלה שהם רחוקים משטתו הרחק רב ? ואיך אמר איוב (בסי' כ"ז ) זה חלק אדם רשע עם אל אם ירבו בניו למו חרב, שרידיו במות יקברו, יכין וצדיק ילבש, והם דברי ריעיו ותשובתם בעונש הרשע, אשר קרא אחריהם מלא בכל וכוחו ותשב באיתן קשתו, ואיך הוא עצמו שבר רשפי קשת וידבר כדברי ריעיו הפך כל דבריו אשר דבר עד הנה? כהנה וכהנה תראה דברים זרים מפליאים על כל פני הספר, מלבד שגם בפי' הכתובים נלחצו המפרשים מאוד ורובם קשים וזרים, חשך סתרם וערפל תחולתם ואין מאור ושמש להאיר את הלילה ולהראות אור בהיר הוא בשחקים תחת שמי ה'.

הדרך אשר סללתי בפירוש הספר הזה יוליך את הקורא בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב, הוא יביאהו אל המנוחה ואל הנחלה למצוא מטמוני מסתרים וכלי יקר שפתי דעת, הנה יפתח לפניו ספר כתב איש חכם לב, אין בחכמים כמוהו, חוקר בו בדרך הויכוח חקירות עצומות ועמוקות, ומברר כל דבר במחקר התבונה ובעיון פילוסופי נפלא מאד והמתוכחים יתהלכו ברחבה בפרדס השכל ובין שורותיו יצהירו וכל יקר ראתה עינם, כל אשר ביכולת השכל להוציא ולהמציא בדרושים כאלה הזילו מים מדליו וזרעם במים רבים, וכל אחד מהם הלוך ילך בשטה מיוחדת , בה יבצר במגדל עוז וישב מלחמה שערה בגבורה עצומה וכל מאמצי כח, כל איש עומד על משמרתו איש את אחיו לא ידחקון ואין מסיג גבול רעהו, לא שנה איש את דברו פעמים, לא הוקדם דבר הראוי לבא מאוחר, לא בא דבר שלא במקומו, כי הרעיונים והלמודים השתלשלו זה מזה כענפים המשתרגים מן השורש וישלחו בדים ויעשו פארות ויאריכו דליותיהם, עד שלא נמצא שפת יתר ודבר זר וצר ודחוק בכל הספר, וערכו וסדרו ותכונתו וחכמתו הוא האות והמופת כי חכמת אלהים בקרבו, וברוח ממרומים נתחבר על יד איש לא קם בישראל כמהו.

מלבד שהיה לכל אחד מן המתווכחים האלה שיטה מיוחדת בגוף הדרוש אשר התווכח עליו נבדל מזולתו, שאב כל אחד את דבריו ממקור מיוחד נבדל מזולתו, עד כי הנהר היוצא מעדן חכמתם התפרד והיה לארבעה ראשים:

• אליפז שאב מי חכמתו ממים העליונים התלויים במאמרו של מלך, ועל-ידי הופעה ממרום וחלום נבואי, (איוב ד טז): "דממה וקול ישמע".
• בלדד מבאר הקבלה הפיץ מעינותיו חוצה, מבאר חפרוה שרים כרוה זקני ימי קדם במחוקק במשענותם.
• צופר ממבועי התבונה והפילוסופיא דלה מים זרים קרים נוזלים, ועל יסודות ההשגה המופשטת על-ידי הבחינה והניסיון מן המאוחר אל הקודם, כשיטת הפילוסופים המשאיים, בנה בשמיים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.
• אליהוא מתהום רבה העלה מים עמוקים, מן המחשבות (אידעען) השתולים בנפש ממקור מחצבתה, הן המה יסודי ההשגה לדעתו, וכדעת אפלאטון בם מצא מוצא האמיתיות, ועליהם ירה אבן פינתו וישם את ליבו כלב אלהים, ובכוח האלהות אשר בנפשו צרור המור דודו לו, לעמוד תחתיו לענות ולהתווכח ולכונן כמו רמים מקדש חכמתו.

ובאשר כבר הצעתי לפני כל מענה הקדמה מיוחדת כוללת כל דברי המענה ההוא, והם י"ט הקדמות לי"ט מענות, אשר בצרופם הם הקדמה אחת ערוכה בכל ושמורה, כוללת כל דברי הספר פרטיו וסדריו, לא נשאר לי עתה רק להתוות תו וציור כללי, ירשים ויצייר בקוצר נמרץ את כלל הבניין יסודותיו ומכונותיו שרשיו ופארותיו, ועלית ראש הפסגה הזאת ונשאת עיניך וראית את הארץ לארכה ולרחבה, ועברת את הירדן הזה ביבשה וירשת את הארץ והיה לך לאחוזה כי לך אתננה.

אחר שגם איוב עמד באמונתו, שאי אפשר לייחס לה' איזה עוול או חיסרון, וזאת שנאמר שה' משגיח ובכל-זאת יימצא רע להצדיק וטוב לרשע הוא עוול או חיסרון יכולת או ידיעה, לכן הכריח שהנהגה זו מפי עליון לא תצא, רק מפי המערכה סתומת העיניים, (ובכל-זאת אין עוול לפניו כנ"ל), והניח יסוד דעתו על היקש תנאי מדובק, וזו צורתו:

• (הקדמה הגדולה) אם אלהים משגיח, אי אפשר שיימצא צדיק אובד או מתייסר ורשע מצליח.
• (הקדמה הקטנה) והנה ראינו צדיק אובד או מתייסר ורשע מצליח.
• (התולדה) אם כן, אין אלהים משגיח.

בהקדמה בא משפט תנאי מורכב משני נשואים, שאי-אפשר שיהיה צדיק אובד, ורשע מצליח, והם לפי זה שני היקשים תנאיים:

• (צורת האחד) אם אלהים משגיח, אי אפשר שיימצא צדיק אובד או מתייסר, והנה ראינו צדיק אובד או מתייסר.
• (צורת השני) אם אלהים משגיח, אי אפשר שיימצא רשע מצליח, והנה ראינו רשע מצליח.

על-פי זה, נחלק ויכוח שלושת הריעים האלה לשלוש מערכות:

• במערכה הראשונה (עד סימן טו) התווכחו על ההיקש הראשון - מה שנמצא צדיק אובד או מתייסר.
• במערכה השניה (מסימן טז עד סימן כב) התווכחו על ההיקש השני - מה שנמצא רשע מצליח.
• במערכה השלישית (מן סימן כב ואילך) התווכחו על שני ההיקשים יחד, למצוא מענה לשתי השאלות.

המערכה הראשונה

ההיקש התנאי המדובק הזה בא בצורה השוללת, אשר מן שלילת המסובב התבאר שלילת הסיבה, כנודע. ואי אפשר לסתור את ההיקש, רק על-ידי סתירת אחת מן שתי הקדמותיו, אבל אם יתקיימו שתי ההקדמות, אז התולדה מוכרחת. ולפי זה, אי אפשר לסתור את ההיקש הזה, רק באחד משלושה פנים:

א] על-ידי סתירת ההקדמה הגדולה, שיאמר, שאף שהאלהים משגיח יצוייר שיהיה צדיק אובד או מתייסר;

ב] על-ידי סתירת הנושא של ההקדמה הקטנה, מ"ש "והנה ראינו צדיק", שיאמר שאינו צדיק;

ג] על-ידי סתירת הנשוא של ההקדמה הקטנה, מ"ש ש"ראינו צדיק אובד או מתייסר", שיאמר שאינו אובד או מתייסר.

בזה נפלגו שלושת המתווכחים: אליפז ובלדד סתרו את ההקדמה הקטנה:

• אליפז סתר את הנושא, שהגם שהודה שלא הרשיע באופן שראוי שיהיה אובד, בכל זאת יכול להיות שאינו צדיק באופן שלא יהיה מתייסר.
• בלדד סתר את הנשוא, בשאמר שאינו מתייסר, כי הייסורים הם לטובתו והצלחתו על-דרך התמורה, כמו שיקבל אדם מכה קטנה אם יעשרוהו בעבורה עושר גדול.
• צופר סתר את ההקדמה הגדולה, באמרו שיצוייר שיהיה אלהים משגיח, ושבכל-זאת יימצא צדיק מתייסר ואובד, כי אנחנו מוציאים את ההקדמה הזאת מן החוש והניסיון ממה שהוא צדק ובלתי צדק, וכן מה שהוא אבדה או הצלחה לפי השגת החוש, והחוש אינו משיג רק חיצוניות הדברים כפי מה שהם פועלים על חושנו, לא את אמיתת הדברים כפי מה שהם בעצמם, ולא ידענו לא מה שהוא צדק ובלתי צדק לפי אמיתת הדברים בעצמותם, וכן לא מה שנקרא אבדה וייסורים או הצלחה לפי אמיתת הדברים בעצמם, באשר אין אנו משיגים רק מקרי הדברים, ולא נוכל לאמר רק שכן השגנו את עצם המושג בחושנו, לא שהשגתנו את עצם המושג היא עצם המושג. ושיטה זו ידועה אצל הפילוסופים הקדמונים, והאחרונים בבקרם את תכונת התבונה האנושית התבוננו בה בינה (פתיחה למענה השניה הרביעית השישית).

איוב עמד לנגדם וסתר את כל דבריהם:

• לאליפז הראה לדעת, כי שיתייסר הצדיק על חטא קטן הוא סותר לתכלית בריאת האדם שהיה בעבור השגת השלימות, וגם שבירר ממקרהו שהוא צדיק אובד.
• שיטת בלדד הסתומה חקר על חמישה אופנים, וכל החמישה פנים היו כקצף על פני מים מפני תשובותיו.
• על הפילוסופיא של צופר לעג לעג הרבה ויוכח כי שכל האדם נברא באופן שישיג השגות ברורות, ושהשגותיו החושיים הם ההשגות האמיתיות, וכן הם עצמי הדברים, ולא נברא האדם שיילך שולל כחולם בעולם הדמיון, כי הוא אזרח בעולם המציאות, וחלילה לבוראהו שיבראהו לצחוק ולמשחק למשאת שווא וחזיונות הבל ורעות רוח (פתיחה למענה ג' ה' ז').

מלבד זה, התגלגלו בדבריהם עוד עיונים אחרים משתלשלים מן החקירה הקודמת:

• אם מה שבלדד טען, שחסרון ההשגחה יהיה עוול ועיוות משפט, ואיוב השיב שאין זה עוול בהשקף על מציאות עולם ההוויה וההפסד הכללי, כמו שהתפלסף על זה במענה החמישי;
• אם במה שהוסיף איוב במענה ההוא, להקים נגד ההשגחה כל טענות הפילוסופים וראיותיהם, אשר הזכיר במורה (מורה נבוכים ג כ), ובכללם, שאלת הידיעה והבחירה, וכל הנתלה בשאלה זאת העמיק הרחיב, ויעבירם תחת שבט עיונו בטענות נמרצות, והראה, שאם נניח מציאות חפשיות הבחירה, יוכרח להכחיש את ידיעת ה' את הפרטים הבחיריים, כי יפגעו בנו הפילוסופים במופתיהם אשר בכשיל וכילפות יהלומון; מה שאין כן אם נניח שהכל תלוי בהנהגת המערכת, ושהאדם מוכרח במעשיו מצד הגזירה הקדומה, תתקיים ידיעת ה' בלא שינוי.
• וגם על זה ענה צופר לפי שיטתו, שידיעתנו אינה ידיעה אמיתית, וכל שכן שאי אפשר שנדע דבר מידיעת ה', ובזה דבריו מתאימים עם דברי הרמב"ם בתשובת שאלות אלה (שם ובפרק כא), ששם הידיעה נאמרת עליו ית' ועלינו רק בשיתוף השם, ואנחנו לא נשיג את ידיעתו כמו שלא נשיג את עצמותו. (פתיחה למענה ו):
• ואיוב, בלעגו על צופר בשיטתו הפילוסופית, דעתו כדעת הרלב"ג במלחמותיו, ששם הידיעה נאמר עליו ית' ועלינו בקדימה ואיחור, לא בשיתוף השם בלבד, ואי אפשר שתיקרא אצלו ידיעה מה שהוא אצלנו מבוכה או טעות, ועל פי זה שב על דעתו וממקומו לא ימוש, הן להכחיש את ההשגחה, הן להכחיש אפשריות הבחירה, ויביא ראיות, שראינו כמה פעמים שבני אדם גם בני איש יחד מוכרחים במעשיהו, וכוח אחר נעלה עליהם מוליכם שולל ולא תעשינה ידיהם תושיה. (פתיחה למענה ז):

ובזה שבו המתווכחים מן המערכה הראשונה אל המחנה.

המערכה השניה

ההיקש התנאי מן השאלה של רשע וטוב לו, לא יכלו הריעים לסתרו על-ידי סתירת הנושא של ההקדמה הקטנה (כאליפז), כי לא כאשר נוכל לאמר על צדיק שחטא בסתר, נוכל לאמר לרשע צדיק אתה, ולא על-ידי סתירת ההקדמה הגדולה (כצופר), אחר שאיוב לעג על יסודותיו אלה הפילוסופייים ולא קיבלם, ואי אפשר להתווכח עם איש על-פי התחלות ויסודות שהוא לועג עליהם, לכן פנו כולם אל הנשוא של ההקדמה הקטנה, לאמר שהצלחת הרשע לא תיקרא הצלחה, רק שכל אחד בירר לו דבר אחר, ומקרה איוב (אחר שעתה על-ידי שהתאמץ בכל כוחו בהכחשת פינות האמונה, ודיבר דבריו במליצות נמרצות ועיונים מתוקנים, מזה נתברר אצלם שדעות אלה קיננו בליבו מכבר, ועל-ידי זה החזיקוהו לרשע גמור מנאץ את אלהים), היה בעיניהם לאות ולמשל אל מקרה כל רשע מצליח:

• אליפז אמר שהצלחת הרשע אינה הצלחה אמתיית, כי ליבו מלא פחד ובהלה תמיד ואין שלוה במצפוניו, יען כי נטה ידו אל אל ואל שדי יתגבר (כאיוב, שהיה מתפחד תמיד);
• בלדד אמר שאינה הצלחה כי סופו להכרית, בין מצד השארת המיני, בניו וקנייניו, בין מצד השארת האישי, שמו וזכרו ונפשו מארץ החיים (גם זה היה באיוב);
• צופר אמר כי יישבר פתאום ואין מרפא, ובכלל שימות פתאום מיתה משונה (גם זה באיוב שהורד מכבודו פתאום).

ואחר שראה איוב כי כולם פנו אל נקודה אחת, שהוא סתירת נשוא הקטנה, לא השיב תשובתו עד השלימו כולם את דבריהם, ואז הפיל את כל דבריהם ארצה, באמרו שהם משיבים ממקרה איש פרטי על שאלה כללית, והוא יצא בשאלתו על הכלל כולו מדוע כלל הרשעים מצליחים, ובזה לא ייכונו תשובותיהם, כי נמצאו רשעים שלוים ובוטחים (לא כדעת אליפז), ובניהם חיים וקיימים (לא כבלדד), ושלוים כל ימי חלדם, וימותו שלא מתוך ייסורים (לא כצופר), ותשובותיהם נשארה מעל (פתיחה למענה השלושה עשר).

ואשר כולם סמכו בעצם על עונש השמור לרשעים בעולם הנפשות, השיב, שאחר שה' ברא את האדם באופן שלא ישיג מהות הנפש ועניינה כלל, וכל שכן שאין לו שום השגה מגמולה ועונשה, אם כן זה עניין אמוניי, והם מתווכחים עתה על-פי השכל והמחקר, לא על-פי האמונה לבדה, שלא תספיק להרגיע לב המסתפק והבלתי מאמין.

ובזה עלתה המלחמה במערכה השניה.

המערכה השלישית

הריעים כולם ראו כי טענות איוב נכונות ומכריעות, וזרועות שטף תשובותיהם לא יעמדו לפניו, ובכל זה ניסו שניים מהם עוד הפעם לרפא את מזבח שיטותיהם ההרוס, ויבקשו תרופה אחת אל שני העניינים שעליהם התווכחו, על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. שניהם הודו כי צדק איוב בטענותיו, שהיה ראוי שישלם ה' להצדיק גמולו ולהרשע עונשו תיכף, ולא ייסר את הצדיק לא בעבור חטא קטן ולא על דרך התמורה, ולא ייטיב להרשע אף בהצלחה מדומה רגע, רק יכריתהו מן הארץ תיכף. רק מצאו סיבה שלא היה אפשר אל ההשגחה להנהיג ההנהגה בדרך זה:

• ואליפז נתן הסיבה, מפני שאז לא היתה העבודה שלימה, ולא היה מקום לבחירה ולשכר ועונש, כי הצדיק היה עובד על-מנת לקבל פרס, והרשע היה מתיירא מעשות רע מפני יראת העונש המוכן לחול עליו תכף, לכן הוכרח ה' להעלים הדבר, ויגיע לפעמים רע לצדיק בשביל איזה חטא קל וטוב לרשע בעבור זכות קל, ועל-ידי כך יטעו האנשים שאין דין ודיין, והצדיק העובד יעשה זאת שלא בעבור תקוות השכר, והרשע יערב ליבו לעשות רע (כמ"ש (קהלת ח יא): "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע").
• ובלדד נתן הסיבה לזה, מפני שהצדיק נולד לפעמים במערכה רעה, והרשע נולד במערכה טובה, עד שמזל מולדתם יחייב להם עוני או הצלחה, ואי אפשר לה' לשנות טבע העולם בשביל איש פרטי.

ושניהם יאמרו, כי על מה שיקצר ה' בשכר הצדיקים ובעונש הרשעים בעולם הזה (על-ידי אחת משתי הסיבות הנזכרות, לפי שיטת כל אחד), עתיד ה' למלאות שכר לזה ועונש לזה כפלי כפליים בעולם הנצחי, ששם אין עבודה ובחירה, ושם אין מזל ומערכה (פתיחה למענה י"ד ט"ז).

איוב לא החריש להם גם על דבריהם אלה אשר לשווא הרבו רפואות, וישב להם דברים נכוחים:

• לאליפז יאמר, כי הוא יודע בנפשו שהגם שהצליח, וגם אם היו טובותיו מתמידים, לא עבד את ה' בעבור הטובות שקיבל, כי עבד מאהבה בלי שום פניה אחרת, ולמה אם כן מנע הטוב ממנו? וגם, הלא ימצאו רשעים רעים כזאבי ערב, מחריבים את העולם, והם שוכנים נפרדים מבני אדם במדבריות ואיי הים, ויכול ה' להאבידם ולמנוע רעתם מבני אדם, וזה לא יזיק לבחירה, כי משכנם בערפל והשמדתם לא יוודע לאיש?
• לבלדד יאמר, שהלא בזה חיזק את שיטת איוב, בשהודה לו כי מקרה בני אדם הצלחתם ורעתם קצוב מאת המערכה אשר לא ישנה ה' על-ידי מעשה הצדק והרשע? אולם ישאל לבלדד, הלא לשיטתו יש דברים בלתי תלויים מן המערכה, ואם כן, הלא נכונו ללצים שפטים על-ידי יסודות השפלים, אש ומבול מים, רעש ורוח זלעפות, ובכל זאת העולם הכללי על מנהגיו ינהג?

ועל מה שלדעתם ישלם חסרון שכר והעונש הגופני על-ידי הנפשי בעולם הנפשות, דבר אשר עין לא ראתה ולא יוודע על-ידי מחקר העיון ומופתי הדעת, יקונן מאד, שתחת שהיה ראוי שחכמה הזאת האלהית בהנהגת האדם תהיה מושלת על שכלו, כי בזה תלוי אושרו והצלחתו, ואיך העלימה כל-כך עד שאבדון ומוות יאמרו באזנינו שמענו שמעה, ויצטרך לנחמהו על עולם שאחר המוות ועל האמונה ויראת ה', כי החכמה נעלמה ולא תימצא בארץ החיים, וזרועות השכל לא יועילו לנחם את האדם ממעשיו ומעצבון ידהו מן האדמה אשר אררה ה' (פתיחה למענה ט"ו י"ז).

המערכה האחרונה

המתוכח האחרון הוא גלה לו אמתת הסבה מה שיהיה ענין יסוריו. שהוא הענין המוזכר בתחלת הספור מענין בני אלהים והשטן שהיה ענין נסיון, והגם שאיוב עבד את ה' מאהבה ועמד בנסיון העושר לעבוד את ה' בלי שום פניה אל העושר. אליהוא המתוכח האחרון הוא גלה לו בסוף מענהו וחותם וכוחו, הסבה האמתיית מענין יסוריו, שהיה ענין נסיון, וככל מה שבא בספור הנזכר בתחלת הספר, מענין השטן שבא להתיצב על ה' לנסותו גם בנסיון העוני, אם לא יט מני דרך אשוריו גם בעת תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, שאז יבחן בשני הצדדים ויהיה כבני האלוהים אשר התרוממו מן הבשר, והראיה כי באמת לא עמד בנסיון הזה ודבר על ה' תועה.

חוץ מזה התוכח עמו על מה שכתוב כי אם מסר ה' את ההנהגה הכללית ביד המערכה אין זה עול בחק הבורא כי כן צריך לצורך עולם ההויה וההפסד, והראה לו הטעות והסתירה שיש בדעה זו, גם הראה לו סכלותו במה שילך אל אל במשפט ללמדו דעת באיזה אופן יעניש את הרשעים, והתוכח עמו על כל זה בארך.

גם ברר לו כי ה' ברא את האדם באופן שטבע השכר והעונש רצוף באדם עצמו, וכשמגיע רע לצדיק וטוב לרשע, אולת אדם סלפה דרכו ולא שמר חק טבע יצירתו, כי הוא נברא לזה לעשות משפט בעושי עול ולהשמידם ולרומם קרני צדיק, ובשלא נמצא משפט זה בין בני אדם למה על ה' יזעף לבם, והם פשעו בנפשם עד שהתגבר הרע על הטוב הפך מטבע הבריאה שנבראו לשמור הצדק הנימוסי ולעשות משפט לעשוקים ולבער כל עושי רשעה:

ועל מה שהתלונן איוב שה' העלים החכמה מבני אדם ולא שם בטבעו שיוכל להשיג השגות מה שאחר הטבע אשר אין לחוש מבוא בהם, השיב לו שה' לא עזב את האדם גם בדבר זה, כי נטע בנפש האדם השגות האלה על ידי דעות קבועים בנפש האדם מעט יצירתו, והם אמתיות נמצאות בכל נפש נתונות לה מאלהים, שכל אדם מוטבע בנפשו שיש בורא, שלם בתכלית השלמות, אל אמונה ואין עול, גומל ומעניש, ושהוא חופשי בבחירתו, ושנפשו חיה גם אחרי הפרידה מן הגויה.

דעות האלה יסודות מוטבעות בכל נפש, כי הנה לה נחלה מאלהים. וכמו שיבנה השכלותו בטבע על החוש והנסיון כן יבנה השכלותו במה שאחר הטבע על האידעען הנוסדות בנפש.

ובסוף מענהו הראה לו בארך כי קצרה יד שכלו להשיג השגה שלמה גם בחכמת הטבע, ואיך יעפיל אל הר ה' להשיג השגה נכונה שלמה במה שלאחר הטבע, די לו שהשגות היקרות האלה מיושר משפטי ה' ומשכר ועונש ונצחיות הנפש נמצאות בנפשו וטבועות בו מתולדתו, וחוץ מזה תלוה אליו לפעמים הודעה אלהית בחלום ובמחזה, ולא עזבו ה' בגיא צלמות מבלי נר אלהים יאיר בנפשו ויאר לו את הלילה:

ותשלום הוכוח הלז הכריע ה' בעצמו על ידי שנגלה אליו מן הסערה, אז ראה בראיה נבואית שהיא למעלה מהשגת החושים, כי ה' משגיח על בני אדם ועל מעשיהם, וכי נפשו היא בת אלהים וחיה בעת הפרידה מן הגוף, דבקה אז באלהיה, כי ענין הנפש בעת החזון הוא עצמו ענינה אחר הפרידה עת תשוב לצרור החיים את ה' אלהיה, ואז לא תצטרך עוד לראיית השכל ולא למופת התבונה ולא לאמונה, כי ראיית חוש הנבואיי היא הידיעה הברורה בלא שום ספק למעלה מכל הכרה וידיעה, באופן שאמתיות אלה שאין לחוש מבוא בהם כולם נודעו מאלהים על ידי גילוי שכינתו ועל ידי הופעת הנבואה, שזה מחסד אלהים אל בני אדם, שכן נתגלו האמתיות ושרשי האמונות בידיעה ברורה על ידי אדון הנביאים אשר דבר ה' עמו פנים אל פנים, ויראהו את כבודו :

אז הודיע, כי איוב לא סר מהאמין בלבבו בכל אלה, ולא הסתפק כלל לא בהשגחה ולא בשכר ועונש ולא בחפשיית הבחירה וכל מה שדבר עד הנה היה רק בפיו לא בלבו, והיה רק כחוקר ומבקש הדרך איך ימצא יסוד לאמונות האלה על פי השכל והמחקר, עד שלכן מצא חן בעיני ה' וישב את שבותו ויוסף כל אשר לו למשנה :

ועתה, אחרי הודעתיך את כל אלה, ואחרי ההודאה לאלהים כי גבר עלי חסדו להשכילני באמיתו ויראני את כל אלה, ואחרי התפילה, ינחני במעגלי צדק ודרכיו יורני למען שמו, הנה לפניך אלך ואיישר הדורים, ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, וה' יגמור בעדי, מעשה ידיי אל ירף, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

חותם ראש חודש תמוז תזכר לפרט קטן,

מאיר ליבוש מלבים

מלבי"ם על איוב · הקדמה · >>