מדריך רחובות תל אביב יפו/ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Creative Commons License
Creative Commons Attribution icon
מאמר זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.


תוכן עניינים

ל"א[עריכה]

בשיטת הספירה לפי האלף־בית העברי 31 –.

לאה המשוררת[עריכה]

על שמה של ד"ר לאה גולדברג (1970-1911), משוררת, סופרת וחוקרת. נולדה בפרוסיה (היום פולין), נדדה עם הוריה לרוסיה והתיישבה ב־1918 בליטא. השלימה דוקטורט בבלשנות שמית ב־1933. עלתה לארץ־ישראל ב־ 1935 והתגוררה בתל־אביב. היתה ממשוררי קבוצת שלונסקי. כתבה שירים, גםיחדיו עם אלתרמן ושלונסקי. כתבה שירים, גם לילדים, רומנים ( והוא האור, 1946), סיפורים לילדים (נסים ונפלאות, ידידי מרחוב ארנון – כשם הרחוב שבו התגוררה), ופזמונים – ובהם "שיר הנמל" עם בנייתו בתל־ אביב שהלחינה רבקה לוינסון: "למרחקים מפליגות הספינות,/ אלף ידיים פורקות ובונות..." והשיר "תל־אביב" שהלחין ארגוב: "אז היה לה עדיין ריח של ים,/ של צדפים, וקליפות תפוזים ושרב טרם־קיץ..." כן עיבדה מעשיות ויצירות ספרותיות (המפוזר מכפר אז"ר של מהרשק), תירגמה (אין פרפרים פה, שירי ילדים מגיטו טרזיינשטאט; המלך צב־צב של ד"ר סוּס), היתה מעורכי ספריית פועלים (1951-1944), ומרצה לספרות כללית באוניברסיטה העברית מ־1952. כתבה מאמרים על ספרות ילדים (בין סופר ילדים לקוראיו), וטיפחה במחקרה את המשורר אברהם בן יצחק (סונה).

לאה ודוד (איזמוז'יק[עריכה]

על שמם של לאה (1962-1874) ודוד (1952-1874) איזמוז'יק, ממייסדי אחוזת בית ומבוני הבתים הראשונים בתל־אביב (לילינבלום 22). דוד איזמוז'יק נולד בבלרוס, ניהל בית חרושת לזכוכית וסחר בעצים. עם לאה אשתו ועם ילדיו עלה לארץ־ישראל ב־1906 ופתח בית־מסחר לחומרי בניין ביפו. במקביל לעסקיו נודע בפעילותו הציבורית הענפה, היה חבר ועד אחוזת בית, חבר ועד תל־אביב וסגנו של ראש הוועד מאיר דיזנגוף, חבר ועדת החיטה והקמח וחבר ועד ההגירה לעזרת המגורשים מתל־אביב ויפו באביב 1917. בין היתר יזם את הקמתה של תחנת מכבי האש, היה ממייסדי משפט השלום העברי בארץ־ישראל, סמכות שיפוטית יהודית שהוקמה תחת שלטון המנדט ופעלה בתל־אביב "לפי ל"א עקרונות של צדק", וכיהן כשופט במסגרת זו. מעת לעת נדפסו מאמרים פרי עטו בהארץ ובעיתונים אחרים, בעיקר בענייני היישוב ובנושאים מוניציפליים.

לאונרדו דה וינצ'י 1519-1452[עריכה]

גדול האמנים בתקופת הרנסנס. נולד באיטליה, והיה צייר, פסל, אדריכל, מהנדס, ממציא ועוד. נולד בעיירה וינצ'י בטוסקנה (איטליה). למד אצל וֶרוקיו. ב־1482 ביקש להתקבל לשירותו של הדוכס ספורצה, כמהנדס שיוכל לעסוק גם בציור ופיסול. מ־1499 היה בערים שונות, ולבסוף נענה להזמנת פרנסואה מלך צרפת ועבר לארמון קלו ליד אמבואז. ציורו המפורסם ביותר, מונה ליזה, מוצג במוזיאון הלובר בפריס. תיכנן מסוק, צוללת והמצאות נוספות מאות שנים לפני שפותחה הטכנולוגיה ונמצאה הדרך לבנותם.

לאן א'[עריכה]

כשם יצירתו המרכזית של פיארברג, המבטאת את המבוכה והבלבול שלו ושל בני דורו. בסיפור, שנכתב בימיה הראשונים של התנועה הציונית, מתנהל מאבק אידאולוגי בין ההשכלה למסורת, בין ההתבוללות ובין התשובה החלופית לשאלה "לאן" – לארץ־ישראל.

לאן ב'[עריכה]

ראו לעיל. לא במקרה נבחרו סמטאות ללא מוצא, הפונות מפיארברג, לציון יצירה ספרותית זו.

לב, אברהם[עריכה]

כינויו של אברהם ישראל (1921-1866), שניתן לו על שום לבו הטוב. היה סוחר בנפט, עלה לארץ־ישראל ב־1911 ורכש מגרש באחוזת בית, מאלה שלא עלו בגורל בהגרלת היסוד, ברחוב רוטשילד מספר 1. הקבלן וילסון בנה למענו בית גדול ומרשים. לב היה חבר בוועד ועסק בפעילות ציבורית ענפה. היה מראשי האגודה חברה חדשה שהקימה שכונה בשם זה (היום רחוב אלנבי), ומחברי ועד ההגירה בראשות דיזנגוף שהגיש סיוע למפוני תל־אביב במלחמת העולם הראשונה. גוטמן מזכיר אותו ואת ביתו בספרו שביל קליפות התפוזים. בבית זה גרו גם שרה בתו עם בעלה, ישראל רוזוב.

לבון, פנחס 1976-1904[עריכה]

שר בממשלת ישראל ומזכיר ההסתדרות. נולד בגליציה, ולמד משפטים. הקים תנועה ברוחו של א"ד גורדון, גורדוניה, עלה לארץ־ישראל ב־1929 עם גרעין ההתיישבות הראשון של תנועתו והתיישב בחולדה שאך נעזבה עקב לבון, פנחס הפרעות באותה שנה. היה שר החקלאות (1952-1950) ושר הביטחון (1955-1954) – התפטר בעקבות "עסק הביש" במצרים אף־על־פי שהתבצע – לטענתו – ללא אישורו. היה מזכיר ההסתדרות פעמיים: ב־1951-1949 ושוב ב־1955- 1961. התפוטר בשל מאבקו על רקע דרישתו התקיפה לחקור את עסק הביש במצרים ולזכותו מאחריות למתן ההוראה, אך הפרשה הוסיפה להכות גלים.

לֶבוֹנטין, זלמן דוד 1940-1856[עריכה]

מראשוני היישוב החדש בארץ ומהוגי רעיון הקמתה של תל־ אביב. נולד בבֶּלֶרוּס וקיבל חינוך תורני. היה מראשוני המצטרפים לחובבי ציון, שמטעמם נשלח לארץ־ישראל לרכוש קרקעות ב־1882. יסד ביפו אגודת מתיישבים בשם יסוד המעלה. רכש עם דודו את האדמות שעליהן קמה ראשון לציון. חזר לרוסיה, ובהמלצת מ' אוסישקין התמנה לנהל את "אוצר התיישבות היהודים" בלונדון, וב־1903- 1924 ניהל את בנק אפ"ק ביפו. עוד בשנתו הראשונה בארץ כתב מאמר שבו הציע להקים שכונות עירוניות מודרניות; היה מהתומכים הראשיים במתן הלוואה נדיבה מכספי אחוזת בית ונתן לה ערבות מטעם בנק אפ"ק. היההקק"ל לאחוזת בית ונתן לה ערבות מטעם בנק אפ"ק. היה מיוזמי הקמתו של בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1936 במלאת לו 80. כתב ספר זיכרונות בשם לארץ אבותינו. אחיו, יחיאל יוסף (1936-1861) היה סופר עברי ומראשוני חובבי ציון.

לבלוב[עריכה]

שם סמלי, לציון חידוש הצמיחה שהביאה הציונות לארץ־ ישראל. מלה זו מציינת את הצמיחה החדשה של עצים וצמחים לעת האביב.

לבנדה, יהודה ליב 1888-1835[עריכה]

סופר יהודי מחובבי ציון. נולד בבּלֶרָוּס. לימד בבית־ספר ממשלתי יהודי ב־1854־1860 ומאז היה יועץ למושל וילנה לעניינים יהודיים. מ־1860 כתב מאמרים שבהם יצא להגנת היהודים וזכויותיהם, אך התפלמס עם החרדים והטיף להשתלבות היהודים בחברה הרוסית; ב־1871־1881 הוציא לאור את "הספרייה היהודית", ספרים ברוסית ובהם גם רומן משלו. בעקבות הפרעות ברוסיה ב־1881 היה לאחד מחובבי ציון הנלהבים.

לבנדובסקי, אליעזר 1894-1821[עריכה]

חזן ומוסיקאי יהודי. נולד בפולין וחי בגרמניה. למד מוסיקה באקדמיה לאמנויות בברלין. סייע לחזנים בברלין, עיבד יצירות חזנות של אחרים לארבעה קולות והתמנה למנצח על מקהלת בית הכנסת ב־1840. עם הקמת בית הכנסת הרפורמי בברלין ב־1864 חיבר תפילה בליווי עוגב, יצירתו לבֶוֹנטין, זלמן דוד העצמאית הראשונה בתחום החזנות. ספרו הראשון שכלל יצירות לשבת ולחגים, קול רינה ותפילה, ראה אור ב־1871.

לבנון, חיים 1986-1899[עריכה]

ראש העירייה הרביעי של תל־אביב-יפו. נולד בקרקוב, פולין, ולמד הנדסה באוניברסיטה בעירו. עלה לארץ־ישראל ב־1927, היה מורה בפתח תקוה וממייסדי עיתון הבוקר וחבר הנהלתו, מזכיר הסתדרות הציונים הכלליים, ציר לקונגרסים הציוניים, חבר בהנהלות קק"ל וקרן היסוד. מ־ 1951 כיהן כסגן ראש עיריית תל־אביב, ובשנים 1959-1953 היה ראש העירייה. בתקופת כהונתו הוקמו אוניברסיטת תל־ אביב, היכל התרבות והמכון לחקר הציונות. הרחוב על שמו מוליך לאוניברסיטה ונקרא תחילה על שמה.

לבני, איתן 1991-1919[עריכה]

ממפקדי האצ"ל וחבר כנסת. נולד בפולין, היה פעיל בתנועת בית"ר ועלה לארץ־ישראל ב־1925. הצטרף לאצ"ל, ובתחילת 1944 מונה לקצין המבצעים הראשי של הארגון והיה חבר המפקדה הראשית. כשפעלה תנועת המרי העברית היה נציג האצ"ל במפקדה הראשית. נאסר ב־1946, לאחר התקפה על תחנת הרכבת באשדוד, ונידון ל־15 שנות מאסר. נמלט מכלא עכו יחד עם 40 אסירי אצ"ל ולח"י במאי 1947 - הוא עצמו פיקד על הפריצה מתוך הכלא, שאליו פרצו חבריו. פעל בשליחות האצ"ל באירופה. היה מפקד גדוד בצה"ל, ושוחרר בעקבות פרשת אלטלנה. היה פעיל בתנועת החרות וחבר כנסת מטעמה מ־1974 עד 1984, כיהן בוועדת החוץ והביטחון וכיו"ר ועדת הכנסת ושימש משקיף מטעם הכנסת במועצת אירופה.

ל"ה[עריכה]

בשיטת הספירה לפי האלף־בית העברי 35 –.

לה גווארדייה, פיורילו הנרי 1947-1882[עריכה]

ראש עיריית ניו יורק. נולד בארצות־הברית למשפחת מהגרים מאיטליה. למד משפטים והיה ציר בבית הנבחרים ב־1916- 1933, אך התפטר לזמן מה והיה לטייס אמריקאי כשהצטרפה ארצו למלחמת העולם הראשונה. ב־1945-1933 היה ראש עיריית ניו יורק, ובמלחמת העולם השנייה – ניהל את המשרד להגנה אזרחית. ב־1946 היה למנהל סוכנות אונרר"א של האו"ם המטפלת בסעד ובשיקום פליטים. אוהד הציונות. להט, שלמה – ראו טיילת להט

ל"ו[עריכה]

בשיטת הספירה לפי האלף־בית העברי 36 –. ל"ו לואי מרשל – ראו מרשל, לואי

לובטקין, צביה 1978-1914[עריכה]

ממפקדי המרד בגיטו וארשה. נולדה בפולין, היתה פעילה ציונית עוד מימי לימודיה בתיכון וצירה לקונגרס הציוני של 1939 בז'נווה. חזרה לגיטו, והיתה האשה היחידה במפקדה העליונה של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). נחלצה בחיים כשנכבש הבונקר ברחוב מילא 18 ורבים, ובהם מפקד המרד צדמרדכי אנילביץ, מצאו את מותם. המשיכה להילחם לצד יצחק (אנטק) צוקרמן, לימים בעלה, נמלטה עמו ולחמה עם הפרטיזנים. היתה פעילה בארגון ה"בריחה" שסייע בידי פליטים יהודים לעזוב את אירופה החרבה ולהגיע לארץ־ ישראל שתחת שלטון בריטניה. עלתה לארץ־ישראל ב־1946. ב־1949 היתה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות בחוף הגליל מצפון לעכו, ובו "בית לוחמי הגיטאות" על שם יצחק קצנלסון, מוזיאון לזכר השואה ומוסד לחקר השואה והגבורה. נבחרה להנהלת ההסתדרות הציונית.

לוּדויפּוֹל, אברהם לייב 1921-1865[עריכה]

חבר הוועד של תל־אביב, סופר עברי מתרגם ועורך. נולד למשפחה חסידית בווהלין, רוסיה, ניסה לעלות לארץ־ישראל ב־1890, אך לא הורשה לרדת מהספינה; הפליג לצרפת ולמד בסורבון. היה עיתונאי ודיווח על משפט דרייפוס. השתתף בכינוס הקונגרס הציוני הראשון. היה העורך הראשון של הצופה (מ־1903) והשתתף בעריכת כתב עת לנוער, מולדת. עלה ארצה ב־1907 ולצד עבודתו בתחום הביטוח היה פעיל בחיי הציבור בתל־אביב כמעט מראשיתה. מת ביום שבו נערכו הלוויות הנרצחים בבית יצקר.

לוזים[עריכה]

שם אחר לשקדים ולמינים של עצי שקד. לוז היה שמה הקדום של בית אל או שם עיר סמוכה: נזכר בחלום יעקב ובתקופת כיבוש הארץ; וכן שם חוליה בעמוד השידרה בעלת סגולות פלאיות – ומכאן ביטויים שעניינם מרכז, תמצית או כוח.

לוחמי גליפולי[עריכה]

אנשי גדוד נהגי הפרדות, הגלגול הראשון לרעיון הגדוד העברי ז'בוטינסקי.במלחמת העולם הראשונה שהגו טרומפלדור וז'בוטינסקי. הבריטים גייסו צעירים יהודים מארץ־ישראל, מינו להם מפקד בריטי (פטרסון, טרומפלדור היה סגנו) ושיבצו אותם במערך שירותי האספקה בחזית גליפולי, שבה ניטשה מלחמה נגד התורכים העות'מנים שהיו אז השליטים בארץ־ישראל.

לוי, יוסף 1948-1916[עריכה]

הגנהמפקד האצ"ל בתל־אביב. נולד בהרטוב, היה חבר ההגנה לואי מרשל ונעצר בפתח תקווה, שבה גדל מנעוריו. במעצר הושפע מדוד רזיאל והצטרף לאצ"ל. היה מפקד מחוז פתח תקווה ונודע בשמו המחתרתי גונדר עוזי. ב־1944 נעצר, והיה מגולי אריתריאה. השתתף במבצעי הבריחה, ומ־1946 היה מפקד מחוז תל־אביב של האצ"ל. נטל חלק בשחרור יפו במלחמת העצמאות, נפצע בקרב ונפטר מפצעיו כשבועיים לפני הכרזת המדינה.

לוי יצחק מברדיצ'ב 1809-1740[עריכה]

מראשי תנועת החסידות, רב ואדמו"ר נערץ. נולד בגליציה למשפחת רבנים, הושפע מהחסידות והיה לתלמידו של רבי המגיד ממזריץ', שימש כרב בקהילות שונות ונרדףדב בר המגיד ממזריץ', שימש כרב בקהילות שונות ונרדף בידי ה"מתנגדים". ב־1785 התיישב בברדיצ'ב שבה שימש רב ואדמו"ר עד מותו. התפרסם בסניגוריה שלימד על ישראל: אפילו בפסוקים בתנ"ך בגנות ישראל מצא דבר שבח. ספרו קדושת לוי דן בתורה, במסכת אבות ובמשנה; וה"קדיש" שחיבר נפוץ מאוד – בין השאר ביצע אותו הזמר האפריקאי־אמריקאי פול רובסון (1976-1898). לוי נחום, משה – ראו מל"ן

לויד־ג'ורג', דייוויד 1945-1863[עריכה]

ראש ממשלת בריטניה. ממעצבי דמות העולם אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיהן כראש הממשלה ב־1922-1915 - וממילא גם בשעה שהתנהלה המערכה המדינית של הציונות על הצהרת בלפור, שלה נתן את ברכתו. על שמו הקיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל, שהוקם ב־1926 ונקרא תחילה עיינות. (ב־1936 האמין בכוונותיו הטובות של היטלר, אך כבר ב־1938 התנגד בתוקף לניסיונות "לפייס" את גרמניה בויתורים על חשבון צ'כוסלובקיה.)

לויטה, ליאון 1944-1878[עריכה]

ממנהיגי הציונות ברוסיה ובפולין. נולד בקובנה, ובעקבות מהפיכת "התורכים הצעירים" ב־1908 הקים מרכז מדיני ציוני באיסטנבול. עשה במוסקבה מ־1914 ובווארשה מ־ 1918. אירגן את העלייה מפולין ועודד יזמות כלכליות של עולים מן המעמד הבינוני. עלה לארץ־ישראל ב־1939. מיוזמי לשכת המסחר פולין־ארץ־ישראל.

לֶוי טַן, יצחק־אי סַק איליץ' 1900-1861[עריכה]

צייר נוף יהודי־רוסי ופרופסור באקדמיה לאמנות במוסקבה. נולד בליטא, הציג בתערוכות מאז 1884. צייר בימי חייו כאלף ציורים, ונחשב לטוב בציירי הנוף ברוסיה. בין יצירותיו "יום אפור", 1888; "הדרך לסיביר", 1892 – שתיהן במוסקבה. לוֶי טַן, יצחק־אי סַק איליץ'

לוין, שמריהו, ד"ר 1935-1867[עריכה]

מפעילי הציונות בגרמניה ובארצות־הברית, מיוזמי הטכניון. נולד ברוסיה, למד בקניגסברג ובברלין שבגרמניה וקיבל תואר ד"ר לפילוסופיה. היה רב בגרודנו ואחר כך ביקטרינוסלב ב־1904-1896, ציר לקונגרסים הציוניים וממתנגדיה התקיפים של תכנית אוגנדה. ב־1906 נבחר ל"דומה", הפרלמנט של רוסיה, מטעם "הרשימה הלאומית היהודית" בוילנה, ליטא, וב־1911 – להנהלה הציונית. נטל חלק בניהול הטכניון ועמד בראש המאבק להשלטת העברית כשפת הלימוד בו; כשהמאבק נכשל, התפטר מחבר הנאמנים של הטכניון. התגורר בארץ־ישראל בשנים 1913-1912, היה באמריקה במלחמת העולם הראשונה ואחריה חזר לברלין והיה עם ביאליק ואחרים ממייסדי הוצאת "דביר"; ב־1924 חזר ארצה. על שמו כפר שמריהו ליד הרצליה, שהוקם ב־ 1936 בידי עולים מגרמניה.

לוינסקי, אלחנן לייב 1910-1858[עריכה]

סופר ומוציא לאור. נולד בליטא, ביקר בארץ־ישראל ב־ 1881, חזר לרוסיה והיה מחובבי ציון. ב־1892 החל לשווק ברוסיה את היינות של חברת "כרמל" הארצישראלית ושילב בעבודתו תעמולה ציונית. היה ממייסדי הוצאת הספרים מוריה ועיתון ביידיש, גוט מורגען. כתב פיליטונים בחתימת רבי קרוב, ואוטופיה ציונית בשם מסע לארץ־ ישראל בשנת ת"ת (היא שנת 2040). על שמו מכללת לוינסקי להכשרת מורים וגננות בתל־אביב.

לונדון [גן, ואתר ההעפלה[עריכה]

בירת בריטניה. נוסדה בידי הרומאים שפלשו לאנגליה בימי הקיסר קלודיוס. מלך או מלכה ישבו בה מאז הכיבוש הנורמני, ב־1066 לספירה, ומאז היא גם הגדולה בערי אנגליה. אנשי תיאטרון שפעלו בה, ובעיקר ויליאם שיקספיר, הפכו אותה לבירת הבמה העולמית לשנים רבות. ליופייה תרמה שריפה ענקית באמצע המאה ה־17, שבעקבותיה הוטל על האדריכל כריסטופר רֶן לתכנן חלקים ניכרים מחדש. הגן נקרא בשמה כאות כבוד לעמידת תושביה בהפצצות הכבדות במהלך מלחמת העולם השנייה. בחודש נובמבר 2003 נחנך בגן אתר ההעפלה. במרכז הגן אנדרטה, שעליה חקוקים שמות הספינות שהביאו לארץ־ישראל בתקופת המנדט יותר מ־120,000 יהודים שלא ברשות השלטונות הבריטיים.

לונץ, אברהם משה 1918-1854[עריכה]

מחוקרי ארץ־ישראל והמו"ל המרכזי בתחום זה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. נולד בקובנה (אז ברוסיה), עלה עם הוריו לארץ־ישראל ב־1867 והתיישב בירושלים, למד לוין, שמריהו, ד"ר בישיבת "עץ חיים" ונמשך אל ההשכלה. כתב מדריך בשם נתיבות ציון וירושלים (1876, והוא בן 22). ב־1879 התעוור, ולמרות זאת פירסם מחקרים חשובים, רובם על ירושלים, סדרת שנתונים בשם ירושלים שהתמידה 13 שנים וכן 21 כרכים נוספים של לוח ארץ־ישראל. נמנה עם מייסדי החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל והיה חבר בוועד הלשון העברית. ב־1902 הקים את בית החינוך לעיוורים בירושלים. לוע הארי צמח שדה או גינה: המין הקרוי לוע ארי גדול נפוץ בחורשות בגליל, אך תורבת ופרח גם בגינות רבות, בעיקר בשנים שבהן היה מקובל לגדלו. שמו נובע מצורתו של הפרח - שאפשר לצפות בו באביב ובראשית הקיץ: כותרת בעלת שתי שפתיים; חרק שינחת על שפתו התחתונה עשוי לגרום לפתיחת ה"לוע", ובהיכנסו יתכסה באבקה שבעזרתה יפרה פרח אחר כשייכנס אליו. לאחרונה בוטל הרחוב.

לוריא, יוסף, ד"ר 1937-1871[עריכה]

ראש מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית. נולד בליטא, היה מורה וסופר, ב־1902-1899 ערך שבועון ציוני ביידיש, דער יוּד ובשנים הבאות ערך כתבי עת ציוניים אחרים. עלה לארץ־ישראל ב־1907 והיה מורה בגימנסיה העברית הרצליה. עמד בראש הסתדרות המורים. אחרי מלחמת העולם הראשונה מונה לראש מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית. היה חבר באגודת "ברית שלום".

ל"ח[עריכה]

בשיטת הספירה לפי האלף־בית העברי 38 –.

לח"י[עריכה]

ראשי תיבות של לוחמי חרות ישראל, ארגון מחתרת יהודי שפעל נגד הבריטים בתקופת המנדט. הוקם ב־1940, על רקע החלטת האצ"ל לחדול מפעילות נגד הבריטים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בראש הארגון החדש עמדו ראשי המפקדה של האצ"ל ולמנהיגם היה אברהם שטרן, יאיר. הפעולות נגד הבריטים נקטעו לזמן מה עם רצח יאיר, חודשו ונמשכו עד מלחמת העצמאות. כדי לממן את פעולותיו שדדו חברי הארגון בנקים; מעשים אלה, והתנקשות בחיי קצינים בריטים שעלתה גם בחיי חפים מפשע, גרמו לבידודו של לח"י ביישוב העברי. בין היתר נפצע הנציב העליון מק־מייקל בידי אנשיה, לורד מוין נורה אליהו בית צורי; גם רצח הרוזן ברנדוטבידי אליהו חכים ואליהו בית צורי; גם רצח הרוזן ברנדוט (מתווך מטעם האו"ם) בירושלים נעשה בידי "חזית המולדת" של אנשי הלח"י. לח"י

לחובר, ירוחם פישל 1947-1883[עריכה]

חוקר הספרות העברית החדשה. נולד בפולין, שימש כמורה לספרות בווארשה וכתב על שירתו של טשרניחובסקי עוד ב־1904. עלה לארץ־ישראל ב־1927, התגורר בתל־אביב. ערך כתבי עת ספרותיים שונים והיה עורך ומנהל הוצאת הספרים "שטיבל". ספרו העיקרי הוא תולדות הספרות העברית החדשה; הקדיש את שנותיו האחרונות לתרגום קטעים מתוך ספר הזהר ולספר על ביאליק.

לטריס, מאיר הלוי, ד"ר 1871-1800[עריכה]

סופר ומשורר עברי בתקופת ההשכלה. נולד בגליציה למשפחת מדפיסים, ששמם נגזר ממלאכתם -סְדר אותיות. רנ"ק. כתבהושפע מספרות ההשכלה ומהכרות אישית עם רנ"ק. כתב שירים, וספרו הראשון דברי שיר נדפס ב־1822. למד תחילה באוניברסיטת לבוב וקיבל תואר דוקטור ב־1844 מאוניברסיטת פראג. פעל בוינה, ועל ספרו אגדות מן המזרח (1847) העניק לו קיסר אוסטריה אות הצטיינות. הרצה על השירה העברית בימי הביניים והגיה מהדורה של התנ"ך שהדפיסה חברה מיסיונרית. תירגם לעברית מהשירה הרומנטית האירופית (שילר, ביירון), עיבד מחזות (ראסין ואחרים) ועוד.

ליב שרה'ס [בן שרה] (1796-1730[עריכה]

דמות מפורסמת בחסידות. נולד ברובנה, ונמנה עם תלמידי הבעש"ט שלא הניחו שושלות ואף לא היו אדמו"רים - אלא התפרסמו בגדולתם בתחומים אחרים. ייתכן שהיה גם המגיד ממזריץ'. על רבי ליב שרה'סמתלמידי רבי דב בר המגיד ממזריץ'. על רבי ליב שרה'ס התהלכו סיפורי פלאים ואגדות רבות דבקו בו. הוא הרבה בנסיעות כדי לאסוף תרומות למעשי צדקה, ובעיקר לפדיון שבויים, וכונה "הצדיק הנסתר". ליבנדובסקי אליעזר – ראו לבנדובסקי אליעזר

ליבנה, אליעזר 1975-1902[עריכה]

הוגה דעות, חבר כנסת מטעם מפא"י וממקימי התנועה לארץ־ ישראל השלמה. נולד בפולין ועלה לארץ־ישראל ב־1920. עבד כפועל בסלילת כבישים, הצטרף לקיבוץ עין חרוד ב־1923. ב־ 1939 עזב את הקיבוץ, ערך כתבי עת של ההגנה, מערכות, אשנב ועוד. בשנים 1955-1948 היה ח"כ מטעם מפא"י. ב־ 1957 הקים מפלגה חדשה, כתב ספרים ומאמרים בתחומים אידיאולוגיים והיסטוריים. בעקבות מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה לארץ־ישראל השלמה.

ליברמן, אהרן שמואל 1880-1845[עריכה]

סופר סוציאליסט. נולד ליד גרודנה ולמד בוילנה. ב־1874 נדפס סיפורו חזות הכול ובו ביקורת על עושק העניים בידי לחובר, ירוחם פישל העשירים בחברה היהודית, והוא נאלץ לברוח לגרמניה. עבר ללונדון, וייסד את "אגודת הסוציאליסטים העברים" - שהחזיקה מעמד שבעה חודשים. כתב סיפורים ומאמרים שבמרכזם הרעיון הסוציאליסטי. הוציא לאור בוינה את כתב העת הסוציאליסטי הראשון בעברית, האמת. ב־1878 נאסר, גורש לגרמניה ונאסר גם שם. עם שחרורו היגר לארצות־הברית, ושלח יד בנפשו – בעקבות אהבה נכזבת – והוא בן 35.

לֵי וִיק, ה'[עריכה]

כינויו הספרותי של לוי האלפערן (1962-1888), משורר ומחזאי יהודי שכתב ביידיש; בחר בשם זה כדי להיבדל מיוצר יהודי אחר, מ"ל הלַפּרֶן. נולד בבּלֶרָוּס, היה פעיל ב"בונד" ונאסר ב־1906. ברח ממקום גלותו בסיביר, והיגר לארצות־הברית ב־1913. כתב עוד בשנות המאסר והגלות. בין היתר כתב את המחזה חבלי משיח (1908), המחזה דער גולם (1921), שבמרכזו לא עומדת הבריאה של המהר"ל אלא הכוח הגס של המהפיכה הקומוניסטית (הוצג בהבימה), קובץ שירים בטרבלינקה לא הייתי (1945) ופואמה דרמטית על ה

לִילְ יֶן, אפרים משה 1925-1874[עריכה]

צייר וגרפיקאי יהודי. נולד בדרוהוביץ, גליציה, ולמד בקרקוב ובמינכן. עלה לארץ־ישראל ב־1906 יחד עם בוריס שץ מייסד בצלאל, היה מהפעילים בהקמת המוסד ולימד בו כשנה. עזב את הארץ ב־1914. התפרסם באיורים וציורים שבהם תיאר באופן רומנטי את נופי ארץ־ישראל ואת ראשי הציונות ואישים נודעים ונחשב לאחד מאבות הגרפיקה העברית.

לִילְ יֶנבְּלוּם, משה ליב 1910-1843[עריכה]

סופר ומראשי הציונות ברוסיה ובמזרח אירופה. נולד בליטא, הושפע מן ההשכלה, הוסיף להאמין בדרך הלימוד התורני אך גרס כי יש להתאימו לזמנו. פרעות 1881 הביאו לשינוי בדעותיו: מעתה טען כי בעיית היהודים היא שהם זרים בין העמים שבתוכם הם יושבים. הפתרון היחיד הוא בציונות. סייע להקמתה פינסקר לעמודשל אגודת חובבי ציון ברוסיה ועודד את פינסקר לעמוד בראשה. על שמו כפר מל"ל, מושב בין כפר סבא והוד השרון שהוקם ב־1914. מששת הרחובות הראשונים של תל־אביב. (ראו גם מסגרת בעמוד הבא.)

לינקולן, אברהם 1865-1809[עריכה]

נשיא ארצות־הברית. נולד בקנטקי, גדל באינדיאנה, עבר לאילינוי, היה מודד קרקעות ופקיד בדואר. ב־1834 נבחר כציר לבית הנבחרים של אילינוי, ובה בעת למד משפטים. שימש כעורך־דין. פעילותו הציבורית החלה ב־1854, כמתנגד לעבדות לפחות באזורי הספר, שלא הפכו עדיין למדינות; בשיאו של לינקולן, אברהם ויכוח זה נבחר לנשיאות ב־1860: עד אז הודה ב"זכויות בעלי העבדים" אבל התנגד להתפשטות העבדות. 7 ממדינות הדרום של ארצות־הברית פרשו מן ה"ברית" עוד לפני שנכנס לתפקידו, והקימו "קונפדרציה". ו־4 מדינות נוספות מן הדרום הצטרפו אליהן כשפרצה מלחמת האזרחים העקובה מדם (1865-1861). ב־1863 הכריז לינקולן על ביטול העבדות. ב־ 1864 נבחר לכהונה שנייה, ונרצח בשעת צפייה בהצגת תיאטרון בידי קנאי דרומי.

לְ יֶסִין, אברהם[עריכה]

כינויו הספרותי של אברהם ואלט (1938-1872), משורר ועיתונאי יהודי שכתב יידיש. נולד בבּלֶרָוּס, למד בישיבה והושפע מדעות של מהפכנים יהודים. ב־1897 היגר לארצות־הברית וכתב לעיתון פארווערטס. מ־1913 היה עורך הירחון די צוקונפט שבו נטלו חלק טובי הסופרים כותבי היידיש. כתב שירים רבים. על שמו "בית ליסין" בתל־אביב, בסמוך.

ליפסקי, לואי אריה ליב 1963-1876[עריכה]

עיתונאי, עורך וממנהיגי הציונות בארצות־הברית. ייסד וערך כתב עת יהודי ב־1914-1899 וכתבי עת ציוניים – עד 1928. היה מבקר תיאטרון בעיתון הניו יורק טלגרף וספרו, סיפורים מחיי היהודים, נדפס ב־1927. היה ממייסדי לְיֶסִין, אברהם רחובות תל־אביב בשכונה החדשה תל־אביב שקמה זה עתה היו שישה רחובות, ופרנסיה החליטו לקוראם על שם גדולי ישראל. הרחוב הראשי, שחצה את השכונה מדרום לצפון, ממסילת הרכבת ועד לגימנסיה, נקרא על שם הרצל, איש חזון ומעש, מייסד התנועה הציונית. ארבעה רחובות חצו אותו: הסמוך ביותר לגימנסיה נקרא על שם המורה הרוחני של התנועה, אחד העם; הרחוב שלאחריו, שנועד לנטיעות, נקרא על שם אבי ההתיישבות החדשה, שדרות רוטשילד; אחריו נקרא רחוב על שם מ"ל לילינבלום, ממייסדי חיבת ציון; ואחריו – יהודה הלוי, על שם גדול משוררי ספרד שהביע באופן כה מופלא את כמיהתו לציון. את הרחוב שממערב לגימנסיה הרצליה ביקשו לקרוא על שם הסופר מתקופת ההשכלה, פרץ סמולנסקין; אבל מאחר שברחוב זה נמצאו בתי המורים של הגימנסיה, ביקשו הללו שם עברי לרחובם, והוא נקרא השחר – על שם העיתון שערך פרץ סמולנסקין. הקונגרס היהודי האמריקאי ונטל חלק בהקמת גופים ציוניים שונים ובהם קרן היסוד והסוכנות היהודית. נבחר ב־1921 לנשיא ציוני אמריקה במקום ל"ד ברנדייס שהתפטר. היה חבר הוועד הפועל הציוני.

ליש[עריכה]

עם קדום שאת נחלתו בצפון הגליל כבשו בני דן שנלחצו בידי פלשתים בנחלתם המקורית. פירוש השם הוא אריה, ולפי אחד הפירושים לשירת דבורה לעגה הנביאה לשבט דן ושאלה "ודן למה יגור [½יפחד] אריות" (שופטים, ה – כתיב אניות). (ליש הוא גם שם אביו של פלטיאל, שנשא את מיכל בת שאול כשהמלך החליט לקחתהּ מדוד [שמואל א, כה].)

לכיש[עריכה]

עיר קדומה בנחלת שבט יהודה, מדרום־מערב לבית גוברין. המצור עליה (בימי חזקיהו) הונצח בארמונות מלכי אשור בנינוה. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום נמצאו ארמונות ומבנים מפוארים וכן 21 חרסים, שרובם מכתבים עבריים מסוף ימי בית ראשון, ימי המלחמה שבה נכבשו יהודה וירושלים בידי נבוכדנאצר מלך בבל. במדינת ישראל ניתן השם לחבל בשפלת יהודה, ובו גם מושב באותו שם שהוקם כהיאחזות נח"ל ב־1955. (קיבוצים אחדים הוקמו בחבל לפני קום המדינה, ומאז הוקמו בו יישובים נוספים.)

למדן, יצחק 1955-1900[עריכה]

משורר ומתרגם. נולד באוקראינה, התנדב לצבא האדום בימי המהפיכה ועלה לארץ־ישראל ב־1920. עוד ב־1913 החל לכתוב בעיתוני ילדים בעברית, וב־1918 נדפסו שיריו בכתב העת השילוח. יותר מכול הכתה הדים הפואמה הלאומית פרי עטו מ־1927, מסדה, הרואה בגבורת החלוצים בעת החדשה מקבילה ללוחמי מצדה, כי לאלה ולאלה הארץ היא "הקיר האחרון". פירסם קבצי שירה, ייסד כתב עת ספרותי, גליונות, וערך אותו, ליקט קבצי סיפורים ואגדות, תירגם מכתבי ג'ק לונדון, ג'וזף קונרד, מקס ברוד ואחרים.

לְמוּ אֵל [אולְמוֹ אֵל20[עריכה]

דמות תנ"כית. מלך משא שאמו הטיפה לו מוסר: " אַל לַמְּלכים, למְוֹ אֵל, אל למלכים הָשׁתוֹ ייָןִ [...] פּןֶ יִהָשׁתּהֶ וישכּחַ מְֻחֶקּק וִיְשַׁנּהֶ דין כל בְּנֵיעֹניִ" (משלי, לא). רש"י גורס "למְוֹ אֵל" וקובע כי זהו שלמה המלך (הנחשב למחבר ספר משלי); אמו ייסרה אותו, כך רש"י, על דבר נישואיו לבת פרעה וקראה לו להיזהר מנשים ומ שִּכרְוּת. שם פרטי זה, למואל, העניק ג'ונתן סויפט לגיבור ספרו מסעי גוליבר. לא הרחק - רחוב איתיאל. למְוּ אֵל [או למְוֹ אֵל]

ראינוע עדן (רחוב לילנבלום 254 )[עריכה]

את הרעיון להביא "סינמטוגרף" לראשונה לתל אביב הגה ראש הוועד, מאיר דיזנגוף. ביזמת משה אברבנאל, שעלה לארץ־ישראל מרוסיה, נרכשה באלכסנדריה מכונת הקרנה ונחתם חוזה להספקת סרטים. שותפו היה מרדכי ויסר, ממייסדי "אחוזת בית". על התכנון מונה אדריכל גרמני, ריכרד מייכל. בשם ראינוע השתמשו בתקופת הסרט האילם, שהתאפיינה בתזמורת שניגנה לצד המסך. את השם "עדן" הציע הסופר ש' בן ציון. באולם היו 800 מקומות, וכורסאות קש מוינה הוצבו בשורת תאים פרטיים בקדמת היציע. מעל המסך היתה תלויה כתובת: "יהי שלום בחילך שלווה בארמונותיך". עקיבא אריה ויס, הקבלן המבצע, כתב בזיכרונותיו: "בניין שעוד לא ראו בזמן ההוא בארץ־ישראל, הן מצד הקונסטרוקטיבי והן מהצד האוקונומי". עצם הכוונה להקים ראינוע עוררה התנגדות: היו שחרדו מריח הבנזין שהיה נחוץ להפעלת מכונת ההקרנה ושהיה עלול להזיק לבריאות, והיו שחששו מפריצת גדר המוסר באולם שעשועים מעין זה ובמופעים שיועלו בו. (ואכן, באחת ההצגות הראשונות ראה שוטר שישב באולם כיצד שודדים מרכבת דואר, ומיד נחלץ לעזרת האומללים: הוא שלף את אקדחו ו...ירה אל תוך המסך.) האולם נפתח חגיגית ב־22 באוגוסט 1914 במעמד מכובדים ובהקרנת הסרט "ימי פומפיאה האחרונים". במלחמת העולם הראשונה נקטעה אספקת הסרטים מאלכסנדריה, ומשפחות אברבנאל וּויסר פוּנו לטבריה, שבה נפטר ויסר ב־1917. ההקרנות חודשו עם תום המלחמה, ואולם "עדן" היה למרכז תרבות בתל־אביב. הוצגו בו לא רק סרטים אלא גם מופעי תיאטרון ואופרות, נערכו בו נשפי פורים, אסיפות עם ועצרות מחאה וזיכרון. בימי הקיץ החמים נהג אברבנאל לרסס את הצופים במי ורדים, כדי להפיג ריחות לא נעימים; ולפעמים, כשהאנייה מאלכסנדריה לא הגיעה עם סרט חדש, היה משנה את שם הסרט הקודם, ותושבי תל־אביב חזרו ומילאו את האולם. כדי למשוך את קהל הילדים נערכו הגרלות – למשל, הספר חולמים ולוחמים ניתן כפרס. בשנת 1927 נבנה בצמוד למבנה הישן אולם קיצי ללא גג בתכנונו של מהנדס העיר השני, האדריכל דב הרשקוביץ, בסגנון אר נובו עשיר בפרזול ותאורת רחוב. ב־1930 הוכנס חידוש טכנולוגי: סרטים מדברים ומזמרים. הנגנים שליוו את הסרט האילם לצד המסך סירבו להתפטר, ההסתדרות נחלצה להגנתם וכך המשיכו לקבל משכורת אף־על־פי שהשתתפותם שוב לא היתה נחוצה. אלמנתו ובנו של ויסר המשיכו לנהל את "עדן" עד לסגירתו כעבור שישים שנה: הקולנוע ננעל ביולי 1974.

למרטין, אלפונס דה 1869-1790[עריכה]

משורר ומדינאי צרפתי. נחשב לחלוץ השירה הרומנטית בצרפת. ב־1820 ראה אור ספר שיריו הראשון, הרהורים ראשונים, והוא מונה למזכיר בשגרירות ארצו בפירנצה. ב־ 1833 ביקר בארץ־ישראל ושנתיים אחר כך סיפר על כך בספרו מסע במזרח, שבו דברי פיוט על ארץ־ישראל ועל יפו. היה חבר הפרלמנט הצרפתי מ־1833, השתתף במהפיכת 1848 והיה שר החוץ בממשלה הזמנית שקמה אחריה. לנסקי, חיים – ראו חיים ואלישע

לנר, דן 1988-1923[עריכה]

מהצנחנים במלחמת העולם השנייה, ממפקדי הפלמ"ח ואלוף בצה"ל. נולד באוסטריה, עלה לארץ־ישראל ב־1940 וב־1941 התנדב לפלמ"ח ושירת במחלקה הגרמנית. התגייס לצבא חביבה רייק,הבריטי ונשלח לצנוח באירופה – כחנה סנש, חביבה רייק, פרץ גולדשטיין ואחרים; הוצנח בצפון איטליה, כאנצו סרני, והצליח לחבור לפרטיזנים של טיטו. ב־1945 שב ארצה ושירת כמג"ד במלחמת העצמאות, חזר לקיבוצו נאות מרדכי ושב לשירות צבאי ב־1965. היה מפקד הגזרה הצפונית במלחמת ששת הימים ומפקד כוחות צה"ל בסיני בדרגת אלוף. ב־1972 השתחרר, ושב והתגייס למלחמת יום הכיפורים כמפקד אוגדה ברמת הגולן. לסין – ראולְ יֶסין

לסל, פרדיננד 1864-1825[עריכה]

הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי גרמני־יהודי. נולד בברסלאו (היום בפולין), למד בברלין ונאסר במהפיכת 1848. בשנות ה־60 של המאה ה־19 יצא בקריאה לפועלים להקים מפלגה משל עצמם, וכתוצאה מפעילותו הוקם איגוד שממנו צמחה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית והוא נבחר לנשיאה. כמה מרעיונותיו היו קרובים לאלה של קרל מרקס. נפצע קשה בדו קרב ומת מפצעיו; האשה שבגללה מת התאבדה מאוחר יותר.

לסקוב, חיים 1982-1919[עריכה]

רמטכ"ל צה"ל ומנכ"ל רשות הנמלים. נולד ברוסיה, ועלה עם הוריו לארץ־ישראל ב־1924. חמש שנים לאחר מכן נרצח אביו בידי ערבים בחיפה. התנדב לפלגות הלילה של וינגייט, התגייס לחי"ל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולחם כקצין באיטליה. מילא שורת תפקידי אלוף בצה"ל מ־ 1949 עד שמונה לרמטכ"ל (1960-1958). לאחר שחרורו מונה למנכ"ל רשות הנמלים. מ־1972 כיהן כנציב קבילות חיילים הראשון בצה"ל. למרטין, אלפונס דה

לסקר, עמנואל, ד"ר 1941-1868[עריכה]

אלוף העולם בשחמט. נולד בגרמניה כבן לחזן יהודי, למד מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין וקיבל תואר דוקטור. ב־1889 זכה בתואר אמן בשחמט; ואחרי שניצח את אלוף העולם שקדם לו, וילהלם שטייניץ מאוסטריה (אף הוא יהודי), שהחזיק בתואר 28 שנים – היה לאלוף העולם בשחמט ב־1894, בהיותו בן 26. הוא החזיק בתואר זה 27 שנ™ים, והפסיד אותו לראול קפבלנקה מקובה. ברח מגרמניה ב־1934, בעלות הנאצים לשלטון. תחילה היה בברית־ המועצות, והרצה על מתמטיקה, וב־1938 היגר לארצות־ הברית. חיבר ספרים בשחמט. מועדון השחמט בתל־אביב נקרא על שמו, וכן מועדוני שחמט נוספים בישראל ובעולם.

לפידות, אלכסנדר משה 1906-1819[עריכה]

כותב מאסות ומראשוני חיבת ציון. נולד בוילנה, ליטא. היה רב ואיש ציבור. פירסם מאמרים בענייני תורה, טען כי על העם היהודי לזכות בארץ־ישראל באמצעות עבודה חקלאית, ושיבח את חובבי ציון. בין היתר פירסם את מאמריו בכתב העת העברי הלבנון.

לַפִּין, בצלאל 1939-1856[עריכה]

מהעגלונים הראשונים שהסיעו נוסעים מירושלים ליפו. נולד ברוסיה, עלה עם הוריו לארץ־ישראל ב־1873 ולמד בישיבת עץ חיים בירושלים. ב־1882 הקים שירות עגלות סדיר בין ירושלים ויפו. התפרנס ממסחר ומקבלנות בנייה. היה פעיל במוסדות צדקה, תמך בתלמידי חכמים ועשה למען בית החולים "ביקור חולים" בירושלים. מ־1890 ניהל עסק ליבוא ויצוא ביפו, ועשה למען בית החולים "שערי ציון" בעיר.

לֶָצרוּס, משה מוריץ, ד"ר 1903-1824[עריכה]

פסיכולוג והוגה דעות יהודי־גרמני. למד באוניברסיטת ברלין, וב־1849 הוענק לו תואר ד"ר באוניברסיטת האלה. כתב על המושג והאפשרות של פסיכולוגיה של העמים, טען כי אפשר לדבר על "רוח העם" ופיתח רעיון זה במשך כ־30 שנה. לימד פסיכולוגיה בשווייץ ופילוסופיה בגרמניה. כתב ספר חשוב בשם חיי הנפש; וכן ספר על מוסר היהדות - שבין היתר חלק עליו הרמן כהן.

לֶקֶרט,הֶרש 1902-1879[עריכה]

מהפכן יהודי ברוסיה. נולד בליטא, היה סנדלר ואיש השמאל – חבר במפלגת ה"בונד" – שהסתער עם חבריו על בית הסוהר בנובגורוד כדי לשחרר מהפכנים שנכלאו שם בידי הצאר. התנקש בחייו של מושל מחוז וילנה, נתפס, ונתלה. על המעשה נכתבו יצירות ספרותיות, בין היתר בידי ל יֵ וִיק. לֶקֶרט, הרֶש

לֶשֶׁם[עריכה]

אבן חן המופיעה בטור השלישי בחושן: "לשם, שבו ואחלמה" (שמות, כח), אך גם שמה של עיר קדומה שכבשו בני שבט דן, שנחלתם המקורית כללה בין היתר את "יהדֻ ובני־ברק וג תַ־רִמון, ו מֵי היּרַקוֹן והרַקּוֹןעִם הגבול מול יפו"; ובהמשך נאמר: "ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב וירשו אותה וישבו בה ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם" (יהושע, יט). המפרשים גורסים כי "לא הספיקה להם הארץ הנכבשת לחלקם והוצרכו ללכת אל לשם, הוא ליש הנזכר בספר שופטים [יח] ולכבוש אותה".