מגן אברהם על אורח חיים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סעיף א[עריכה]

(א) יתעטף וכו' — מיד אחר נטילת ידיים [טור].

(ב) מעומד — פירוש, הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה. וצריך עיון, דביורה דעה ריש סימן שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב, והוא משנה שלימה. ויש לומר דהפרשת חלה אינו מצוה כל כך, דאינו עושה אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה, כן נראה לי, עיין מה שכתבנו סימן תקפ"ה. ואותן המניחין הטלית המקופל ומשלשלין אותו סביב הצוואר על כתפיהן, לא יצאו ידי חובתן [מ"ב]. ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור, וכן כתב בל"ח שעיקר העיטוף בגוף, עיין סימן י סעיף י.

סעיף ב[עריכה]

(ג) בטלית — וכתוב בכוונות, שהאר"י היה מכסה הטלית על התפילין של ראש. ועיין סוף סימן כ"ז, דעל כל פנים לא יכסה לגמרי.

משמע בקידושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם, ובדף ח' איתא דמי שאינו תלמיד חכם אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו, עיין שם.

סעיף ג[עריכה]

(ד) ויעמוד — דיש אומרים דבעי דווקא עיטוף, ועיטוף בכל דוכתא משמע עטיפת הראש (תרומת הדשן). ונראה לי דזהו דווקא בבגד שעושים כעין חתיכה אחת מרובעת ובית הצואר באמצע, ואם כן כשמתעטף בארכו, כמו שכתב בית יוסף בשם הר"י אבוהב, דדווקא זהו מיקרי עיטוף, הוי ליה ב' ציציות מצד זה וב' ציציות מצד זה. אבל אם הבגד תפור, אז באין כל הציצית מצד אחד. ועיין סימן י סעיף ו. ומיהו אין קפידא כל כך בזה, דרוב הפוסקים סבירא להו דאין צריך עיטוף, וכל שכן לדידן דמברכין "על מצות ציצית", פשיטא דאין צריך עיטוף. וכן כתב רמ"מ סימן ק"י.

(ה) ואחר כך — דעיקר הקפידא בשעת לבישה, דהא אי בעי היה מסירה אחר כך, ומהאי טעמא לא בעי מעומד אלא לבישה [תרומת הדשן].

(ו) וילבישנו — ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי, לסימן שאותן ציצית שלפניו, שיהיו לעולם לפניו, כמו שכתוב: קרש שזכה להינתן בצפון, לעולם בצפון [של"ה]. וכתוב בכתבים: האר"י לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד אחד, כמו שנוהגין הרבה. ובכוונות הגירסא: האר"י לא היה מקפיד לשום תמיד צד אחד על הראש כמו שנוהגין הרבה, עד כאן לשונו. ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל, שיהיו מסובבין, וכן משמע סימן שא סעיף ל.

סעיף ה[עריכה]

(ז) בציצית — בשו"א (לבוש). וב"ח סימן כ"ד כתב על פי הדקדוק לומר בפת"ח.

(ח) שלשה — כתב בהגהות מיימוניות סוף פרק ג' דראש השנה, שאם אחד מתעטף בציצית, יכול חבירו לברך לו. ובתרומת הדשן סימן ק"מ כתב: מי שקושר תפילין לחבירו בראשו, מסתמא לא יברך אלא הלובש וכו', עד כאן. וצריך לומר דהגהות מיימוניות מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה. ועיין סימן תקפה סעיף ב.

(ט) והאחרים — ועל פי זה נהגו שיברך הש"ץ בקול רם, להוציא רבים ידי חובתם (דרכי משה).

סעיף ז[עריכה]

(י) צריך — כתב בעל העיטור: בעידן תכלת קאמר, להפריד תכלת מצד אחד ולבן מצד אחד. ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת. על כן אם נשתהה לבא לבית הכנסת, ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הצבור, אין צריך לדקדק בזה.

סעיף ט[עריכה]

(יא) יעיין — הרא"ש כתב דנהגו שלא לבדקן, דאוקי אחזקתייהו, אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק. והב"ח כתב דלא אוקמינן אחזקתיה, כיון שאין החזקה בטבע ממילא, אלא מכוח אדם שתיקן הציצית [ורובא עדיף מחזקה] כדאמרינן ריש פרק האשה בתרא, [ובבכורות מסקינן] דרובא דתליא במעשה לא חשיב רוב, עד כאן. ולא ידענא מאי קאמר, דהתם אמרינן שמא לא בא עליה זכר, ואם תמצי לומר בא עליה, שמא לא נתעברה; מה שאין כן כאן דנתקנו הציציות כהלכתן, אוקמיה אחזקתייהו, כמו מקוה שהמשיכו לתוכה מ' סאה שאין צריך לבודקה בכל עת שטובל בה. אך נראה לי דמכל מקום חייב לבודקן, משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו, כמו שכתב ביורה דעה סימן א. ולפי טעם זה, אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הציבור, רשאי ללובשו בלא בדיקה. אך נראה לי טעם אחר דלא מקרי חזקה, דעשויה ליפסק בכל שעה, וכמו שכתב ביורה דעה סימן רא סוף סעיף ה בשם תשובת הר"ן. ומהאי טעמא לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד, משום דאין עשוין ליפסק. ואף על גב דכתב הבית יוסף סימן יג בשם הרא"ש דלא חיישינן כל כך, דאף אם יפסקו אין נפסלין מיד, לשיטתיה אזיל, דסבירא ליה דלא מיפסלו עד שיפסקו כולן; אבל לדידן חיישינן, ועיין סימן יב. ומכל מקום יש לסמוך על זה בשעת הדחק, אם יודע שהיו כל החוטין שלמים מאתמול, וכן משמע בב"ח כאן. ובסימן יז כתב, דאם בדקו כשגנזו, אין צריך לבדוק בשעת הברכה, וכמו שכתב ביורה דעה סימן יח עיין שם.

סעיף י[עריכה]

(יב) ויברך — "להתעטף", אף על פי שכבר לבשו. תוספות סוכה דף ל"ט, וכן כתב במנהגי מהרא"ק.

סעיף יא[עריכה]

(יג) ויזכור — ובכתבים, דטלית קטן דווקא תחת בגדיו, עיין שם. ונראה לי דצריך שיהיו הציצית מבחוץ, ודלא כאותם שתוחבין אותן בהכנפות, וזו היא מה שכתוב בגמרא: אין ציצית אלא יוצא. אך מלשון התוס' בברכות דף י"ח משמע דיוצא בזה בדיעבד. ויש לדחות, דאף אם המתים חייבים, לא שייך גבייהו "וראיתם אותו", מה שאין כן בחי. מיהו יש לומר, אם איתא דגבי חי כהאי גוונא אינו יוצא, אם כן היה לועג לרש, עיין מה שכתוב סימן כג סעיף ב. לכן נראה לי דהאנשים ההולכים בין העכו"ם יוצאין בזה, אך בשעת ברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד' אמות, עיין מה שכתבנו סעיף ב.

סעיף יב[עריכה]

(יד) צריך — פירוש, אם סח ביניהם, כמו שכתב סעיף יג, עיין בית יוסף. ונראה לי דהרא"ש לשיטתיה אזיל, שכתב ביורה דעה סימן יט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק, כיון שהן ב' מצוות, הוא הדין כאן; אבל תקיעת שופר דהוי מצוה אחת, אם סח בנתיים אין צריך לחזור ולברך. אבל הפוסקים שם דאין צריך לברך, הוא הדין כאן, דדווקא בתפילין, שהם שתי מצוות של חובה, צריך לברך, אבל הכא רשות, דאי בעי לא ישחוט, הוי כמו שסח באמצע סעודה שאין צריך לברך. לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים, כמו שכתבנו. אך אם השיח בנתיים, הכריעו האחרונים שם דאין צריך לברך [עיין מה שכתבנו סימן רטו וריש סימן קסז ]. ואם הפסיק הפסק גדול, לכולי עלמא צריך לברך, דהוי היסח הדעת; אבל לכתחילה לא יפסוק, דאסור לגרום ברכה שאין צריכה, וכמו שכתבנו.

(טו) אם לא — אף על גב דגבי שחיטה יש אומרים דאין צריך לברך, היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה, דרגילין להביא יותר [עיין מה שכתבנו סימן רו דגבי מילה נמי מהאי טעמא צריך לברך, דלא כמו שכתב סימן רסה ], מה שאין כן בלבישה דהוי נמלך, ועיין סימן קעו.

(טז) אם פשט — צריך עיון, דאף דהתרומת הדשן צידד לומר כן, הלא סיים: אמנם בתשובת הר"ח לא משמע הכי וכו', עיין שם. ועוד, דמאי שנא משחיטה, כששחט אחד דמי לפשט הראשון, ואפילו הכי לכולי עלמא אין צריך לברך כשהיה דעתו מתחילה על השני, כדאיתא בגמרא פרק ו דחולין, וכן משמע בתשובת מהרי"ל סימן י' דדווקא כשהסיח צריך לברך, וכן כתב הלבוש. ולא דמי למה שכתב סעיף יד, דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבישנו, אבל הכא היה דעתו לכך [דלא כע"ת]. וגם התרומת הדשן לא כתב מעיקרא כך אלא לפי מה שכתב לעיל מיניה דברי מהר"ם, דאפילו בירך על הטלית והלך לבית הכנסת וחזר ולבש טלית קטן אין צריך לברך כל שלא הסיח בנתיים, דכולה חדא מצוה היא; ועל זה קאמר, דאם פשט הטלית גדול, ודאי מקרי היסח הדעת, כיון שהפסיק בתפילה, וצריך לברך. אבל לפי מה שכתב הרב בית יוסף בסעיף יג דצריך שלא יפסוק כלל, אין חילוק בין פשט ולא פשט, וכן פסק באגודה פרק התכלת וזה לשונו, שעל טלית של משי נהגו שלא לברך, אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי, עד כאן, וכן כתב בית יוסף בסימן נד בשם ס"ה גבי ב' זוגות תפילין, עיין שם.

סעיף יג[עריכה]

(יז) חשיבה הפסק — נראה לי, דאם שניהם בבית אחד, לא חשיב הפסק מחדר לחדר, וכמו שכתב סימן קעח ורעג. ואם יצא מביתו וחזר מיד, צריך לברך, דהוי מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן, דשינוי מקום הוי הפסק, כמו שכתב סימן קעח. ודעת מהר"מ נראה לי דסבירא ליה, דשאני ציצית, כיון שעדיין עליו, לא הוי שינוי מקום הפסק, דלא דמי לאכילה שהראשונה אזדא ליה. ואף על גב דכתב בתרומת הדשן שמסתמא פשט טליתו, היינו אחר בואו לביתו, ואם כן לא שינה מקומו אחר שפשט, כנ"ל. ובע"ת דימה זה לברכות קריאת שמע, ולא דמי להדדי כי עוכלא לדנא, דבאמצע מצוה אחת לא שייך הפסק, עיין סימן קד.

סעיף יד[עריכה]

(יח) צריך לברך — צריך עיון, דכתב בסימן תרלט בשם המגיד משנה, דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד, דאין צריך לברך, ומאי שנא הכא דצריך? דהא בגמרא יליף סוכה מתפילין לענין זה. ובאמת דעת האחרונים כרמ"א, ואם שינה מקומו לא הוי הפסק, כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו, כמו שכתבנו סימן רו, וכן הוא בדרכי משה דלא כע"ת, ועיין סימן קעח. מכל מקום נראה לי, אם לא היה בדעתו ללובשו מיד, צריך לברך, וכמו שכתב גבי סוכה, וכן הוא בטור כאן, דלא כע"ת ס"ק כ"ג.

(יט) טלית קטן — משמע דעת רמ"א, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף לא מהני אלא אם כן נשאר עליו טלית קטן. והקשה ל"ח, דבסימן כ"ה סעיף י"ב פסק דאין צריך לברך. ותירץ, דמה שכתב כאן "והכי נוהגין" קאי אדלעיל ביש אומרים הראשון. ולישנא לא משמע הכי. וב"ח כתב, דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם, ולכן כשנשאר עליו טלית קטן, עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה, וכן משמע בדרכי משה. וזה לשון הרר"י סוף פרק קמא דברכות: התפילין והציצית, כשחולצן נגמרה מצותן, ולפיכך כשחוזר ומניחן – מצוה אחרת היא וצריך לברך; אבל בתורה, כשקרא פעם אחת לא נגמרה עדיין מצות הקריאה, ולפיכך כשחוזר וקורא, למצותו הוא חוזר ואין צריך לברך, עד כאן לשונו. וזהו גם כן כוונת מהר"ח. אבל לשון רמ"א שבשולחן ערוך אי אפשר ליישבו אלא בדוחק. ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר, וכן כתב בדרכי משה.

סעיף טו[עריכה]

(כ) נפלה — ובזה כולי עלמא מודו, דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה, כמו שכתב סימן כה. ונראה לי, דאם נפלה מעל כל הגוף, אף על פי שנשארה בידו, צריך לברך, דאזדא לה מצותה, דמצות עיטוף בגוף, כדאמרינן גבי תפילין שנשמטו ממקומן.

סעיף טז[עריכה]

(כא) צריך לברך — דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק. וב"ח פסק דאין צריך לברך, וטוב לפטור אותה בטלית גדול.