מ"ג שמות לד ו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויעבר יהוה על פניו ויקרא יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִינְתֵיהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחְמָנָא וְחַנָּנָא מַרְחֵיק רְגַז וּמַסְגֵּי לְמֶעֱבַד טָבְוָן וּקְשׁוֹט׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאַעֲבֵיר יְיָ שְׁכִינְתֵּיהּ עַל אַפּוֹי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא אֶרֶךְ רוּחַ וּקְרִיב רַחֲמִין וּמַסְגֵי לְמֶעֱבַד חֶסֶד וּקְשׁוֹט: |
| ירושלמי (קטעים): | וַעֲבָרַת יְקַר שְׁכִינְתֵּיהּ דַיְיָ קֳדָמוֹי וְצַלִי משֶׁה וַאֲמַר יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא רָחִיק רְגַז וְקָרֵב רַחֲמִין וּמַסְגֵי לְמֶעֱבַד חֶסֶד וּקְשׁוֹט: |
רש"י
"אל" - אף זו מדת רחמים וכן הוא אומר (תהלים כב) אלי אלי למה עזבתני ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא
"ארך אפים" - (סנהדרין קיא) מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה
"ורב חסד" - לצריכים חסד שאין להם זכיות כ"כ (ר"ה יז)
"ואמת" - לשלם שכר טוב לעושי רצונו
מפרשי רש"י
[ג] אף זו מדת הרחמים כו'. ואם תאמר, והא כבר נזכר מדת רחמים, ולמה עוד מדת רחמים, ואין זה קשיא, כי "אל" הוא טובה יתירה שנותן לאדם טובות וחסדים גדולים, כי שם "ה'" הוא הנותן טובות לאדם כפי הצריך לו, ולא יחסר לו כל. אבל שם "אל" הוא שנותן לו טובות מרובות וחסדים גדולים, כמו שהיה לאברהם ושרה, בירך אותם "בכל" (בראשית כ"ד, א'), וזהו ענין "אל":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֵל – אַף זוֹ מִדַּת רַחֲמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב,ב), וְאֵין לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין "לָמָה עֲזַבְתָּנִי", כָּךְ מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא (שירה ג, על שמות טו,ב).
אֶרֶךְ אַפַּיִם – מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְאֵינוֹ מְמַהֵר לִפָּרַע, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה (סנהדרין קי"א ע"א).
וְרַב חֶסֶד – לַצְּרִיכִים חֶסֶד, שֶׁאֵין לָהֶם זְכֻיּוֹת כָּל כָּךְ.
וֶאֱמֶת – לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(ו) "ויעבור" ואל תתמה בעבור ש"השם" קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע. וזה דבר עמוק הוא מאוד. אמר הגאון, כי "השם" הראשון דבק עם "ויקרא". ואלו היה כן, למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם (ברא' כב, יא), יעקב יעקב (שם מו, ב), משה משה (שמות ג, ד). ככה תקרא. וכתוב, כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר, כי השם הנכבד במספר. אם כן אינו מדה, והשנית שהוא אדון. וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון, רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר, כי מלת "ארך אפים" שתי מדות לטובים ולרעים. גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שינוי האדם. ועוד, כי השם הוא ארך "אפים" לרשעים, ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות. ועל דרך הפשט, "ונקה" לא ינקה מדה אחת, כי "ונקה" שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (שמות כב, כב). רק למדנו ממלת "ונקה" לא ינקה שהוא לשובבים, רק לשבים ינקה כדברי הנביאים, על כן הושמה מלת "ונקה" ממספר המדות. ומלת "פקד עון אבות" - גם היא מדת רחמים. ודע, כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להוציא האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י, כב). ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים. ומלת "אל" שלישית. "רחום" רביעית. "וחנון" חמישית. "ארך אפים" ששית. "ורב חסד" שביעית. ומלת "רב" תשרת בעבור אחרת. ו"רב אמת" שמינית. "נוצר חסד לאלפים" תשיעית. "נושא עון" עשירית. ונושא "פשע" אחת עשרה. ונושא "חטאה" שתים עשרה. "ונקה" שלש עשרה. והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. "ואל" כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. "ורחום" כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג, יג), שישמרם שלא יפלו. "וחנון" כדרך כי חנון אני (שמות כב, כו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. "ארך אפים" שלא יכעוס מהרה על הרשע. "ורב חסד" לצדיק ולרשע. ורב "אמת" שימלא ויקיים דברו. "נוצר חסד" האב לבנים אם היו טובים. "נושא עון" שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב). והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א, יב). והפירוש מהיות בעולה, או אשה לאיש, כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (ברא' כט, כא), הוא המשכב, כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט, ה), אינו מזה הטעם, כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקר' ה, א), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט, יב).
ועתה שא נא חטאתי (שמות י, יז), כי משה צדיק היה. והכלל, כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו, כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל, טז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו.
ונושא "פשע" דע, כי "פשע" קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון. ומלת "חטאה".
כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט, ח), כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים (במד' יד, יח) ויאמר ד' שהוא שם העצם, והמדות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל, כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא.
ולא הזכיר ואמת, כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה, שהיתה במשה, הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו, בעבור גודל מעלתו, שלא יתכן שיפשע:
קצר
(ו) ויש אומרים כי "ה'" הראשון הוא דבק עם ויקרא. וכן פירשו הגאון, על כן שם הפסק. ואמר כי כן "ה'" צדקנו (ירמיה כג, ו), כי הקורא הוא השם. וכאשר ספר שלש עשרה מדות סתר דבריו. בעבור שאמר, שהמדה הראשונה שהוא אדון; והשנית, השם פעם אחרת להורות שהוא ראשון והוא אחרון; והשלישית (אל), גם הרביעית שהוא "רחום"; והחמישית שהוא "חנון"; והששית - "ארך אפים" והשביעית - "ורב חסד"; והשמינית - "ואמת", כי "ורב חסד" מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ורב אמת; והתשיעית - "נוצר חסד לאלפים"; והעשירית - "נושא עון"; ועשתי עשרה - "נושא פשע"; ושתים עשרה - "נושא חטאה"; ושלש עשרה - "ונקה", ולא אמר כלום. כי השם הנכתב איננו אדון כאשר אמר, כי טעמו כעיני עבדים (תהלים קכג, ב). ועוד, שהביא במספר שם העצם, והוא השם הנכבד והנורא, ואיננו מדה. ועוד, כי מלת "ונקה" הוא שם הפועל, והוא דבק עם "לא ינקה". ואמרו אחרים, כי "ארך אפים" - שנים, לרעים ולטובים. גם אלה דברי רוח, כי לא תרבה המדה כנגד הפעולים. ואם כן "רחום" - עד אין מספר אצלינו, כי הכתוב אמר ורחמיו על כל מעשיו (שם קמה, ט). ואחרים אמרו, שמלת "נוצר חסד לאלפים" - מדות שנים, לשורש ולבניו אחריו. ואני אומר לך בדרך קצרה, אם היא קבלה שהם שלש עשרה מדות, שהאחת השם.
וכבר פירשתי לך שהוא סמוך אל 'צבאות'. כי פעם הוא שם עצם, ופעם הוא שם מדה. וכן: ויזכר ימי עולם משה עמו (ישעיה סג, יא); והשנית - "(אל)"; והשלישית - "רחום"; והרביעית - חנון; והחמישית - "ארך אפים"; והששית - "ורב חסד"; והשביעית - "ואמת"; והשמינית - "נוצר חסד לאלפים"; והתשיעית גם העשירית גם האחת עשרה - "נושא עון ופשע וחטאה"; והשתים עשרה - נקה לא ינקה; והשלש עשרה - "פוקד עון אבות". ולפי דעתי שהיא דרך סברא. כי הנה משה לא הזכיר בתפלתו רק השש (במדבר יד, יח), על כן יטעו כל האומרים שחל ענו פניך מקדם. ולפי דעתי שהשם שני פעמים כקורא, להודיע משה איך יקרא בעת הצורך כטעם אברהם אברהם, יעקב יעקב, גם שם פסקין. וטעם "אל" - בעבור "רחום". כי יש מרחם ואין יכולת לו, ו"אל" - מגזרת כגבר אין איל (תהלים פח, ה). ו"רחום" -, לולי אות הגרון היה דגוש, כי כל הנמצא הוא מהבנין הכבד, חוץ ממלת ארחמך (שם יח, ב), שפירושה אבקש ממך רחמים. וזאת מדת רחמים היא יוצאת, וכן "חנון" - ובעין החמלה, והחנינה באזן כטעם ושמעתי כי "חנון" אני (שמות כב, כו). והנה הטעם, שהוא רחום בנסתרות מבני אדם, "וחנון" - לשמוע צעקת החמס. "ארך אפים" - בעבור הראות הקצף בנחירים אמר הכתוב חרה אפי בך (איוב מב, ז). ועל דרך משל, מי שיהיו נחיריו ארוכים לא יקצוף מהרה. וזה טעם ארך אפים. וזה הפך, קצר אפים יעשה אולת (משלי יד, יז). "ורב חסד" - יש "רב" כמו גדול: על כל "רב" ביתו (אסתר א, ח), קרית מלך "רב" (תהלים מח, ג). וכן זה. והעד, שאמר משה כגדל חסדך (במדבר יד, יט). וכן דוד אמר וגדל חסד (תהלים קמה, ח). והטעם, שהוא גדול מפאת חסד שיעשה בלי חיוב. גם אמת לקיים החסד:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ודע כי השם הראשון הוא עצם ולא מדה, והשם השני מדה והוא מדת רחמים בלא תשובה ובלא שאלה אלא כאב רחמן שהוא מרחם על בנו ויודע בו מה שהוא צריך ונותן לו מבלי שישאל ממנו, וכן הוא יתעלה מרחם הוא על הרשע אפילו בלא תשובה שכן כתוב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו ואפילו על העכו"ם, שכן דרשו רז"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני ואפי' על הבהמות שנאמר (שם לו) אדם ובהמה תושיע ה'. אל הוא מדת הסליחה בשאלה וכן הכתוב אומר (שם צט) אל נושא היית להם. רחום וחנון הם שתי מדות הסליחה בשאלה עם תשובה ויסורין שכן מצינו לשונות אלו נופלים על היסורין, הוא שכתוב (שם עח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וזה יורה שהתחיל בו השחתה כבר. ועוד מצינו (דברים ד) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ומצינו לשון השחתה ביסורים שנאמר (ישעיה נב) כן משחת מאיש מראהו ופסוק מפורש (איוב לג) ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ארך אפים מדה כוללת הצדיקים והרשעים, וכן אמר משה לפני הקב"ה יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שאתה ארך אפים לכל, ואם אתה אומר שהם רשעים גמורים ואינם ראויים לאריכות אף אלא הם חייבים כליה הנה אתה רב חסד ועשית חסד עם כ"ו דורות שהיו מבריאת עולם עד מתן תורה שלא היו להם תורה ומצוה וזנת וכלכלת אותם במדת החסד, ואם אתה אומר אותם כ"ו דורות לא קבלו התורה ולא עברו עליה ולכך לא נתחייבו כל כך כמו אלו שקבלו ועברו יש לך לעשות למען מדה זו שיש בך שהיא מדת אמת והוא חסד של אמת שאינו מצפה לתגמול, ואם אינך מוחל להם בשביל מדה זו הנה אתה נוצר חסד לאלפים ויש לך למחול להם בזכות האבות שאתה נוצר חסד לאלפים ויש לך לנצור לישראל חסד האבות וזכותם, ואם אתה אומר תמה זכות אבות עשה למען מדה זו שבך שאתה נושא עון והם הזדונות, ופשע והם המרדים, וחטאה והם השגגות, ונקה והם הנסתרות, והוא שכתוב (תהלים יט) מנסתרות נקני. והיה ראוי להקדים חטאה לעון ופשע, שהרי אם הוא סולח הזדונות והמרדים אין צריך לומר השגגות, ודרשו רז"ל בזה כי משה התפלל שהזדונות יחשב לשגגות ולפיכך הקדים זדונות לשגגות, ועוד לטעם אחר כי עון העגל היה תחלתו שוגג וסופו מזיד כמו שכתבתי למעלה על כן לא רצה משה להקדים השגגות כי תהיה תפלתו מזכרת עון ועל כן נכתבה מלת וחטאה באחרונה.
וע"ד המדרש ויעבור ה' על פניו, למד הקב"ה למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל אמר לפניו רבש"ע אילו לא היה להם זכות היית מאבדם זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים לצדיקים ולרשעים, א"ל משה רשעים יאבדו, א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לכך. כשאירע ענין המרגלים אמר משה (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים.
ויש לך להתעורר במה שתרגם אונקלוס ארך אפים מרחיק רגז כי ירמוז למלאכים הממונים להשחית שהם רחוקים ממחיצתו של הקב"ה.
וכן תמצא בירושלמי במסכת תענית אמר רבי לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז, משל למלך שהיו לו שני לגיונין קשים אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסין אותי והם באים ומכלים אותן אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני בני מדינה עד שאני משלח אחריהם בני מדינה מפייסין אותי. כך אמר הקב"ה אף וחמה שני מלאכי חבלה אם דרים הם עמי עכשיו ישראל מכעיסין אותי והם מכלים אותם אלא הריני משלחם לדרך רחוקה שאם יכעיסוני ישראל עד שאני משלח אחריהם הם עושים תשובה ואני אקבלם, מה טעם, שנאמר (ישעיה יג) באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו. אמר רבי יצחק ולא עוד אלא שנועל לפניהם מה טעם שנאמר (ירמיה נ) פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו עד די פתח עד די טריף רחמוהי קריבין. תאנא בשם רבי מאיר כי הנה ה' יוצא ממקומו יוצא לו ממדה למדה יוצא לו ממדת הדין ובא לו למדת רחמים, ע"כ בירושלמי. ודרשו רז"ל בספרי ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית, ואם רבו עונות הופך מדותיו הוא שכתוב (ישעיה א) עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, מאי עזבו את ה' אמר הקב"ה אני קראתי ה' אל רחום וחנון ועתה בשביל עונותיכם נעשיתי אכזרי והפכתם מדותי הדא הוא דכתיב נזורו אחור נזורו המדות אחור.
ועל דרך השכל ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל, הרי שלש שמות והשאר מדות והן עשר והמדות נאמרות על השמות, שלש השמות כנגד שלש עולמות עולם המלאכים עולם הגלגלים והעולם השפל, וכנגד שני העולמות שהם קיימים נצחיים בלתי משתנים הזכיר שני שמות שאינם משתנים והם דומים זה לזה כי כן שני העולמות דומים זה לזה בענין הקיום והנצחות, וכמאמר דוד ע"ה (תהלים קמח) כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, והזכירם למעלה שאמר (שם קמח) הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו, וכנגד עולם השפל הזה שהוא משתנה והוא בעל הויה והפסד הזכיר אל שהוא שם התואר והוא מתהפך ממדת הדין למדת רחמים, וכן הוא אומר (שם כב) אלי אלי למה עזבתני, והג' הוא מדת רחמים במקום הזה שאין אומרין למדת הדין למה עזבתני נשארו עשר מדות שהבורא יתעלה מנהיג בהם את עולמו. רחום וחנון שתי מדות נאמרו על ההשגחה כללית ופרטית, רחום היא מדה כללית כאמרו (שם קמו) ורחמיו על כל מעשיו, וחנון מדה פרטית ולא תמצא המדה הזאת כי אם בענין האדם הוא שכתוב (איוב לג) ויחננו ויאמר פדעהו וגו' וכתיב (בראשית מג) אלהים יחנך בני, ומפני שהאדם נכבד מכל ברואי עולם השפל לכך ייחד לו בענין ההשגחה מדה בפני עצמה. ארך אפים היא מדה שהכל צריכין לה בין צדיקים בין רשעים דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ורשעים אין צריך לומר, ואין מדה זו נמצאת כי אם במין האדם לבדו כי היא על דרך ההשגחה עונש ושכר. נשארו שבע מדות ג' לטובים ארבע לרעים, רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים לטובים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לרעים. נושא עון הוא חטא המחשבה, עון הרהור הלב, פשע וחטאה הוא עון המעשה זה מזיד וזה שוגג, ונקה אמרו רז"ל ונקה לשבים כי לא יתכן שהבורא יתעלה ינקה לשאינם שבים כי אין ראוי לסלוח לרשע העומד במרדו שאם כן מצינו חוטא נשכר וגיהנם ועונשיו לא נבראו אלא בשבילו ונמצא העונש והשכר בטל.
וע"ד הקבלה ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, י"ג מדות אלו כלם הם נמשכות מן הכתר, שהרי לשון מדות כלים או מקבלים, וזה סדר קריאת המידות בספירות, ה' ה' החכמה והבינה, אל רחום הגדולה, וחנון ארך אפים הגבורה, ורב חסד ואמת התפארת, נוצר חסד נושא עון הנצח, ופשע וחטאה ההוד, ונקה היסוד, לכל ספירה שתי מדות חוץ מן היסוד שאין לה במדות אלא אחת והשם הנכבד שעבר על פניו הוא הקורא י"ג מדות אלו הנמשכות מן הכתר.
אבל דעת הרמב"ן ז"ל וכוונתו בי"ג מדות כי ה' הראשון הוא אל עליון, והשני והשלישי התפארת והכבוד, ושלשתם הרי הם עצמותם של שם ואחרי כן עשר מדות. רחום וחנון ארך אפים הם באל עליון לכך לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך כי הוא עצם פעול למדות ההם, והוא רב חסד ואמת נוצר חסד בתפארתו ונושא עון ופשע וחטאה ונקה בכבודו. וידוע כי בין השם הראשון והשני יש הפסק ביניהם וכל מי שלא הפסיק עתיד ליתן את הדין.
ועוד יש בענין י"ג מדות דרך אחרת לקצת בעלי הקבלה כי כל המדות כלן הולכות על ארבע ארבע, והוא כי אחר השם הזה הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות והן מיוסדות לארבע ארבע, הזכיר תחלה ארבע מדות למדת רחמים, ואחרי כן הזכיר ארבע מדות למדות החסד, ואחרי כן ארבע מדות למדת הדין, והנה זה על דרך שלשת הספירות שהם שלשת האבות שאמרו עליהם חכמי האמת הם הם המרכבה, ומכאן תבין כי משה כששבח את ה' בג' שבחים והוא שאמר האל הגדול הגבור והנורא כל י"ג מדות אלו כלל בשלשתן כי האל שהזכיר כנגד ה' ראשון שהוא עצם ולא מדה, וכשהזכיר הגדול כלל בו ארבע מדות של חסד, וכשהזכיר הגבור כלל בו ארבע מדות של מדת הדין, וכשהזכיר הנורא כלל בו ארבע מדות של מדת רחמים, והא למדת בג' שבחים אלה למשה הם כל י"ג מדות שנאמרו לו בסיני ומפני שהעובר על פניו של משה הוא הטוב שהובטח בו למעלה אני אעביר כל טובי והוא הקורא י"ג מדות כמו שהזכרתי כבר על כן תמצא בספר תורה תגין בשם של ויעבור ה' על פניו שני תגין בה"א ראשונה וב' תגין בה"א אחרונה אבל בשני השמות שהם ה' ה' אין בהם שום תג, וידוע כי התגין בכל מקום שהם הם רמז להשגה והתבוננות , והנה ההשגה אפשרית היא באמתת העובר הקורא ולא כן במי שאנו מיחסים לו המדות כי בו כשל כח ההשגה, והבן זה.
וכתב רבינו האי גאון ז"ל כי י"ג מדות אלו הם ענפי תולדות נמשכו מעשר ספירות ואע"פ שאלו נקראים מדות ואלו ספירות הכל נובע ממעין אחד, ואע"פ שמצינו שלש עשרה מדות ולא מצינו שלש עשרה ספירות סוד הענין מפני שהשלש המאורות העליונות שהם על עשר ספירות אין להם התחלה כי הם שם ועצם לשורש השרשים, וקבלת הגאון בשמותיהם שהם אור קדמון אור מצוחצח אור צח ושלשת שמות אלו כלם ענין אחד ועצם אחד דבקים דבוק אמיץ בשורש כל כל השרשים ומשורש כל השרשים נאצלו עשר ספירות, ועליו רמזו חכמי האמת בקוצו של יו"ד, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית, והקב"ה ימחול לנו ויראנו בתורתו נפלאות.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ה' ה'" הוא הממציא שעשה אינו ישנו, והוא המקיים מציאות כל נמצא, שאין לשום נמצא קיום מציאות זולתי השופע ממציאותו: " אל" יכול על זה כמו פועל רצוניי, על הפך הפעולה הנמשכת מן הפועל הטבעיי, שהיא נמשכת ממנו בהכרח לא מצד יכולת בחיריי: " רחום" על החייבים להקל ענשם בקראם אליו, כאמרו פני ה' בעושי רע וכו' צעקו וה' שמע. ורואה בעני נדכאים כענין וגם ראיתי את הלחץ: " וחנון" עושה חן וגומל טוב לשואלים אף על פי שאינם ראוים לו: " ארך אפים" לצדיקים, ולרשעים כדי שישובו: " ורב חסד" מטה כלפי חסד בדינו, כאמרם זל (פרק קמא דרה) מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה:
" ואמת" ורב אמת, מאריך אפיה וגבי דיליה, כאמרם זל (שם) ועון עצמו אינו נמחל וכאמרם אשר לא ישא פנים אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו, ולא יקח שוחד שאין מצוה מכבה עבירה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה להודיע כי כשיטיב ה' ברחמיו לאיש הגם שיחטא לא יפחות מטובו דבר ותהיה המדה שהיה בה קודם מתנהגת גם אחר שחטא, לזה אמר רחמים שקודם שיחטא להשוות להם רחמים שיהיו אחר שיחטא, ובזה נחה דעתי בראות כי לא ישתנה טוב הרשעים ולא כלום כי כן היא המדה: