מ"ג שמות לד א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסׇל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָמַיָּא דַּהֲווֹ עַל לוּחַיָּא קַדְמָאֵי דְּתַבַּרְתָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנִין הֵי כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יַת פִּתְגָמַיָא דַהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פְּסָל לְךָ – אַתָּה שִׁבַּרְתָּ הָרִאשׁוֹנוֹת, אַתָּה פְּסָל לְךָ אֲחֵרוֹת. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת. מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת, יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע. עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר: אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אוֹמַר לוֹ: עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ. בָּדַק הַמֶּלֶךְ וּמָצָא שֶׁלֹּא הָיָה הַקִּלְקוּל אֶלָּא מִן הַשְּׁפָחוֹת. נִתְרַצָּה לָהּ. אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ: כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁנִּקְרְעָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ! אַתָּה קְנֵה לָהּ נְיָר אַחֵר, וַאֲנִי אֶכְתֹּב לָהּ בִּכְתַב יָדִי. כֵּן הַמֶּלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשְּׁפָחוֹת – אֵלּוּ עֵרֶב רַב, וְהַשּׁוֹשְׁבִין – זֶה מֹשֶׁה, אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּסָל לְךָ (תנחומא ל).
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
"ויאמר. פסל לך " כמו לך לך (ברא' יב, א) ואתה קח לך (שמות ל, כג). וטעם "כראשונים "- כמדתם. אמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות. ובשניים כתיב למען ייטב לך (דבר' ה, טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלהים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה אלהים, והשניים מעשה משה:
קצר
"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" - במין ובמדה. ויאמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים: האחד, שתקן להם ארון ששם שם הלוחות; והשני, כי בשניים כתוב ולמען ייטב לך (דברים ה, טז), שהוא טוב העולם הבא; והשלישי, כי יש עליהם שלש בריתות. והם: הנה אנכי כורת ברית (י), כרתי אתך ברית (כז), ויכתוב על הלוחות את דברי הברית (כח); והרביעי, כי בם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם, כמו העדותי בכם היום (דברים ל, יט); והחמישי, שהראשונים הורידם ביום חול; והשישי, כי בעבורם קרן עור פני; והשביעי, שקבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות. ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון, כי ראיתים הם כדברי חלום לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו. והאומר כן חייב שילקה, כי ידוע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים מכתב אלהים הוא. והנה הם במכתב שוים מהראשונים. ועל דעתי בראם השם, והשניים פסלם משה מאבן נבראת, והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלהים. ולפי דעתי, שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשת וישמע, ובשניים כאשר הם כתובים בפרשת ואתחנן. ושם אפרש:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה צוה השם למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים כי בהיות הלוחות השניות במקום הראשונות היו ראוי שתהיינה שוות בכל ולמה אם כן הראשונות פסל וכתב יתברך והשניות פסל משה ולא כתבם וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם:
השאלה הב' למה נהג בלוחות השניות האלה יותר קדושה מבלוחות הראשונות אם במה שאמר כאן ואיש לא יעלה עמך. ובראשונות אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וגו'. גם אמר כאן גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ולא נאמר ככה בלוחות הראשונות. כאלו היו השניות שפסל משה יותר קדושות מהראשונות שפסל השם יתברך:
השאלה הג' במה שנאמר ויקרא כמו שיעד וקראתי בשם ה' לפניך. יקשה מה ענין הקריאה הזאת כי אחרי זה אמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' והיו אם כן שם שתי קריאות ולמה באחת מהן אמר ויקרא בשם ה' ובשנית לא אמר מלת בשם אלא ויקרא ה'. ואם היה הקורא משה יקשה כי אם היה נצב עמו כמו שאמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם למה זה יקראהו:
השאלה הד' למה לא נתקיימו כל הדברים אשר יעד הקב"ה למשה וחסרו ממה שיעד דברים ונתוספו דברים. כי הוא יעדו אני אעביר כל טובי על פניך וגו' והסירותי את כפי וראית את אחורי. ובמעשה לא מצאנו מזה דבר לא העברת הטוב על פניו ולא ראיית האחורים. גם אמר לו וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שהם ג' מדות ה' ורחום וחנון לא עוד. ובשעת המעשה זכר י"ג מדות. והוסיף א"כ בזה על מה שיעד כהנה וכהנה. גם בייעוד הקדים החנינה לרחמים ובזכרון המדות הקדים רחום לחנון:
השאלה הה' באמרו וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם. כי למה אמר שירד בענן. ומה ענין ויתיצב עמו שם ומי היה הנצב אם האל עם משה או משה עם האל והנה במעמד הר סיני נאמר וירד ה' על הר סיני. אבל לא נאמר שם שירד בענן. כי עם היות שהיה שם ענן לא זכרו הכתוב שמה אצל ירידת השם לדבר אל העם:
השאלה הו' באמרו ויעבור ה' על פניו כי המאמר ההוא היה ראוי שיכתב בתחלת הספור לא באמצעיתו ואחרי שכבר אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' שכבר היה מדבר עמו. מה צורך להוסיף לומר ויעבור ה' על פניו. כי הנה אחרי הקריאה בשם ה' לא נפסקו המדות. ולא היתה העברה ביניהם. והסתכל שבהתיצבות לא אמר על פניו אבל אמר ויתיצב שם. אמנם בעברה אמר על פניו. ואל תשית לבך לדברי הרב המורה שפירש בזה שהעבירו השם מעל פניו שהיה מבקש לראות פניו והשיאו לדבר אחר והוא זכרון המדות כי זה אין ענין לו לא כפי הדקדוק ולא כפי ענין הפרשה:
השאלה הז' למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד שתי פעמים ה' ה'. ולא כפל בדרך הזה מדה אחרת מהמדות שזכר. ואין לומר שהיה אחד לקורא ואחד לקריאה כדברי הגאון. רוצה לומר ויקרא ה' הקורא ה' אל רחום וחנון כי הנה בעל הטעמים ימאנהו וכמו שהשיבו הראב"ע וגם אין לומר שנכפל שם זה כמו אברהם אברהם משה משה. כי הנה לא כפל אחד משאר המדות והתוארים והכפל בשמות ימצא מהעליון לשפל. ומהאדון אל העבד כשיהיה דברו נחוץ. אבל לא יפול בקריאת השם הנכבד. ועוד כי אחרי שאמר ויעבור ה' על פניו מבואר הוא שהקורא היה ה' ולא אחר ומה צורך לומר עוד ויעבור ה' ויקרא ה':
השאלה הח' למה לא באו השמות והמדות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל ובאו ג' מהם בלשון פעול שהם רחום וחנון ארך אפים. והיה ראוי שיאמר מרחם וחונן מאריך אפו כמו שבאו האחרות רב חסד נוצר חסד לאלפים נושא עון פוקד עון. והרמב"ן כתב כי רחום וחנון וארך אפים ואל עליון ע"כ לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים כי השם פעול למדות האלה ואני לא ידעתי דרכיו ואמריו לא יספיקו בהתר השאלה הזאת:
השאלה הט' באמרו נושא עון ופשע וחטאה. ולמה לא זכר שמות אחרים כמרד מעל וזדונות ואשמות ודומיהם. ולמה משה בתפלתו אחרי ששמע המדות כלם אמר ילך נא ה' בקרבנו וגו' וסלחת לעוננו ולחטאתנו והשמיט הפשעים. והנביא אמר (מיכה ז׳:י״ח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. והשמיט החטאים. והמשורר אמר (תהלים כ"ה ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור. והשמיט העון ולמה כל אחד מהשלמים האלה לדרכו פנה בזה. ולא זכרו כלם שלשת הסוגים יחד שזכר השם במדות:
השאלה הי' בסתירה שיראה במדות האלה אם באמרו ונקה לא ינקה שהוא קבוץ החיוב והשלילה. והראב"ע כתב שהוא ע"ד אם ענה תענה. וגם ירא' דמות סתירה מאמרו נושא עון ופשע וחטאה לאמרו ונקה לא ינקה כי אם לא ינקה לא יהיה נושא אותם. אם לא שנפרע. ונקה לא ינקה מלשון כריתה כמו (ישעיהו ג׳:כ״ו) ונקתה לארץ תשב ויאמר שלא יכרית החוטא כמו שפי' הרב המורה ויהיה א"כ ממדת הרחמים והוא בחלוף מה שדרשו בו חכמינו ז"ל:
השאלה הי"א באמרו פוקד עון אבות על בנים. כי איך יתכן זה כפי היושר והמשפט אשר הוא שהנפש החוטאת היא תמות. ולמה יענשו הבנים בעון אביהם והכתוב אומר ובנים לא יומתו על אבות. וכבר זכרתי הספק הזה בסדר יתרו בפי' עשרת הדברות:
השאלה הי"ב מה ראה יתברך לזכור המדות והשמות האלה ולא זכר שמות ומדות אחרים שנזכרו במקום אחר כמו האל הגדול הגבור והנורא ולא שם שדי ואלהי הצבאות ולא צדיק וישר ולא טוב ומיטיב ולא צור עולמים ולא חי וקים ויכול מוחל וסולח ולא קנא ונוקם ובעל חמה ושאר התוארים שהתירו הנביאים במאמר השם:
השאלה הי"ג בסדר זכרון המדות שאתה תמצא כפי דרכיהם ז"ל שה' ה' הם מדת רחמים ואל הוא מדת הדין עם היות שרש"י עושה אותו רחמים. ממה שכתוב (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני ואין בזה ראיה להיות זה ממדת הרחמים כי אף כפי הדין היה דוד מתרעם למה עזבו השם כי היה ראוי שיענישהו לא שיעזבהו. ורחום וחנון הם ממדות הרחמים וארך אפים הוא ממדת הדין. רב חסד ואמת ונוצר חסד הם רחמים גמורים. ואחריהם באו מדות הדין. ולמה לא נזכרו כל מדות הרחמים יחד בפני עצמם ומדות הדין יחד בפני עצמם. ועירב אלו באלו:
השאלה הי"ד במספר המדות האלה כי חז"ל קבלו שהיו כלם י"ג מדות. ומהמפרשים מנו אותם כן. ה' ה' שתי מדות ואל אחד ורחום אחד וחנון אחד הרי הם חמשה ארך אפים אחד הרי ששה ורב חסד אחד הרי שבעה ואמת אחד הרי שמונה נוצר חסד לאלפים אחד הרי תשעה נושא עון אחד הרי עשרה ופשע אחד הרי י"א וחטאה אחד הרי י"ב ונקה מדה אחת הרי הם י"ג מדות אבל יקשה לדעת הזה שישארו חוץ מן הענין המדות לא ינקה וגם כן פוקד עון אבות על בנים. ואחרים מנו מהשמות הקדושים אחד בלבד ה' האחרון מהם. ואל הרי ב'. רחום הרי ג'. חנון הרי ד'. ארך אפים הרי ה'. ורב חסד הרי ו'. ואמת הרי ז'. ונוצר חסד הרי ח'. נושא עון הרי ט'. ופשע הרי י'. וחטאה הרי י"א. ונקה לא ינקה אחד הרי י"ב. פוקד עון אבות על בנים מדה אחרת הרי י"ג. ותחלת דבריהם סכלות במה שלא מנו במדות כי אם ה' פעם אחד בלבד. ואחרים לא מנו בכלל המדות ה' ה' ולא אחד מהם. כי אמרו שאינם מדות אלא שמותיו י"ת אבל מנו נוצר חסד מדה בפני עצמה ואין הדבר כן כי שניהם מדה אחת. ואחרים מנו ונקה מדה בפני עצמה ולא ינקה מדה אחרת בפני עצמה. ויקשה לכלם איך מנו נושא עון ופשע וחטאה שלש מדות. כי הנה המדה היא נושא והיא מדה אחרת ואיך תתרבה מפאת חלוף העונות כי הנה כלם בענינו י"ת כשיובחנו הם מדה אחת ר"ל היותו נושא להם לא מדות מתחלפות:
השאלה הט"ו באמרו יתברך נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. כי לא נמצא בכתוב נסים ונפלאות שנעשו אח"ז עם משה שלא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגם לא ראו אותם העם אשר ע הוא בקרבו כמו שאמר ומה היה אם כן ענין הברית הזה ולאיזה תכלית נעשה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו' עד ויפסול שני לוחות אבנים. דעת כל המפרשים המאמתים הוא שעמד משה בהר ג' פעמים מ' יום ומ' לילה בכל פעם ופעם שהם ד' חדשים ושני ימים. ועוד שני ימים של ירידה בנתים. כי ביום שירד בתחלה שבר הלוחות. ונאמר (שמות ל״ב:ל׳) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו' ועתה אעלה אל ה' ועמד להתפלל שם מ' יום אחרים עד שנסלח לו עונם. ובירידה השניה נאמר וישכם משה בבקר הרי ד' חדשים וד' ימים שהם מששה מסיון שהיתה העליה הראשונה עד יום הכפורים שהיה בעשור לחדש השביעי. וסדר הכתובים בפרשה הזאת מוכיח שהדבר כן. ויורה עליו עוד מה שכתוב במשנה תורה ששם ספר משה שלשת הפעמים שעמד בהר מ' יום בכל פעם שנאמר (דברים ה' ט"ו) בעלותי ההרה וגו' ואשב בהר מ' יום ומ' לילה. ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים וזו היא הישיבה הראשונה אח"כ אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה וגו' על כל חטאתכם וזו היא הישיבה הב' וממנה ג"כ אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי וגו' שהם עצמם ימי הישיבה הב' וחזר לזוכרה שם אחרי שכבר זכרה להגיד התפלה אשר התפלל בה אח"כ אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו' ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה. והיא הישיבה הג' שעמד בהר. ויען וביען בה נשלמה הסליחה אמר בה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא רוצה לומר שכמו שבישיבה הראשונה מפני תפלתו שב השם מחרון אפו לבלתי כלותם כרגע כמו שנזכר בפרשת והיה עקב הם שני עדים מעידים שמרע"ה ישב בהר שלש פעמים ובכל פעם ההם ישב מ' יום ומ' לילה מבלי מאכל ומשתה. אך אמנם ראיתי מאחרוני המפרשים שימאנו זה ולא יודו לקבלת חז"ל ועושין עליה ג' ספקות. הספק הא' למה ירד משה בפעם השניה ושוב עלה פעם ג' כי אם ירד לבשר את העם בסליחה יקשה למה לא נכתבה בתורה הירידה הב' ההיא ומה שנתחדש בה כמו שנכתבו שתי הירידות האחרות ומה שנתחדש מהן. וספק שני שמאחר שנעתר לו השם בפעם השניה כמו שנאמר במשנה תורה כי יגורתי מפני האף וגו' וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אם כן למה הוצרך משה להתפלל עוד בעון העגל בפעם הג' כמו שאמר וסלחת לעוננו ולחטאתנו כי אם כבר סלח להם השם מה תועלת לזכור עונות ראשונים. וחשבו האנשים האלה מפני זה שלא עמד משה בהר כי אם שתי פעמים אחת קודם מעשה העגל כשקבל הלוחות הראשונות והב' אחר כך להתפלל על סליחתו כשקבל הלוחות השניות. ושבהיות משה במחנה נאמר לו פסל לך או שיהיה עולה בכל יום אל ההר ויורד ושם נאמר לו הצווי הזה. והוצרכו לומר כפי הדעת הזה שכאשר אמר השם למשה פסל לך היה קודם שאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' ושמה נאמר לו (שמות ל״ב:ל׳) לך נחה את העם הזה אחרי ששמע הי"ג מדות כשקבל הלוחות השניות. ואחרי כריתת הברית וקרון הפנים. ואחר כך היתה פרשת לך עלה מזה ופרשת ראה אתה אומר אלי. ושאלת ב' הבקשות ושאחר זה כלו היה מאמר השם אתם עם קשה עורף וגו' ועתה הורד עדיך מעליך וגו' וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ואז היה ומשה יקח את האהל שנהג המנהג ההוא אחר רדתו מן ההר וקרון עור פניו. ושאחרי כל זה צוה יתברך במעשה המשכן והיה כל מה שכתוב בסדר תרומה ובסדר תצוה ובתחלת סדר כי תשא ומבואר נגלה הוא שכל זה הוא עוות הפסוקים ובלבול הספורים והכחשת הדברים מאמתתם. כי אין ספק שלא צוה יתברך על אבלות העם והורדת עדים אחרי הסליחה והכפרה ושלא הרחיק משה אהלו מן המחנה אם לא בהיותם בהסתר פני השם וכעסו. ושלא אמר יתברך ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך אחרי שכבר שאל ממנו ילך נא ה' בקרבנו ושהודה לו בו באמרו הנה אנכי כורת ברית ושהבקשות שבקש משה מידיעת הדרכים וראיית הכבוד שנאמר לו בתשובתם אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וגו' שהיה כל זה קודם וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו. ומי האיש החכם שלא יבין זאת ושלא ישפוט בעין שכלו כפי טבע הספורים שקרו באמת כמו שנכתבו בתורה ושאין הקודם מאוחר ולא המאוחר קודם. ושסדר תרומה וסדר תצוה נאמרו למשה בהר בישיבה הראשונה. וכל זה יוכיח תוכחת מגולה שקבלת חכמינו זכרונם לברכה בזה היא האמת שג' פעמים ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל אחת מהן כי אין מעצור ביד השם לעשות הפלא ההוא מהישיבה בהר מבלי מאכל ומשתה שלש פעמים או יותר אם היה צורך בו כמו שהם יודו שעשה הפלא ההוא שתי פעמים. ואמנם הספקות אשר עשו האנשים האלה על זה הנני משיב עליהם להסיר מעל חכמינו זכרונם לברכה את תלונותיהם אם לראשון שאמרו שאם עלה משה בפעם ה' להתפלל על עון העגל למה ירד ולא קבל מיד את הלוחות. אומר שמרע"ה אחרי ששבר את הלוחות הראשונות ודן את העגל ואת עובדיו ממחרת היום ההוא אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו' ואז עלה אל ההר ועמד שם בתפלתו. ואמר אל השם אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. וקצר הכתוב כאן בזכרון התפלה וספר אותה יותר בשלמות בסדר והיה עקב. והנה השם השיבו הנה סליחה מוחלטת לגמרי לצבור וליחידים לא אעשה כי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי רוצה לומר לפרטים בלבד. ואמנם העם בכללו רצוני שיבוא לרשת את הארץ ולכן אתה משה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך שהיא ארץ ירושתו. והנה מלאכי ילך לפניך לשומרם ועכ"ז ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ומשה שתק ולא השיב דבר על הדבור הזה כמו שפרשתי למעלה.. ולכך אמר לו השם פעם שנית מה לך נרדם לך עלה מזה אתה והעם. ומשה ירד מן ההר לא לבשר את העם בסליחה כי אם להודיעם שעת צרה היא ליעקב שהשם יתברך היה מסתיר פניו מהם וימסרם להנהגת המלאך לאמר לעם שיתפללו אל האלהים ויבכו לפניו על צערם וזה הוא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו כי שמעו זה ברדת משה מן ההר ויתאבלו עליו ונהגו עצמם כמרודים ויתנצלו את עדים וכל זה היה אחר רדתו מן ההר בפעם השנית. ואין לתמוה מאשר לא זכר הכתוב שירד משה כי דרך התורה לקצר פעמים רבות כדברים שאין בהם צורך רב גם היתה ירידת משה מן ההר לעשות מה שעשה שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיכנע לבבם הערל בראותם שהיה משה מרחיק מהם אהלו כאשר היה השם מרחיק מהם השגחתו מצורף לעשות נסיון ובחינה אם ירדה נבואתו ממדרגתה מפני עון העגל כמו שביארתי וכאשר ראה משה שהשם היה מדבר עמו פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו מתוך אהלו דבר אל האלהים פרשת ראה אתה אומר אלי. ובקש ממנו מה שבקש והשיבו יתברך אני אעביר כל טובי וגו'. וכדי להוציא לפועל יעודו צוהו פסל לך שני לוחות אבנים כי לא היה יכול משה לפסול אותם בידים אלא בהיותו במחנה כי שם ימצא האבנים והכלים הצריכים לפסול. ומפני זה גם כן צוהו יתברך בירידה השנית כדי שיפסול למטה את הלוחות גזית ומשם עלה משה להר פעם הג' לקבל מאת האלהים המתנה שיעד לו וכמו שאמר וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני ואז היתה העברת הטוב והקריאה בשם ה' והתיצבות על הצור כמו שיעדו. ואחריו היה קרון הפנים. הנה התבאר מזה ישוב הספורים כלם כפי הסדר שנכתבו בתורה וזה הוא התר ספק הא' שספקו על זה. וכן אומר בתשובת הספק השני שלא נעתר הקב"ה לסלוח לישראל בפעם הב' ומה שנא' במשנה תורה וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא היה ששמע אליו וקבל תפלתו. אבל לא השיבו סלחתי כדבריך ומפני זה תראה שבמשנה תורה לא אמר בפעם הב' אלא בלבד וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. אמנם בפעם הג' אמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך. ומה שנאמר שם עוד ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם אין זה מה שאמר כאן לך נחה את העם. אלא מה שנאמר לו אחרי הסליחה בפעם הג' שילך לדרכו כי הוא ילך עמהם. הרי לך ביאור אחת שקבלתם ז"ל אין בה ספק. והנה אמר השם אל משה פסל לך להודיעו שלא יזכה לשלמות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו כי לולי זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז. ואמר מלת לך להזהירו שלא יפסול הלוחות אדם אחר אלא משה מעצמו. כי מלת לך יאמר על התיחדות כזה כמו שאמר לך לך מארצך שילך הוא מבלתי אביו וקרוביו כמו שפרשתי שם וכן שלח לך אנשים שישלחם משה בלבד מזולת העדה. והנה ראה יתברך שבלוחות היו שני דברים נסיי'. האחד היתה מלאכתם שהיו מעשה אלהים נעשה בדרך פלאי והשני היתה כתיבתם שהיה מכתב אלהים והנה משה שבר את הלוחות והפסיד מלאכתם ותמונתם אך לא השחית ולא הפסיד הכתב. ולכן צוהו יתברך שהוא יפסול את האבנים ויעשה אותם לוחות דקות מוכנים לכתיבה כי זה היה מוטל עליו מפני שהוא שבר את הלוחות הראשונות. אמנם הכתיבה אמר שלא תהיה ביד משה לפי שהוא לא השחית כתיבת הראשונות ולכך לא היה מוטל עליו כתיבת האחרונות. וז"ש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים שהם עשרת הדברות. ואמר עוד אשר שברת אינו להודיע מה המה הלוחות הראשונות כי דבר ידוע היה. אלא לתת טעם למה ציוהו שיפסול האבנים. ואמר שהיה הוא הפוסל לפי שהוא שיבר את הראשונות ולכך היה ראוי שיעשה את האחרות במקומן. וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה לפי שראה שהדברים האלהיים מכל צד לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה שבלוחות השניות יעשה הוא ע"ה את גופן וה' ית' יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה ובזה יתקיימו. והותרה בזה השאלה הא'. ואמר והיה נכון לבקר לצוותו שיכין עצמו למעמד כי בו יקנה שלמות גדול בדבקות עצום ושיתקן עסקיו באופן שלא ימנעהו שום עסק מלעלות בבקר ואמרו ונצבת לי שם מלת לי כמו אתי וכמו שאמר הנה מקום אתי. ואין ספק כי לא הגיע משה בבקר על הצור רק עמד בהר ששת ימים בראשונה וביום הז' כשרצה יתברך להראות לו את כבודו ואת גודלו צוהו לעמוד על ראש ההר כי שם היה הכבוד ומשם ישיגהו. והזהירו שבהשכמה רבה יעלה אל ההר ויתיצב שם על ראש ההר כמ"ש ונצבת על הצור כי משם יראה את טוב ה' וידע דרכיו. האמנם הזהירו ואיש לא יעלה עמך מפני שהיה ראוי לו בעת ההיא שיתבודד תכלית התבודדות ושלא יבלבלו השגותיו הדברים הגשמיים ובני אדם בדברם לפניו. וגם צוה שאיש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר וגו' לפי שכאשר עלה לקבל הלוחות הראשונות נאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ומשה אמר עליהם שבו לנו בזה עד אשר נשוב ואהרן וחור עמכם. ונאמר שם ג"כ ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לפי שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעכ"ז לא נמנעו מחטוא כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים אישי' לא יעלה עמו. וגם איש אל ירא בכל ההר ירמוז לאותם הקדושים שזכר שהיו במעמד הראשון גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ירמוז להמון בני ישראל שהיו בוערים בעם בלתי בעלי שכל כצאן וכבקר שלא יעמדו מנגד ההר רואים את הכבוד לעיני בני ישראל כראשונה. הנה אם כן לא צוה יתברך על זה להיות יותר קדושה בלוחות האחרונות מהראשונות. אלא מפני הדברים שקרו גזר שיעשה כן וחז"ל אמרו לוחות ראשונות שנתנו בפומבי שלטה בהון עינא בישא לוחות שניות שלא נתנו בפומבי לא שלטה בהון עינא בישא. ולכן צוה יתברך שלא יראה אדם אחר בלוחות האלה. ויש דעת אחר בזה והוא שבראשונה צוה שיעלו נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והיה העם כלו רואים את הכבוד בראש ההר כדי שיראו כלם בדבר השם עם משה וענן הכבוד יורד לדבר אליו כי היו עד אותו זמן מסופקים במציאות הנבואה וכמו שאמר על אותו מעמד (דברים ה' כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. אמנם עכשיו שכבר ידעו ונתפרסם אליהם דבור השם למשה פנים אל פנים לא היה צריך שאיש יעלה עמו לאמת ענין הנבואה עוד. והותרה בזה השאלה הב':מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ההערות וייתורים שבכתובים נכרים למבין. כי טרם יודיעהו דרכיו אשר שאל, שהם שלש עשרה מדותיו, צוה לעשות לו הכנה לכך, וצוהו לפסול שני לוחות אבנים ויעלם השמים, ושם על ידי זה ישמיעהו את דבריו. ויתכן שיעור הכתוב לפי זה הנה אמרתי לך (לעיל לג כב) והיה בעבור כבודי, שמורה כי אני מעותד לעבור ואז מדי עוברי על פי דרכי ושמתיך כו'. שאם לא כן מהראוי יאמר הנה יעבור כבודי ושמתיך. אך הוא שבעבור כבודי על דבר אחר אעשה זאת שושמתיך כו'. על כן פירש ואמר "פסל לך" כו', כי אז תהיה הירידה להר סיני ואז יעבור כבודו, כמבואר בכתובים. ולהורות לו שלא היה מרחיק הזמן, על כן אמר למעלה (שם שם כא) הנה מקום וכו'. כי אומרו הנה הוא כי הדבר מוכן ומזומן. על כן פסל לך וכו', כלומר עתה בלי איחור:
וביאור הכתוב שאמר לו הקב"ה "פסל לך", כלומר להנאתך ולמעלת גדולתך. ומה היא ההנאה זו שוכתבתי על הלוחות הנעשות על ידך עם היותך בעל חומר, ואין לך שלמות ואושר גדול מזה לייחד הקב"ה פעולה נעשית על ידו ממש כביכול בדבר שהוא מעשה ידי אדם:
ובא להגזים ולפרש מה הוא גודל היתרון הזה. והוא כי "וכתבתי" כו', כלומר מה שאכתוב אינו מה שהוא עתה בשברי לוחות, אף שהיו שם כל האותיות חקוקות ורשומות, אלא מה שהיו מתחלה בראשונות אשר שברת, ולא במה שאחר השיבור. והוא כי בראשונות היתה רוחניות גדולה באותיותיהן ואותו הרוחניות הוא מה שפרח ונסתלק, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה אותיות פורחות באויר. ואמר כי אשר היו מאז ברוחניותן כך אכתבם, באופן שלא חסרו מהראשונות רק מה שאין גם הלוחות מעשה אלהים:
מתוך אלשיך על שמות לד ד:
"ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו ויקח בידו שני לחת אבנים". (ד):
הנה טרם עליית משה להר לקח הלוחות בידו והעלם. ואם כן היה לו לומר ויקח בידו כו' ואחר כך ויעל אל הר סיני. וגם היה לו לומר ויקחם בידו, וידוע כי על שני לוחות אבנים ידבר:
אך הנה בא להורות מעלת השפע אשר היה בהר והיתרון שקנו הלוחות אחר העלותם שמה שכתבם ה'. והוא, כי אין ספק כי שני לוחות אבנים כמדת הראשונים יכבדו בידי משה להוליכם ביד אחת, כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מה) שאפילו אותם שהיו מעשה אלהים כאשר פרחו האותיות נשארו כבדות בידו, ומה גם השניות טרם יכתב בהן דבר. וגם היה כל אחת ששה טפחים על ששה טפחים ואיך תאחוז יד אחת שנים עשר טפחים. ומה גם שהיו שנים ולא אחד שקשה יותר לתופסם ביד מאשר אם היו אבן אחת בת שתים עשרה טפחים. וגם בהיותם חלקי המשוש. ואם כן הדעת שופט שהעלם בשתי ידיו. ואמר עתה כי אחר שעלה להר קנו שפע וקירוב אל הרוחניות שלקחם משה בידו, שהוא בידו אחת, עם היותם שני לוחות אבנים והיה סובלם בטוב הכנתו לכך. ומה גם אם יאמר כשנכתבו מאתו יתברך כי כרגע היה:
"ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. והיה נכון לבקר ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר. ואיש לא יעלה עמך וגם אשי אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". (א - ג):
או יהיה שיעור הכתובים שלמעלה פסל לך כו' בדרך אחרת. א. בשום לב אל מלת לך זולת התירוץ הקודם. ב. האם קצרה ידו יתברך חלילה אשר ברא והמציא אבני סנפרינון ההם לבוראם חלקים וזכים נאותים לכתוב בהם מבלי יצטרך משה לפסול אותם, שאם הוא להעשיר את משה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מו ב) פסל לך הפסולת שלך, זה איננו שוה, כי המבלי אין דרכים אחרים להעשירו זולת זה. ג. שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא כי תשא ל) משל לפדגוג הכלה שקרע שטר כתובתה אמר לו המלך על כן בכתובה השנית אתה תתן הנייר משלך, כך אמר לו הקב"ה למשה פסל לך כו', תחת אשר שברת לוחות ראשונות תן אתה הלוחות, והלא יקשה כי משה לא נתן משלו דבר אלא שפסל אותן. ד. היפלא לה' מלעשות לוחות מעשה אלהים לכתוב עליהן מכתב אלהים כבראשונה ולא להמציא אבנים בארץ ושיפסול אותן משה ויעלם למעלה. ה. היפלא מה', אשר ברא באהלו של משה אבני סנפרינון אלו אשר עדן לא היו, לרפא לשבורי הלוחות אשר שבר משה ולא יצטרכו זולתם מחדש. ו. אומרו וכתבתי על הלוחות, כי בלוחות מבעי ליה, וכן מלת את מיותרת באומרו את הדברים, וכן אומרו אשר שברת. ז. אומרו והיה נכון לבקר ועלית בבקר, כי אומרו פעם שנית בבקר הוא מיותר. ח. אומרו ונצבת לי, כי מלת לי מיותרת. ט. כי בכלל אומרו איש אל ירא בכל ההר הוא שאיש לא יעלה עמו, ולמה נאמר. י. אומרו גם הצאן והבקר אל ירעו, הראוי יאמר את הצאן והבקר אל תרעו, שהוא ציווי אל בעליהם. והנה לבא אל הביאור נעיר עוד קושיא אחרת. והיא, איך יתכן יהיה מבא אל אלהים חיים לכתוב מכתב אלהים על אבן גשמי, גם כי סנפרינון יהיה:
אמנם לבא אל הענין נקדים תחלה הקדמה אחת. והיא, כי אין דבר רוחני מברואיו יתברך נמצא בעולם השפל הלז אם לא יתלבש בהגיעו אל אויר העולם הלזה התלבשות מה. כי על כן יראו פה מלאכי אלהים בדמות אנשים. אך הוא מלבוש דק וזך בלתי מפלש אל תוכיותו רק חוצה לו, יען כי אין העולם משועבד אליו שלא יתפעל בו לפי איכותו. כי זה אחשוב כיוונו רבותינו ז"ל באחת מכוונתם באומרם (שמות רבה מה ו) הנה מקום אתי שהוא המקום אתי ואין אני במקום. כלומר בעבור כבודי על הצור איני כמלאך אשר בראתי שאין העולם משועבד אליו שעל כן מתלבש מאיכותו בצד מה. אך אני ה' המקום אתי משועבד אלי. ועל כן אני ה' לא שניתי, והיה בעבור כבודי אצטרך לשומך בנקרת הצור ולשכך בכפי עליך עד עברי, מה שאין כן מלאך כמדובר. וההיקש בזה בכל דבר רוחני אשר ימצא פה, לא יבצר ממנו התלבשות מה:
הקדמה שנית, והיא כתובה אצלינו בקצת מקומות. והיא, כי העשרה דברים שנבראו בין השמשות (אבות ה ו) אינן דברים גשמיים ממש, ולא רוחניים לגמרי, רק בינוניים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, עם שיש בם התלבשות גשמי להיותן בעולם השפל. וכמאמרנו על דבר קרח כי פי הארץ לא בקוע גשמי בארץ היה, שאם כן איך היה לו כח להתפשט בכל מחנה ישראל ולבלוע כל כלי אשר להם מושאל ביד כל איש ואיש מכל אישי ישראל אשר במחנה ולהבחין בין כליהם לשל זולתם. וגם לא נאמר רק לשון בליעה, כי לא היה שנבקעה הארץ ונפלו בבקוע, רק שכטבע פי האדם השואב ובולע כן פי הארץ היה שואב ובולע אותם כפי בעל חי ממש. ואין זה כי אם כח חיוני, כי על בראו יתברך ערב שבת בין השמשות זמן שהתחיל רוחניות השבת להופיע בעולם אשר לא כזמן שאר ששת ימי בראשית שהנברא בהם גשמו עצם ואיכות. וכן פי האתון שנברא גם הוא אז, לולא היה בו כח חיונית רוחני למעלה מכל פי בהמה וחיה לא היתה אתון בלעם מוכיחתו, עד אומרם ז"ל (עי' סנהדרין קח ב) שבתוכחת אתונו לא יכול לעמוד. וההיקש בזה בכל שאר עשרת הדברים שנבראו בין השמשות. וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני. וכמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה' בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו. ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א - ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות. לכן ודאי אין אומרם ז"ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר:
הקדמה שלישית, והיא נזכרת אצלינו גם היא בזולת מקום זה. כי שיבור לוחות היה טוב לישראל, שעל ידי כן חזרו למקומם שעבוד מלכיות ומות מה שאין כן בראשונות. וגם נמצא ברבותינו ז"ל (עי' עירובין נד א) שאמרו שאילו זכו ישראל ללוחות ראשונות לא היה להם לא שעבוד ולא מות. על כן כל הטוב המעותד לאחר התחיה בגוף ונפש מעין אשר היה באדם לא היה בא אל הפועל, כי עכירות החומר לא היה חוזר לזיכוכו כאשר על ידי מות במירוק הארץ. כי על כן בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות (בראשית רבה ט ה). וגם הנפש לא תמלא אם לא על ידי שעבוד במקום גיהנם, על כן בהשתברם נתקן, שקלקלת השעבוד ומות היא תקנתנו כמדובר. ועל כן החזיק הוא יתברך טובה למשה ששיברם (שבת פז א). ובזה נחה שקטה הקושיא הרביעית שהקשינו. כי הנה בראשונה שפסקה זוהמתן שעל כן היו זוכים לבלתי היות עוד מות ושיעבוד, על כן ברא אלהים לוחות רוחניות מעולם עליון נורא הראויים לזכים משוללי עכירות. אך כאשר חטאו והחזירו הזוהמא למקומה, לא היה להם תקנה להיות בלוחות ההם מהטעם האמור. על כן אלהים חיים היודע כל אשר יהיה בארץ אשר יעשו את העגל ואין לוחות ראשונות טובות למו ואדרבה העדרם ושיבורם יפה להם, על כן גם כי ידיעתו לא תכריח, מאז ברא ערב שבת בין השמשות למטה בארץ לוחות אבנים יאותו למו זכי האיכות אשר גם שלהיותם בעולם הזה יש בם התלבשות גשם. עם כל זה למה שנבראו בעת ההיא ואיכותם מעין רוחניות, יש כח בהם לקבל זכות ובהירות על ידי הכנות שנכתוב בס"ד להיותם ראוים לבא בם מכתב אלהים:
(א) ונבא אל הענין. והוא, כי אמר אלהים אל משה "פסל לך" כו', לומר הנה כאשר פסקה זוהמת ישראל עשיתי להם מעשה ידי להתפאר לוחות רוחניות מעולם העליון להשלים ספיריות איכות קדושתם להיות להם בהם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, שהוא ענין חרות על הלוחות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מז א). אך עתה צריך לפי איכותם לוחות אחרות שלא יהיו מלמעלה ושיתלבשו ברדתם כאשר כתבנו על בהר סיני לוחות אבן (לעיל לא יח) שנעשו בהר סיני לוחות אבן להתפש ביד משה האיש. אך עתה נהפוך הוא שצריך יהיו אבן מלמטה ושיוכנו לעלות אל האלהים ושם יקבלו רוחניות ראוי לכתוב עליהם יד אלהים מטעם האמור בהקדמה שלישית. כי שיבור לחות אשר היו מלמעלה היה טוב להם בל ישוב יתברך לתת להם שניות מלמעלה כי אם מלמטה, ושיהיה בדרך שנכתוב שהמה יעלו במעלות:
והענין, פן יאמר נא ישראל מה יושיעונו לוחות אבנים מעולם הזה להקנות בנו שלמות כאשר היו הראשונים מעשה אלהים מעולם העליון. על כן אמר אלהים "פסל לך", לומר הנה לך שני לוחות אבנים, אשר הם כקבלת חכמי המשנה אשר נבראו בין השמשות זמן הכנסת קדושת שבת לעולם, אשר הן מעין רוחניות, כענין ההקדמה השנית. אלא שלהיותם בארץ יש להם התלבשות גשמי אך מבחוץ, כהקדמה הראשונה, שאפילו המלאך המתראה באיש הוא שמתלבש פה התלבשות גשמי בחצוניותו מה שאין כן בפנימיותו. על דרך זה היה בלוחות אלו, תוכיותם מעין רוחניות וחצוניותם מעין מלבוש גשמי. ואמר לו הקב"ה למשה "פסל לך", אתה אשר קדוש וזך, אתה תכינם בשני דברים. אחד, במה שתפסול אותם שתקלף כל התלבשות החיצון הגשמי אשר הוא קשה מעין איכות גשם אבן סנפרינון ותשאיר האיכות הזך מעין רוחניות, למען בזה תהיה התחלת הכנה לקבל כתיבתו יתברך בהם. וזהו "פסל לך" שתשאיר הפסולת לך. ומה מתקו דברי רבותינו ז"ל באומרם (שמות רבה מו ב) הפסולת יהיה שלך ולא אמרו הפיסולין, לרמוז לנו כי לפי האמת הוא פסולת שהוא עכירות הגשמות שעם היותו סנפרינון, בערך הנשאר הוא פסולת והוא גשמיות. ויומתק בזה אומרו "לך". ויצדק בזה גם כן אומרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל) שאמר לו הקב"ה אתה שברת הראשונת עליך לתת האחרונות, כמשל נייר הכתובה. שהוא, כי אמר אליו אתה הטיבות להם ששברת הראשונות כענין הקדמה השלישית, עתה תזכה שיהיה הנייר משלך, שהוא אם היה נשאר המסך גשמי העליון לא היה לו להקב"ה נייר לכתוב בו כי לא יפעל אל בגשם. נמצא כי מי נתן הנייר שקלף המסך העליון להיות נייר מוכן לכתוב יה אלהים אם לא זה משה שפסל הלוחות:
ואמר על ידי מה שתפסול אותם תעשה שיהיו "כראשונים" בעלי רוחניות ויוכנו בזה לשוכתבתי על הלוחות וכו', שיוסר גשמיותם. ולא שכל ההכנות יספיקו שתהיה הכתיבה דוגמת הלוחות, כי מה שאכתוב הוא למעלה מאיכותם שהוא רוחניות עצום מאד. וזהו אומרו "על הלוחות" ולא אמר בלוחות:
והנה עדיין אין הכנתך זו לבדה מספקת לכל הרוחניות אשר אני חפץ להשפיע רוחניות בכתיבה זו, כי הלא כל הרוחניות אשר היה בלוחות הראשונים אשים באלו. שהוא מה שאמרו ז"ל (שמות רבה מו א) שראה משה אותיות פורחות באויר אז השליכן, והלא האותיות במקומם נשארו. אך הוא כי כנשמה שבאדם כך היה רוח קדוש עליון נורא מאד בקרב כל אות ואות, ואורות נשמת רוח חיים שבכל אות ואות הם אשר פרחו למקורן. ואת כל זה הרבה פה באומרו את (כל) הדברים וכו', ולא מה שאחר השיבור רק אשר היו תחלה. וזהו "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". שהוא כי אמרו רבותינו ז"ל שאחר שפרחו האותיות שברם, ואשר פרחו הוא רוחניות של מעלה מאיכותן. וזה יאמר איני אומר שאכתוב מה שהיה בלוחות אשר שברת שהוא האותיות הנותרות במקומם שהוא מעין הלוחות, כי אם אכתוב מה שהיה על הלוחות שהוא מה שהיה למעלה מהם שהוא איכות הנפשיי הרוחני שפרח. וזהו "אשר היו על הלוחות", שהוא מה שעליהם ולא מה שבהם שהוא למעלה מאשר שברת שהוא גם הרוחנית שפרח. ואחר שרצוני הוא לכתוב בכל הרוחניות ההוא, לא יספיק מה שהכינות בפסול לך הלוחות. לכן צריך יותר שהוא "והיה נכון" וכו'. וזהו אומרו "וכתבתי" וכו' "את (כל) הדברים אשר היו" וכו':
(ב) ועל כן איכה נעשה כדי שיזדככו יותר, הלא הוא כי "והיה נכון לבקר", כלומר מתבודד בקדושה ונשמר מקרי לילה לבקר. ואז שהוא עת רצון "ועלית בבקר". והוא כי אור בקר הולך ואור. כך תעשה אתה בעלותך אלי להר שתהיה עולה עם הבקר, שכמו שהשחר עולה תעלה גם אתה הולך ואור עד נכון היום. כי בי"ת "בבקר" במקום עם כמה דאת אמר (תהלים יח ל) כי בך ארוץ גדוד. ועוד תזדכך כי "ונצבת לי", שהתייצבותך יקרבוך לי. ולפי הכנתו העולה תמיד יעלה איכות הלוחות שבידו, כמו שגלה אחר כך בפירוש כמו שכתבנו למעלה, שאחר עלותו לקח שתי האבנים בידו אחת כאומרו "ויעל וכו' ויקח בידו". שהוא שאחר עלותו שנזדכך הוא והם, לקחם בידו אחת, עם היותם ששה טפחים אורך וששה רוחב והיותם שנים וחלקים, תפסם משה ביד אחת. ובדבר הזה אשר הפך ה' הסדר שתחת היות הלוחות מעשה אלהים מלמעלה והורידם יתברך להר ונתגשמו שיקבלם משה, עתה היפך שלוחות אבנים גשמיים מן הארץ יופשט גשמותם על ידי משה, ובעלות השמימה אל האלהים הוכנו עד קרבת אלהים לייחס כתיבתו יתברך בהם. כך על ידי התורה אשר בהן שעל ידי משה כאשר יופשט חומרו ממנו ויעלה אל האלהים ידבק בו הוא יתברך כאשר הלוחות על ידי משה הוכנו שעל ידי הפשיט פסולת גשמותן עלו עד ה' ויתקרבו אליו:
(ג) ואמר לו הוא יתברך עוד "ואיש לא יעלה עמך". לומר אל יקל בעיניך ענין לוחות שניות אלו על ראשיתם מן הארץ, שהמעלה אשר אתה עולה בהם "איש לא יעלה עמך", וגם אני מצוה שגם "איש אל ירא בכל ההר". והראיה כי יש אלהים עתה גם במקום הזה מעין מעמד הר סיני, כי הלא אאלפך מבהמות ארץ, כי "הצאן והבקר" מאליהן ימנעו מלרעות, אין צריך לומר בכל ההר כי אם אל מול ההר ההוא. ואין זה כי אם שגודל הקדושה מטלת מורא גם בבעלי חיים בלתי שכליים כדבר טבעי: