מ"ג יונה ד ו
מתוך ויקיטקסט
תוכן עניינים |
[עריכה] מקרא
וימן יהוה אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה:
[עריכה] תרגום
וזמין יי אלהים קיקיון, וסליק עיל מן יונה למהוי טולא על רישיה לאגנא ליה מבישתיה, וחדי יונה על קיקיון חדוא רבא:
[עריכה] רש"י
וימן – לשון הזמנה.
להציל לו מרעתו – מחום השמש.
קיקיון – עשב הגדל למעלה בענפים רבים ומיצל, וכך שמו:
[עריכה] אבן עזרא
וימן. קיקיון – חכמי ספרד אומרים, דלעת או קרה. ואין צורך לדעת מהו:
להציל לו מרעתו – מרוב חום השמש. ויש אומרים, כי בעבור שעמד במעי הדג זמן ארוך, עור בשרו רך ולא יוכל לסבול החום:
[עריכה] רד"ק
וימן – הצמיחו לפי שעה. ואף על פי שעשה לו סוכה לצל, אולי יבשו עצי הסוכה, כי ישב שם עד מלאות לו ארבעים יום.
ועשה עמו אות זה, להשכילו בגזרת ה', וכי רחמיו על כל מעשיו:
וקיקיון – הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל.
ובמשנה: "ולא בשמן קיק". ואמרו בגמרא: מאי קיק? ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ואבי פשקי רבי. פירוש, בין בצעי המים הוא גדל. ועל פום חנוון מדלן יתיה. פירוש, על פתחי החנויות מדלין אותו לצל. ומפרצדוהי עבדין משחא. פירוש, מגרעיניו עושין שמן.
ופירש רבינו שמואל בן חפני, שהוא עשב הנקרא בלשון ערבי אלכרו"א. ופירוש צלוליבא, מצאתי בתשובת הגאונים, אילן סרק, ויש במקומינו הרבה, ועושה גרעינים ועושין מהן שמן, וכל מי שיש לו צינה הרבה שותה ממנו, ושמו בלשון ערבי אלכרו"ע:
מרעתו – מחום השמש שהיכהו, שיבשו עצי הסוכה שהיו לו צל:
[עריכה] מצודת דוד
וימן – הצמיח עשב קיקיון, וגדלה למעלה, ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל, להצילו מזריחת החמה הרעה לו. כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד, כי הולך ומתייבש מחום השמש; ולא כן הקיקיון, היונק רטיבות הארץ.
וישמח וגו' – על כי היה לו לצל מתמיד:
[עריכה] מצודת ציון
וימן – עניין הזמנה:
קיקיון – שם עשב, שעליו גדולים ורחבים:
