מ"ג ויקרא טז א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני יהוה וימתו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקׇרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהֹוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בָּתַר דְּמִיתוּ תְּרֵין בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה מִן בָּתַר דְמִיתוּ תְּרֵין בְּנוֹי דְאַהֲרן כַּהֲנַיָא רַבְרְבַיָא בִּזְמַן קְרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁא בַּרְיָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא: |
| ירושלמי (קטעים): | תְּרֵין בְּנוֹי דְאַהֲרן בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁא בַּרְיָא: |
רש"י
מפרשי רש"י
ולפיכך צריך לומר דהכי פירושו; 'אחרי מות שני בני אהרן מה תלמוד לומר', כלומר מה תלמוד לומר שקבע לו הכתוב דבור בפני עצמו לכתוב "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן", ולא נאמר לו באותו דבור רק "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו", דאין לומר שהוא דבור אחד עם דבור הכתוב אחריו (פסוק ב) "ויאמר ה' אל משה" - רק שהדבור הוא דבור כללי והאמירה פרטית, כמו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (שמות ו', ב'), דהתם שאני, כיון דכתיב (שם) "וידבר אליו" בכינוי הוי"ו, חוזר הכינוי אל משה הנזכר לפניו, והוא דבור אחד. אבל מדכתיב "וידבר ה' אל משה", וחזר וכתב "ויאמר ה' אל משה", אצל כל דבור - השם, אם כן שני מאמרים הם ולא מאמר אחד, דאינו כמו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'", שהוא ענין אחד. ובתורת כהנים גרסינן בהדיא '"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת", ואין אנו יודעין מה נאמר לו בדבור הראשון וכו. ותירץ, כי הוא משל לשני רופאים, והשתא יתורץ השני דבורים, כי בדבור "לא יבא" לא נזכר רק שלא יבא בכל עת אל הקודש, והוא הרופא הראשון. ובדבור שני שכתב "אחרי מות שני בני אהרן" נאמר לו דברי הרופא השני, שלא ימות כדרך שמת פלוני:
ואף על גב שהרופא השני נזכר אחר הרופא הראשון, אין זה קשיא, שאין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים דף ו:). ואפילו אם תאמר שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר, אין בזה קשיא, כיון שגם הרופא השני הוצרך לומר כל דברי הרופא הראשון, אלא שמוסיף שלא ימות כדרך שמת פלוני, הזכירו ראשון, שבכלל דבריו דברי הרופא הראשון. לכן כלל הכתוב דברי הרופא הראשון בכלל דברי הרופא השני. וכך פירושו; "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל [יבא ואל] ימות", כלומר שכבר הזהירו הכתוב שאל יבא ואל ימות, הוסיף הקב"ה באזהרתו "אחרי מות שני בני אהרן", שלא ימות כמו שמתו בני אהרן. והשתא הוי הכתוב כסדר:
אלא שיש להקשות, מי הכריח רש"י לומר שהרופא הראשון דיבר "אל יבא" בלבד, והשני 'אל ימות כדרך שמת פלוני', והכתוב משמע שגם הרופא הראשון דיבר "ואל יבא" "ואל ימות", שהרי "ואל ימות" נזכר בדברי הרופא הראשון, ולמה חבר רש"י "ואל ימות" אל רופא שני, ותירץ הרא"ם, משום דדרך הכתוב לחלק לעולם האזהרה בכתוב בפני עצמו, והעונש בפני עצמו, לכן סברא לומר ששני הדבורים - היה האחד אזהרה, והשני עונש, לכך יש לומר שהאזהרה - דבר הרופא הראשון, והעונש הוא דברי הרופא השני. ואין זה נראה, דאם כן כל לאו שהוא אזהרה ועונש, נאמר שהוא משל לשני רופאים, ולא נמצא זה בשום מקום:
ולפיכך נראה, דלדעת רש"י אזהרת "ולא יבא", "ולא ימות" - אפשר שלא יבא לידי מיתה, שאם בודאי יבא לידי מיתה - מה מוסיף הרופא השני על הרופא הראשון, אלא הרופא הראשון אינו אומר שודאי ימות, כי אפשר על ידי משקין וכיוצא בזה מן הרפואות לרפאות את חליו אף אם ישכב בטחב. והרופא השני אומר 'כדרך שמת פלוני', ומאחר שהוא יודע שפלוני מת בענין זה בודאי, היה דבר נראה בחוש כי תיכף שאוכל צונן - מת, ואם כן אין תקנה לזה, כי מאחר שהוא מת מיד - אינו בא לידי רפואה. שאם לא מת מיד, מהיכן נדע שבשביל שאכל צונן - מת, שמא בשביל דבר אחר מת, אלא שתיכף שאכל צונן - מת. ולפיכך הדבור הראשון שאמר "ולא ימות" אין זה מיתה בודאי, רק שיש מיתה אם לא יתקן בתשובה ובמעשים טובים. ומה שאמר בדבור השני 'כמו שמתו שני בני אהרן' שמתו תיכף בבואם לקודש, שכיון שהם מתו מיד - אין תקנה לזה. ולפיכך השמיט רש"י המיתה מן הרופא הראשון, כדי להודיע ההפרש שבין שני הרופאים:
והרא"ם הביא נוסחא של תורת כהנים שיש שלשה רופאים; הרופא האחד הזהירו אל תשכב בטחב, השני - שאל ימות, והשלישי - שלא ימות כדרך שמת פלוני. ובנוסחאות תורת כהנים שלנו לא הזכיר רק שני רופאים, כמו שכתב רש"י. רק שנראה שהוא טעות סופר, מפני שמסיים אצל רופא השני 'זה זרזו יותר מכולם', אם כן יותר מרופא אחד היה לפניו, וחסר הרופא השני. ואפילו אם הגירסא שהם שלשה רופאים, יש לומר דעל כרחך עיקר המשל בשביל הרופא השלישי, שהרי לא קשה רק למה לי הדבור של "אחרי מות", ובשביל כך הביא המשל, ובא לתרץ במשל שהביא משלשה רופאים, שהרופא השלישי זרזו יותר מכולם. ולפיכך זה שאמר הכתוב "אחרי מות שני בני אהרן" זרזו יותר מכולם. ולא שבכתוב שלשה רופאים, שאין בכתוב רק שני רופאים, רק שמפני שיש בפסוק שלשה דברים; "אל יבא", "ולא ימות", "אחרי מות", קאמר כמו שהרופא שאמר (אחרי מות) 'כדרך שמת פלוני' מזהירו יותר מכולם, כך מה שאמר הכתוב "אחרי מות" הוא אזהרה יותר מכלם, אבל בפסוק זה אין כאן רק שני דברים. ורש"י בא לתרץ הדבור של "אחרי מות", ולפיכך אמר שהוא משל לשני רופאים, כלומר שני דבורים - משל לשני רופאים, ואין צריך יותר, רק לשני רופאים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כג) על האדם שלא ירדוף אחר השרים ואחר המנויין בבית המלך שהוא מושל הארץ שלא יקרב אליו יותר מדאי פן ינזק, לפי שהמלכות נמשלת לאש הכוללת תועלת ונזק, תועלת בחומה ואורה, נזק למתקרב אליה יותר מדאי כי תשרפנו, וכן הזהירו ז"ל בזה ואמרו ואל תתודע לרשות. ונקראת המלכות רשות לפי שהרשות והיכולת בידו לעשות כל דבר לפתוח לסגור להציל ולהשמיד. ועוד אמרו הוו זהירין ברשות אשר אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו, מלבד שיגיע לו בזה נזקין אחרים שעל כרחו יתרשל בחוקי הקב"ה ועבודתו מפני אימת מלך וישתדל בחוקי המלך תחלה, ועל כן אמר שלמה ע"ה (שם כד) ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב, יאמר שישתדל תחלה ביראת ה' ואחר כן ביראת המלך, ואל ישנה הדבר שישתדל תחלה בחוקי המלך ושיעשה מהם עקר כי זה יהיה חלול השם וכן מצינו בשונמית שהיתה אשה חכמה כענין שכתוב (מלכים ב ד) ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה, כלומר חשובה, וכשאמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, השיבה לו בתוך עמי אנכי יושבת. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן כי תשב ללחום את מושל, כשתרצה להתקרב אל בית המלך להיות באוכלי שלחנו, יש לך להתבונן אותן שהיו לפניך כבר בזמן שעבר שנתקרבו אליו מה הגיע להם, כי לא כל המגיע אל המלך מגיע לתועלת ולא כל שסחר הרויח, וזהו שאמר הכתוב (משלי כט) רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש, יאמר כי המבקשים רבים, ואין המצליחים בבקשתם רבים, והכל במשפט מה', ואם אתה בעל נפש רחבה לרדוף אחר המעלות יש לך להמנע מזאת שלא יערב לך הלחם הגופני ההוא, והוא שכתוב אחריו (שם כג) ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה, זהו דרך הפשט.
וע"ד השכל הכתוב הזה מדבר במלכות שמים, שהוא אזהרה שלא יתקרב האדם בהשגתו למעלה מן המושג, שהרי הקב"ה נקרא בכתוב מושל, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים כב) כי לה' המלוכה ומושל בגוים, ולכך יאמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך כשתתיישב להתבונן בהשגת החכמה שהיא מזון הנפש כשם שהלחם הוא מזון הגוף ותרצה להשיג השגת המושל יתעלה, בין תבין את אשר לפניך, בין תבין אותו מאשר לפניך, כלומר מתוך דרכיו ופעולותיו הנפלאים הנראים והנגלים לחוש, כענין שכתוב (שם ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', זהו בין תבין את אשר לפניך. וכפל בין תבין כלומר בינה אחר בינה, לפי שהבורא יתעלה איננו מושג בתחלת המחשבה אלא אחר שיחשוב ויחזור ויחשוב, כענין שכתוב (דברים ד) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. וכן מצינו באליהו (מלכים א יט) ורוח גדולה וחזק וגו' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, ועל כן כפל הלשון בין תבין לפי שהוא ענין שצריך התבוננות אחר התבונות. ואם אתה בעל נפש שכלית יש לך להמנע מההשגה למעלה מן המושג, זהו ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה, כי הלחיים אבר כולל המאכל והדבור, ודבר ידוע כי מי שאינו נמנע מזאת וירצה להטריד מחשבתו במה שאינו מושג, יאבד וישומם, כענין שכתוב (קהלת ז) ואל תתחכם יותר למה תשומם, שכן מצינו בבני אהרן שנענשו לפי שהשתדלו במעמד הר סיני להשיג למעלה מן המושג וחזו את האלהים והרסו לעלות אל ה' אחר שהזהירם משה מפי הגבורה (שמות יט) והכהנים והעם אל יהרסו, ולפי שנתקרבו לפני ה' יותר מדאי לכך נגזרה עליהם מיתה, וזהו שכתוב.
אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. הדבור הזה היה למשה אחר שמתו שני בני אהרן. וטעם בקרבתם לפני ה' וימותו שעורו כי בשרתם לפני ה' מתו, כך פירש הרמב"ן ז"ל.
וע"ד הפשט יראה לי כי הכתוב הזה מבאר שתי עברות שהיו בידם, האחת במחשבה אשר עליה נגזרה עליהם מיתה, והשנית במעשה שמתו בה. חטא המחשבה קרבתם לפני ה' בהר סיני אחר שהתרה משה בהם וממנה נתחייבו מיתה, הוא שדרשו רז"ל (שמות כד) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, מכאן שהיו ראויין לשליחות יד אלא שנצולו לפי שעה כדי שלא לערבב שמחת התורה, וזהו לשון בקרבתם ולא אמר בהקריבם. חטא המעשה שמתו בו, הוא הקרבת אש זרה, כענין שכתוב (ויקרא י) ויקריבו לפני ה' אש זרה, ואש זרה היתה שהכניסו אש בלא קטורת, ויהיה שעור הכתוב אחרי מות שני בני אהרן וימותו, אחר שנגזרה מיתה על שני בני אהרן בחטא המחשבה בקרבתם לפני ה' בהר סיני שזנו עיניהם מהשכינה וימותו באחד בניסן בחטא המעשה בהקרבת אש זרה, אמר הקב"ה למשה בדבור ובאמירה שיאמר לאהרן שיזהיר שלא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אלא בקטרת, כענין שכתוב בפרשה והביא מבית לפרכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת ולא ימות, הא אם נכנס שם בלא קטרת ימות כדרך שמתו בניו.
והנה חטאם מפורש, והפרשה תעיד על החטא הזה במעשה שנכנסו שם בלא קטרת, ועל כן יזהיר בזה לאהרן. ומה שיחזק לך הפירוש הזה הוא מה שאמרו במדרש (במדבר ג) וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני, וכי במדבר סיני מתו, מה תלמוד לומר לפני ה' במדבר סיני, אלא שהיתה לפני ה', שמהר סיני נטלו איפופסין שלהם למיתה.
וע"ד המדרש אחרי מות שני בני אהרן, ארבעה בני אהרן היו ראוין למות מפני עון העגל והתפלל משה עליהם ועשה תפלתו מחצה, מה כתיב שם (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים שנאמר (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, כיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה, אמר לו הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי (שמות כב) על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, על כל דבר פשע על שור, ראוי להעניש מי שפשע בשור, שנאמר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, על חמור, אלו המצריים שכתוב בהן (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם, והן ערב רב שנתגיירו ועלו עמהם ממצרים והיו סבת העגל, על שה, אלו ישראל שנקראו שה שנאמר (ירמיה נ) שה פזורה ישראל, שהרי ערב רב התחילו במעשה העגל ונטפלו ישראל עמהם, על שלמה, אפילו הגדולים שבהם שכתב עליהם (ישעיה ג) שמלה לכה קצין תהיה לנו, על כל אבדה, שהיו טועין כשה אובד במדבר והיו מבקשין מנהיג, וכן הוא אומר (ירמיה נ) צאן אובדות היו עמי, אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, וכתיב (שם) כי זה משה האיש, עד האלהים יבא דבר שניהם, זה משה שכתוב בו (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, שבאו לפני משה ודן אותם, אשר ירשיעון אלהים, זה אהרן שהרשיעו משה שנקרא אלהים ואמר לו (שם לב) מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, ישלם שנים לרעהו, אלו שני בני אהרן שמתו, דכתיב אחרי מות שני בני אהרן. זהו שאמר הכתוב (קהלת ט) הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא, שלמה ע"ה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים ורואה דברים שמגיעים לרשעים ומגיעים לצדיקים, ואמר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, מקרה אחד לצדיק ורשע, לצדיק זה אברהם שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ולרשע זה נמרוד שהמריד כל העולם כולו להקב"ה, זה מת וזה מת, הוי אומר מקרה אחד לצדיק ולרשע. לטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ולטהור זה דוד, שנאמר (שמואל א טז) וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, לטמא זה נבוכדנצר, דוד יסד ביהמ"ק ומלך ארבעים שנה, נבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה, הוי אומר מקרה אחד לכל. ולזובח זה שלמה, שנאמר (מלכים א ח) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף, ולאשר איננו זובח זה ירבעם, שבטל ישראל מעלות לרגל לבית המקדש שנאמר (שם יב) רב לכם מעלות ירושלים, זה מלך אחר זה. כטוב זה משה, שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, כחוטא אלו מרגלים, שכתוב בהן (משלי יג) חטאים תרדף רעה, משה לא נכנס לארץ מרגלים לא נכנסו לארץ. הנשבע זה צדקיה, שכתוב בו (דברי הימים ב לו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ועורו את עיניו, כאשר שבועה ירא זה שמשון שנאמר (שופטים טו) השבעו לי וגו', וכתיב (שם טז) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. דבר אחר כטוב כחוטא, כטוב אלו בניו של אהרן, כחוטא זה קרח ועדתו שנחלקו עם משה ונשרפו, שנאמר (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל וכו', בניו של אהרן שנכנסו להקריב נשרפו שנאמר (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, הוי אומר מקרה אחד לכל. ועל זה אמר אליהוא (איוב לז) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, ומה עצים יבשים שהניחו בחייו של עולם הפריחו ועשו פירות ויצאו חיים, בני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים, אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. אמר רבי אחא שלמה אמר דברים ששחקה עליו מדת הדין, כתיב (דברים יז) ולא ירבה לו נשים, וכתיב (מלכים א יא) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות. וכתיב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים, וכתיב (מלכים א ה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים. כתיב (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, וכתיב (מלכים א י) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. ולשמחה מה זו עושה, אמר לו הקב"ה מה העטרה הזאת בידך, רד מכסאך. באותה שעה בא מלאך כדמות שלמה וישב לו על כסאו והיה שלמה צווח בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ואומר להם אני קהלת הייתי מלך, והיו מכין אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים, באותה שעה אמר זה היה חלקי מכל עמלי. דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, זה השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, ואחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה, כיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים, הוי אומר לשחוק אמרתי מהולל. זהו שאמר הכתוב (איוב לט) אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו, סלע ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה, משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו, ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא, אמר הקב"ה לאיוב אם על פיך יגביה נשר, אם על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון כשם שעשיתי על ידי אהרן, ועל מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון, סלע ישכון ויתלונן, זה מקדש ראשון, על שן סלע ומצודה, זה מקדש שני, וקורא סלע אבן שתיה שהיתה שם לפני הארון, ולמה נקרא אבן שתיה שממנה הושתת העולם, משם חפר אוכל, מתוך אותה אבן שתיה היה כהן גדול מתפלל על ישראל בספוק מזונותיהם ואומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו הבאה עלינו גשומה וטלולה ושחונה שנת שובע שנת רצון שנת ברכה שנת משא ומתן שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר ושלא יגביהו שררה זה על זה. למרחוק עיניו יביטו, שהיה יודע מה יהיה בסוף השנה, כיצד, היה עשן במערכה עולה לדרום שובע גדול לאנשי דרום, עולה העשן למערב שובע גדול לאנשי מערב, וכן למזרח וכן לצפון, היה עולה כלפי הרקיע היה יודע שכל העולם כלו שבע, כל המעלה הזאת וכל השבח הזה היה לאהרן, ואעפ"כ ואפרוחיו יעלעו דם, דחמי אפרוחיו היו מגעגעין בדם ושתיק, אלא ובאשר חללים שם הוא, שם היתה השכינה, עד כאן במדרש.
וע"ד הקבלה אחרי מות שני בני אהרן וימותו, יתכן לפרש כי כפל המיתה כענין (דברים לג) יחי ראובן ואל ימות כתרגום אונקלוס. ועוד שהרי העיד הכתוב (במדבר ג) ובנים לא היו להם, וכבר ידעת כי מי שמת בלא בנים הוא בכלל הענין הזה, ומכלל רמז התורה מה שכתוב (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, קרא הנפש בת כהן כי היא משתלשלת מן הבינה דרך ימין שהוא החסד, ואמר כי תהיה אלמנה מן הגוף שאבד ממנה, ותהיה גרושה שלא תשוב לשרשה כאשר זרע אין לה, ואחר שישלימו לה ימי הגרושין שתהיה מגורשת מן המקום שהיא ראויה לשוב שם, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, שהוא קדוש, כלומר תהנה מזיו השכינה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ואומר שעבודת בית המקדש ביום הזה היתה על ידי הכ"ג ולכן תלה אותה הכתוב תמיד באהרן בזאת יבא אהרן אל הקדש ונתן אהרן והקריב אהרן. ובמשנה הראשונה ממסכת יומא שבעה ימים קודם לי"ה מפרישין כ"ג מביתו ללשכת פלהדרין. כי להיות היום הזה קדוש לאלהינו היתה עבודתו בגדול העם וקדושו. האמנם אם לא היה כ"ג יכול לעבוד משום פסול או טומאה היה עושה העבודה במקומו המרובה בבגדים וכמו שאמר וכפר הכהן אשר ימשח ואשר יכהן תחת אביו והנה העבודה הנעשית במקדש היום הזה היתה מג' סוגים הא' עבודה תמידית והם ב' כבשים התמידין בבקר ובערב. והב' עבודת מוסף היום שהוא פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ושעיר אחד לחטאת. ואם חל יוה"כ בשבת היה עושה כ"ג מוסף שבת שהם שני כבשים ומנחתם ונסכיהם. והג' היא העבודה המיוחדת לכפרה ולסליחה והיא פר אחד לחטאת. ואיל לעולה מהכ"ג ושני שעירי עזים לחטאת הקהל מהם נעשה אחד לחטאת והאחד משתלח לעזאזל המדברה ואיל לעולה. ואמנם סדר העבודות האלה כך הוא. בליל יוה"כ לא היה יש כלל כ"ג שמא יארע לו קרי ולכן לא היו מניחין אותו לאכול הרבה ערב יוה"כ לפי שהמאכל מביא לידי שינה מביא לידי קרי. ומזה יראה כמה מהעמל היה סובל כ"ג ביום הזה כי הוא לא היה ישן כל הלילה והיה אוכל מעט בסעודה המפסקת ומתענה היום וכל היום מן הבקר עד הערב היה עמל בעבודתו עומד לא יושב. מהגיע זריחת השמש היה הולך לטבילה ופושט בגדי עצמו וטובל ולובש ח' בגדים מכנסים וכתונת אבנט ומצנפת חשן ואפוד ומעיל וציץ והיה מקדש ידיו ורגליו בכיור והולך לבית השחיטה הביאו לו תמיד של שחר שחטו וקבל דמו וזרק דמו על המזבח העולה כי זהו הראשון לכל קרבנות אותו היום. ונכנס מיד להיכל להקטיר הקטורת על מזבח הזהב ומיטיב את הנרות במנורה ומקריב את האימורין והמנחה והיין מהתמיד כדרך כל היום. אח"ז היה עושה מיד קצת ממוסף היום ר"ל הפר וז' הכבשים ואם חל יום הכפורים להיות בשבת היה עושה ג"כ סמוך לזה מוסף השבת ב' כבשים ומנחתם ונסכיהם. אח"ז היה מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי הזהב עם שאר הבגדים וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש עוד ידיו ורגליו ובגדי הלבן ההם לא היו בגדי הלבן שהיו לובשים הכהנים ההדיוטים ושהיה הכ"ג לובש כל השנה כי היו הבגדים האלה מפשתן לבן ודק מחוט אחד בלתי כפול לא משש חוטים כשאר לבושי הכהנים הדיוטים. וזהו הבד הנזכר בתורה. ומיד היה בא אצל פרו והוא עומד בין האולם ובין המזבח וסמך שתי ידיו על ראשו ומתודה עליו חטאתו וחטאת ביתו. ומשם היה בא למזרח העזרה לצפון המזבח והסגן הולך לימינו וראש בית אב לשמאלו ושם היו מאת כל עדת בני ישראל שני שעירי עזים ובא בקבלה שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתם כאחד ומטיל עליהם גורלות ואותו שעלה עליו גורל לה' מעמידו כנגד בית שחיטתו ואשר עלה עליו הגורל לעזאזל מעמידו קשר בראשו לשון של זהורית שהוא צמר אדום ומעמידו כנגד בית שלוחו וחוזר מיד אצל פרו וסמך והתודה עליו בעד אחיו הכהנים בעדו ובעד ביתו. ושוחט הפר ההוא ומקבל דמו במזרק אחד של זהב ונותנו לכהן אחד שימרס אותו על הרובד כדי שלא יקרש. מיד הביאו לו מחתה אחת של זהב כי בכל ימות השנה היו משתמשין במחתות של כסף וביוה"כ במחתה של זהב וחותה כ"ג אש ממזבח החיצון ונותן על המחתה והביאו לו ג"כ כף אחת של זהב וכלי מלא קטורת דקה מן הדקה. והיה כ"ג לוקח מאותו כלי מלא חפניו קטורת ונותן לכף שלפניו ומוליך המחתה בימינו והכף בשמאלו והולך להכנס בבית קדש הקדשים. והסגן שהיה בימינו וראש בית אב שהיה בשמאלו היו מגביהין הפרוכת או הפרוכת מלפניו ונכנס הכ"ג בקדש הקדשים ומניח את המחתה בין שני בדי הארון ומשנגנז הארון בחרבן בית ראשון אבן היתה שם בקדש הקדשים גבוה מן הארץ שלש אצבעות ועליה מניח את המחתה ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטורת מהכף בתוך חפניו באופן שלא ישאר כלום בכף ויחזרו חפניו להמלא מהקטורת כבראשונה כי לא היה הכ"ג מערה הקטורת מהכף אל המחתה אלא מהכף אל חפניו ומחפניו אל המחתה ונותן הקטורת ע"ג גחלים שבמחתה והיה ממתין שם עד שימלא הבית עשן ויוצא מהלך אחורנית פניו תמיד כנגד הארון ואחוריו כלפי הפתח עד צאתו מקדש הקדשים. ואחז"ל (יומא ד' מ"ו) שהקטרה הזאת בזה היום היתה העבודה היותר קשה שבמקדש כי בשאר הימים לא היו מקטירין באותו האופן. ובצאתו מקדש הקדשים הי' כ"ג מתפלל לשם כי הוא לא היה מתפלל בקדש הקדשים אלא בצאתו משם או בהיכל היה מתפלל תפלה קצרה על תבואת השנה ועל מלכות בית דוד. ואח"כ היה לוקח את הדם מיד הכהן שהי' ממרס אותו ונכנס עמו פעם אחרת לבית קדשי הקדשים ושם היה מזה ממנו על הכפורת ולפני הכפורת רוצה לומר כלפי מעלה פעם אחת וכלפי מטה שבע פעמים. והיה מונה ההזאות ההן ככה אחת. אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. ויוצא מקדש הקדשים ומניח את מזרק דם הפר אשר הוציא על כן הזהב שהי' בהיכל. ומיד היה שוחט את שעיר יוה"כ אשר לעם שהניח בבית שחיטתו ולוקח דמו במזרק אחר ונכנס שלישית לקדש הקדשים והזה שם מדם השעיר כאשר הזה מדם הפר ויוצא ומניח מזרק דם השעיר ההוא על כן אחד מזהב שהיה ג"כ בהיכל. ולוקח דם הפר ומזה ממנו בהיכל כנגד הארון על הפרוכת ולפני הפרוכת אחת למעלה ושבע למטה כמו שהזה לפני לפנים. וכן היה לוקח דם השעיר ומזה ממנו באותו אופן עצמו על הפרוכת ולפני הפרוכת. ואחרי ההזאות האלה היה מערה ומערב היטב דם השעיר לתוך דם הפר ומאותו דם מעורב היה מזה על קרנות מזבח הזהב ד' הזאות וכלן היו מלמטה למעלה חוץ מהאחרונה שהיתה מלמעלה למטה והיה ג"כ עושה ומדשן מזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהב הגג ושם היה מזה מדם התערוב' ההוא ז' פעמים ושאר הדמים ההם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ומשם היו נשפכים ויוצאים לנחל קדרון. ומיד היה חוזר כהן גדול לשעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו ומתודה עליו עונות בני ישראל ושולחו ביד איש עתי המדברה ושם היה סלע אחד גבוה והשליח דוחהו בשתי ידיו ונעשה אברים אברים ובשלוח הכהן גדול את השעיר היה מוציא אמורי הפר והשעיר שהכניס דמם לפני ולפנים ונותן אותם בכלי להקטירם על המזבח והשאר מגופיהם משלח לבית הדשן לשרפה כי כמו שהשעיר היה משולח חוץ לחומה כן פר החטאת ושעיר החטאת היו נשרפים חוץ לחומה והנושא אותם והמשלח את השעיר היו מטמאים וטעונים כבוס בגדים. ובבא המגיד שהגיע השעיר המשתלח המדברה היו יודעים זה מהרה עם היותו י"ב מילין מירושלם לפי שהיו בדרך מגדלים וצופים עליהם ומניפים בסודרם זה לזה באופן שבזמן מועט היה נודע הדבר בירושלם אע"פ שהאיש עתי לא היה חוזר באותו יום וגם אחז"ל שהיה לשון של זהורית תלוי בפתחו של היכל ובהגיע השעיר המדבר היה מלבין לקיים מה שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אז כשידע הכ"ג שהגיע השעיר במדבר היה בא לעזרת הנשים ולוקח ספר תורה בחיקו וקורא בפרשת אחרי מות ובאך בעשור להיותם בתורה קרובות זו לזו. וכן היה קורא בפרשת מוסף שבסדר פנחס אבל היה קורא זה על פה כדי שלא לגלול ס"ת בצבור ומברך עליו שמונה ברכות. ומיד היה הולך כ"ג לבית הטבילה ומקדש ראשונה ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו. ועושה מה שנשאר לעשות מהמוסף שהוא שעיר החטאת והאיל הנקרא איל העם ואילו של כהן גדול שהיו שניהם עולות ומיד אח"ז היה עושה קרבן תמיד של בין הערבים שהוא היה אחרון לכל קרבנות אותו היום כמו שהיה תמיד של שחר ראשון לכלם והיה עושה כל זה בבגדי זהב אח"ז בא פעם אחרת לבית הטבילה ומקדש ראשונה ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב מעליו וטובל. וכבר ידענו שאחר כל טבילה היה מסתפג והיה לובש בגדי לבן פעם שנית ומקדש ידיו ורגליו ונכנס פעם רביעית לקדש הקדשים כדי להוציא משם את המחתה והכף שנשארו שמה מעת ההקטרה ובצאתו משם היה חוזר לבית הטבילה ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ומסתפג וחוזר ללבוש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקטיר על מזבח הזהב הקטרת של בין הערבים ומיטיב את הנרות במנורה כשאר הימים ואח"ז היה מקדש ידיו ורגליו וכל קדוש ידים ורגלים הוא מן הכיור. ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו של חול ואותם בגדי קדש בגדי לבן אשר בם ישרת כ"ג זה היום היו משם ואילך אסורים בהנאה ונגנזים גניזה עולמית ולא ישרת בהם כ"ג עוד ולא כהן הדיוט וכמו שקבלו חז"ל בפי' והניחם שם כי זהו הפי' היותר ישר והיו מלוים כל העם את הכהן גדול עד ביתו. וי"ט היה עושה בצאתו בשלום מן הקדש זהו כלל עבודת היום המקודש הזה בכל שלשת סוגיה רוצה לומר סוג העבודה התמידית וסוג העבודה המוספית וסוג הסליחה והכפרה המיוחדת ליום ההוא ויצא לנו מזה הספור שהיה הכ"ג מחוייב בי"ה בשבעה עבודות וזה זכרונם לא כפי זמן קדימתם ואיחורם אלא כפי מעלתם:
הראשונה היתה בעולות שהיה מעלה ומקריב משל עצמו ומשל צבור והם כפי מה שביארתי י"ב עולות. הא' פר אחד ממוסף י"ה והאיל מהמוסף ההוא ואיל כהן גדול ושני כבשים מהתמידין וז' כבשים ממוסף י"ה. ואם חל להיות בשבת היה עוד שם ממוסף השבת שני כבשים אחרים והיו אז העולות י"ד:
העבודה הב' היא מהחטאות שהיה הכ"ג מקריב בזה היום והם ג' חטאות. הא' הוא פר של כ"ג שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. והב' שעיר של מוסף של י"ה שהיה חטאת נאכל לכהנים בלילה שאחרי י"ה. הג' שעיר אחר שהיה ג"כ חטאת נשרף. והוא אחד משני שעירי עזים שהיו מביאים מאת עדת בני ישראל והובא את דמו אל הקדש פנימה הרי שהם ג' חטאות:
העבודה הג' היא מהשעיר המשתלח לעזאזל המדברה שהיא חבירו של שעיר החטאת שהובא את דמו אל הקדש פנימה והיה חטאת נשרף כי השעיר המשתלח ההוא לא נשחט ולא נזבח אבל משתלח חי אל המדבר:
העבודה הד' היא בקטורת הנכנס לפני לפנים וכבר ביארתי שבאותו מקום אלהי היה נכנס כהן גדול בי"ה ד' פעמים. הא' להקטיר הקטורת. הב' להזות מדם הפר. הג' להזות מדם שעיר הכפורים. הד' כדי להוציא את המחתה ואף הכף שנשאר בקדש הקדשים כשנכנס שם עם הקטורת:
העבודה הה' היא בהזאות הדם שהיה כהן גדול עושה לפני לפנים ובהיכל לפני הפרוכת ועל מזבח הזהב כמו שביארתי:
העבודה הו' מחלוף הבגדים שהיה מחליף הכ"ג מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי הלבן לבגדי זהב כמו שהתבאר בספור הקודם:
העבודה הז' היא ברחיצות והטבילות וקדושי ידים ורגלים שהיה כ"ג עושה ביום זה וכפי מה שביארתי בספור היה כ"ג בזה היום טובל עצמו חמשה פעמים ומקדש ידיו ורגליו עשרה פעמים. ועם היות שאין זה עבודה וכן חלוף הבגדים. אבל הם הכנות אליה כפי האמת הנה מניתי אותם במספר העבודות והמעשים הנעשים לזה היום המקודש כדי שתבוא החקירה עליהם ג"כ כמו בשאר העבודות מהקרבנות והקטורת וההזאות שזכרתי:
וראוי עתה להעיר על כל אחת מהעבודות האלה שלש שאלות ויהיו בכללם אחד ועשרים שאלות ועם היות שאזכור כאן דבר ממה שכבר נזכר קודם לזה אין בטול ולא גנות בו כי סדר העיון וביאור הענין יחייב כן:
השאלה הא' בעולות והיא למה זה היו התמידין שני כבשים ולא פר ולא איל ולא שעיר כמו שהיו במוספים כלם שבאו בסדר פנחס במועדי ה':
השאלה הב' בעולות ג"כ למה היו במוסף י"ה פר אחד איל אחד וז' כבשים ושעיר חטאת אחד והיו כלם ממין אחד כמו שיהיו כלם עולות וממין אחד:
השאלה הג' היא ג"כ בעולות. למה זה במוסף י"ה היו הכבשים שבעה בהיות הפר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ולמה לא היה ג"כ באותו דרך כבש אחד:
השאלה הד' בחטאות למה זה היה חטאת הקהל שעיר וחטאת הכ"ג פר והנה בסדר ויקרא השוה שניהם אם הכהן המשיח יחטא. ואם כל עדת בני ישראל וגו' והקריבו הקהל פר בן בקר הרי שהיה חטאת הקהל כחטאת הכ"ג בשוה. אמנם בסדר שלח לך אנשים חייב על חטאת הקהל פר ושעיר ויקשה א"כ למה בשוגג הקהל פעמים יחייב בפר ופעמים בשעיר. ופעמים בשניהם יחד פר ושעיר. והמפרשים לא התעוררו בזה כלל:
השאלה הה' בחטאות ג"כ מה היה הצורך בשעיר החטאת שהיה מקריב הכהן בי"ה כיון שכבר הקריבו במוסף היום שעיר עזים אחד לחטאת ואם היו שניהם חטאות ושניהם לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הנה יהיה אחד מהם מותר בהכרח כי החטאות כלם בסוג אחד ולכן יספיק כנגדם שעיר אחד וכן בכל המוספים שבפרשת פנחס לא זכר כי אם שעיר אחד לחטאת לא ב':
השאלה הו' בחטאות ג"כ והוא למה זה היו החטאות האלה בלתי שוים בעניניהם שהיה שעיר החטאת המוסף נאכל לכהנים בלילה שאחריו ודמו נזרק על מזבח החיצון. אמנם שעיר הכפורים לא היה נאכל אבל נשרף כלו חוץ מן החומה ודמו נזרק בהזאות ההיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב ובקדש הקדשים וכן היה פר החטאת של כ"ג ומה השנוי הזה בחטאות:
השאלה הז' בשעיר המשתלח לעזאזל והוא איך היו ישראל מקריבים השעיר ההוא לעזאזל ובין שיהיה עזאזל כנוי למערכות השמים כדברי הראב"ע או שיהיה כנוי למלאכים הרעים כדברי הרמב"ן אין ספק שלא היה ראוי להקריב לפניו קרבן משום זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ואם היה זה שוחט לסמאל שלא יקטרג הנה ברצות ה' דרכי איש מה יקטרג המקטרג האם שמע השם לקול מנחשים מקטרגים ובוטח בה' ישוגב:
השאלה הח' בשעיר המשתלח עצמו למה צותה התורה שיתן הכהן עצמו על שני השעירים גורלות ושיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד כמו שבא במשנת מסכת יומא כאלו היו הקב"ה ועזאזל שוים במעלה ולכך יהיו קרבנותיהם שוים וע"פ הגורל מבלי יתרון והיה די שיביאו שעיר ויפרישו אותו במאמר לעזאזל מבלי גורלות ולא שווי השעירים באותו אופן המתמיה:
השאלה הט' בשעיר המשתלח ג"כ והיא למה היה מתודה הכ"ג עונותיהם של ישראל עליו ולא על שעיר של כפורים הנקרב והובא דמו לפני ולפנים וכמו שהתודה על פר החטאת אשר לו והיו על הפר שני ודוים ובשעיר המשתלח ודוי אחד ובשעיר הכפורים אין ודוי כלל וכבר כתב הרב המורה שהחטאים והעונות אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד אל גב איש אחר:
השאלה הי' בקטורת והיא על מה היה מורה ענין הקטורת שהיה נעשה בכל יום במקדש בבקר ובערב ובו היה כ"ג נכנס לפני לפנים ביום המקודש הזה ומה העבודה ההיא שיתנו סמים על האש ויעלו עשן למעלה:
השאלה הי"א בענין הקטורת ג"כ למה צוה השם בהכנס' המחתה והכף והקטורת לפני לפנים וששם ישימו הקטורת על הגחלים לפני השם שהוא המובן האמיתי מזאת המצוה ויותר טוב היה שיתן הקטורת על האש בהיכל ואז יוליך שם את המחתה עם הקטורת מבלי עמל כדעת הצדוקים. ובגמרא אמרו (יומא ד' י"ח) שמפני זה היו משביעים את הכ"ג שלא ישנה דבר בעבודת יוה"כ כי היה נקשב להם זה השנוי כאפיקורוסות גדול ומה זה האפיקורוסות מי יתן ואדע:
השאלה הי"ב בקטורת ג"כ למה זה לא היה כ"ג מוציא את הכף שנשארה ריקם בצאתו מהקטיר קטורת ויוכל אח"כ בבואו להזות את דם הפר או את דם השעיר להוציא את המחתה בצאתו ולא יצטרך להכנס שמה פעם רביעית כדי להוציא את המחתה ולא יעבור על אמרו ואל יבא בכל עת אל הקדש:
השאלה הי"ג בהזאות והיא שהזאות ההן לא היו שוות בענין הדם לפי שלפני ולפנים ובהיכל על הפרוכת היה מזה מדם הפר בפני עצמו ודם השעיר בפני עצמו. אבל במזבח הזהב לא היה מזה אלא משני הדמים מעורבים יחד והם דם הפר ודם השעיר. ולמה לא היה הדם בכל המקומות באופן שוה רוצה לומר אם בכלם דם מעורב ולא יצטרך להכנס לפני לפנים כ"כ או בכלם כל דם ודם בפני עצמו:
השאלה הי"ד בהזאות ג"כ למה זה בכל הזאות הפרוכת והכפורת היה מזה א' למעלה ושבע למטה אמנם בהזאות קרנות מזבח הזהב היה מזה ז' פעמים מלמטה למעלה ובאחרונה לבד היה מזה מלמעלה למטה:
השאלה הט"ו בהזאות ג"כ למה כשהיה מונה אותם תמיד היה מונה עם מלת אחת. אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש וכן השאר ולא היה מונה המספרים כמשפטם אחת שתים שלש ארבע חמש שש שבע שהוא הדרך הנאות לזכור כל מספר ומספר בפ"ע:
השאלה הט"ז בבגדים למה זה אסר הכתוב שתהיה עבודת י"ה בבגדי זהב בהיותם לכבוד ולתפארת ושהיה מכללם החשן והאפוד היותר מקודשים שבבגדים ובהם האורים והתומים שרוח ה' נוססה בם והציץ שכתוב בו קדש לה' ובחר בבגדי הבד והרחיק בגדי הזהב של קדושה והטעם שנתנו חכמינו ז"ל בזה שאין קטיגור נעשה סניגור וישראל חטאו בזהב בעגל הוא באמת טעם בלתי מספיק לפי שכל הכלים שהיה כ"ג עושה בהם עבודתו בי"ה היו מזהב וגם הכלים שהיו בשאר הימים של כסף היו בזה היום של זהב כמו המחתה וכמו שזכרו בגמרא וזה ממה שיורה שלא היה קטיגור הזהב בעבור עון העגל ומה תהיה א"כ הסבה בהרחקת בגדי הזהב:
השאלה הי"ז כיון שרצה יתברך שיעבוד הכהן גדול העבודה הקדושה ביום הזה בבגדי לבן למה זה לא צוה שתהיה כל עבודת היום בהם. וצוה שתהיה קצתה בבגדי לבן וקצתה בבגדי זהב ומה היתה הסבה בחלוף הבגדים באותן העבודות:
השאלה הי"ח אם היתה גזרת המלך שתהיה קצת העבודה בבגדי זהב וקצתה בבגדי לבן למה זה לא היתה סמוכה ודבוקה שתהיה כל העבודה בבגדי זהב יחד ואחריה סמוכה ומחוברת כל העבודה שתהיה בבגדי לבן יחד ג"כ והיתה כל העבודה בדלוגים שבתחלה היתה קצתה בבגדי זהב ואחריה קצתה בבגדי לבן. ואחריה קצתה בבגדי זהב ואחריה קצתה בבגדי לבן. ואחריה קצתה בבגדי זהב:
השאלה הי"ט בטבילות והרחיצות והיא מה צורך היה לכל כך טבילות ורחיצות כי הם לא היו במספר העבודות לפי שמצינו בטבילה אחת עבודות רבות ובטבילה אחרת עבודה מועטת ולמה אם כן נתרבו הטבילות והרחיצות:
השאלה הכ' למה זה לא היו הרחיצות כמספר הטבילות ותהיינה הרחיצות חמש כמו שהיו הטבילות חמש או תהיינ' הטבילות עשר כמו שהיו הרחיצות עשר ומאין בא החלוף שתהיינה חמש טבילות ועשר רחיצות כי לא היו שתי רחיצות עם כל טבילה וטבילה לפניה ולאחריה כמו שחשב הרלב"ג כי הנה הטבילה הראשונה לא היתה רחיצה לפניה. ואחרונה לא היתה רחיצ' אחריה:
השאלה הכ"א ברחיצות גם כן שהן קדוש ידים ורגלים להן מה צורך היה בקדוש ההוא במקום שהיה בו טבילה כוללת לכל הגוף כי הנה הידים והרגלים בכלל הגוף הם ובטבילת הגוף ירחצו הידים והרגלים עם כל שאר האיברים:
אלה הן הכ"א שאלות שראיתי להעיר ולשאול בעניני עבודת היום המקודש הזה ואבא היום לפרש דרכי העבודה עם ביאור פסוקי הפרשה. ואמנם הספקות אשר יפלו בפסוקים מדרך הבנתם לא העירותי עליהם פה בזכרון שאלות הדרוש לבחירת הקצור. ובפירוש הפסוקים אעיר עליהם ואתן סבות העבודה המקודשת ואשיב על הספקות אשר יפלו בפסוקים ואפרשם כפי פשוטם כמסת היד:
וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' עד ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. ראוי שתתעורר בפסוקים האלה על הספקות אשר יפלו בהם. הא' אמרו וידבר ה' אל משה ולא נזכר בו דבור כלל. ואחר נאמר ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא והם אם כן שני דבורים נאמרו על ענין אחד. והמשל שעשו על זה חכמינו זכרונ' לברכה לחול' שנכנס אצלו רופא אינו מתישב בלשון הכתוב כי אין בפסוק הראשון צוואה ולא זרוז כלל ולא ידיע' לאהרן. והב' ממה שזכר בפסוק הזה מיתת בני אהרן שתי פעמים. כי ראשונה אמר אחרי מות שני בני אהרן וחזר לומר שנית וימותו שהוא כפל מבואר. והג' למה קשר המצוה הזאת במיתת בני אהרן כי הנה לדעת חכמינו זכרונם לברכה בא' בניסן נאמרה הפרשה הזאת ופרשת פרה אדומה ופרשת פסח שני אבל לא פירש הכתוב ולא קשר ענין אחד מהמצות האחרות במיתת בני אהרן כמו שעשה בזאת. והד' מה ענין אמרו דבר אל אהרן אחיך הלא ידע כי אהרן אחיו. והנה בפרשיות של מעלה באו דבורים רבים למשה ולאהרן יחד ובזולתם נאמר דבר אל אהרן או צו את אהרן מבלי שיאמר אחיך. והה' באמרו ואל יבא בכל עת אל הקדש כי למה אסר ית' לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש משום הוקר רגלך מבית רעך שהדברים הנראים פעמים רבות יתבזו בעיני הרואה אותם. והנה אהרן היה בחיר ה' והוא כהן לאל עליון ואין הקל בהכנסו אל הקדש לעבוד עבודה בכל יום. והו' בטעם שנתן שלא יבא בכל עת אל הקדש באמרו כי בענן אראה על הכפורת. ופרש"י לפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא יבא שם בכל עת אבל הכתוב לא הזכיר שתהיה השכינה בענן גם שבהיותו בענן אינו מונע שיכנס שם אבל בהפך שלהיותו מכוסה בענן יתן מקום להכנס שם והראיה וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות. והז' באמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש שנראה שכל ענין הפרשה וקרבנותיהם הם להתיר הביאה שם. ואין הענין כן כי הקרבנות היו לכפר על הפשעים להיות היום ההוא יום כפורים כמו שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ואם כן איך תלה הכל בביאת אהרן שמה ולא זכר דבר מתיחס אליה רק הקטורת שהיה מכניס שם עם המחתה המלאה גחלי אש. והח' למה היה קרבן כ"ג פר אחד לחטאת ואיל לעולה האם לכפר על עון העגל ולמה יהיה הקרבן ההוא לחק עולם האם עוד כל ימי הארץ לא הטהרנו מהעון ההוא שנשאר לאלף דור ואם כה נאמר בפר מה נאמר באיל. והט' למה לא זכרה התור' כל הקרבנות שהיו נעשים בי"ה במקדש כי הנה לא זכרה התמידין שיעשו את הכבש אחד בבקר ואת הכבש השני בין הערבים. וכן לא זכרה תורה מוסף י"ה שיעשו והוא כמו שכתוב פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ומנחתם ונסכיהם אף על פי שנאמר שכבר צותה תורה על התמידין בסדר ואתה תצוה עדין תשאר הקושיא במוסף למה לא צוה עליו כאן בקרבנות היום שהוא מקומו הראוי וזכרו אחר זה בסדר פנחס:
וראוי שנאמר בפירוש הפסוקי' והתר השאלות האלה כי הנה ביום השמיני למלואים שחנך אהרן את המזבח שהוא היה כפי קבלתם ז"ל בח' בניסן כשמתו בני אהרן באו דבורים מתיחסים לענין המקדש ושמירתו. אם מצות יין ושכר אל תשת ואם הטומאות במאכלים ובמגע הנבלות וכן בצרעות ובזבות ושאר הדבורים שבאו שמה כלם מתיחסים לטהרת המקדש ושמירתו מהטומאות. וזכר אחריהם הדבור הזה משמיר' המקדש גם מאהרן שלא יבא שמה בכל עת אל הקדש וזה קשור הפרשיות האלה. וענין אמרו וידבר ה' אל משה אחרי מות הוא להודיע שמשה רע"ה להיותו מוכן לנבואה בכל עת היה הרצון האלהי וחפצו שיכנס בכל עת אל קדש הקדשים לדבר אתו שם וכמו שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות ומבין שני הכרובים וידבר אליו. ולכן היה שכאשר מתו שני בני אהרן שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני ה' רוצה לומר שנכנסו לפני לפנים אשר לא כדת לא נפסק הדבור ממשה שנכנס ונתקרב אז שמה. אבל וידבר ה' אל משה אחרי מות רוצה לומר שהיה מדבר עמו מיד אחרי מות שני בני אהרן שמתו בקרבתם לפני ה' שבסבת אותה קריבה מתו וזה אמרו וימותו פעם אחרת. הנה א"כ הפסיק הזה הראשון לא בא על מצות דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אלא להגיד מעלתו של משה שמיד אחרי מות בני אהרן דבר אתו השם באותו מקום עצמו שהם מתו שמה והודיעו שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני השם ולכן וימותו באותו מקום שנתקרבו שם והיה אם כן המקום ההוא גורם למשה הדבור ומעלת הנבואה והיה בזה למוד למשה שיזהיר לאהרן שלא יתקרב שמה פן ימות גם הוא כבניו האמנם משה כסתה כלימה פניו לאמר לאהרן כן כי היה מפחית מעלתו עד שמפני זה צוהו השם בביאור שיזהיר את אהרן על זה והוא אמרו שנית ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו' כלומר אל תבוש מלצוותו על זה. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים מן וידבר ה' ויאמר ה' ולמה אמר וימותו אחר שאמר אחרי מות שהם שתי ההערו' הראשונות אשר העירותי בהן. ואמר דבר אל אהרן אחיך לצוותו שיאמר לאהרן ואף על פי שהוא היה אחיו לא יחשוב בלבו שכל מה שהיה מותר למשה היה מותר לאהרן וכיון שמשה היה נכנס תמיד אל קדש הקדשים יהיה אהרן כן כל שכן בראותו שבמעמד הר סיני נאמר לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו כאלו היו שני האחים שוים במעלת הנבואה כי הנה במקדש ה' לא יהיה כן. אבל עם היות משה ואהרן אחים ולא יתפרדו. הנה מעלותיהם לא היו שוות כי אהרן היה בבל יבא אבל משה לא היה בבל יבא כמו שדרשו רז"ל. הנה התבאר למה הוצרך לכנות כאן אהרן אחיך והיא ההערה הג'. והנה אמר ולא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון שהן ארבעה הודעות להגיד שאין הדבר בבחירתו של אהרן לבא בכל עת שירצה כמשה ועליו אמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ולפי שלא יחשוב שהיתה בכלל האזהרה הזאת שלא יכנס להיכל להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות לכן אמר מבית לפרוכת ר"ל שאחר הפרוכת היתה ההזהרה לא קודם הפרוכת ונתן הסבה בזה באמרו אל פני הכפורת אשר על הארון רוצה לומר אין ענינו כענין משה בביאה כי משה יכנס בכל עת שמה לשמוע הדבור וכמו שאמר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הנה אם כן משה מפני הכפורת אשר על הארון היה נכנס שמה בכל עת לשמוע הדבור. אבל אהרן שלא בא אליו הדבור מעל הכפורת אשר על הארון מה לו להכנס שמה כי הוא מקום סכנה ושמה מתו בניו וזה שאמר ולא ימות וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד' כ"ג) כהן גדול שנכנס לפני לפנים בלא צורך עבודה חייב מיתה כהן הדיוט שנכנס להיכל בלא צורך עבודה חייב מלקות. ואמרו כי בענן אראה על הכפורת פירושו באמת ע"ד חז"ל וענינו רק שבענן הקטורת אחת בשנה אהיה נראה אליו על הכפורת והוא הראות הכבוד שהיה שמה ומלת כי תשמש פעמים רבות במקום רק. כמו כי שרה שמה. כי ברחוב נלין. כי צחקת. כי ערות הארץ. ורבים כן וזהו שנאמר אחר זה וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות. הנה התבאר למה תלה הכתוב אסור הביאה בכל עת אל הקדש במיתת בני אהרן ולא נאמר כזה בשאר הפרשיות שנאמרו ביום ההוא לפי שהיה זה להזהירו שלא ימות שמה כאשר מתו בניו ושהיה זה לתת הבדל בין משה רבינו שהיה בכל עת מוכן לנבואה ושומע הדבור מעל הכפורת מה שאין כן אהרן. וכן התבאר מה ענין אמרו כי בענן אראה על הכפורת והותרו בזה שלשה משאר ההערות אשר העירותי בפסוקי'. ואמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש ענינו על ידי זאת העבודה שיזכור בפרשה יבא אהרן וכל כ"ג שיעמוד אחריו אל הקדש שהוא לפני לפנים. כי עם היות כל המשכן קדש הנה הדביר שהוא לפני לפנים הוא הנקרא קדש בהחלט. והיותר נכון הוא שאמר אל הקדש הוא רמז לכהן כי הוא נקרא קדש. ואמנם למה חייבו להביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ולא זכר דבר מהתמידין ולא ממוסף היום הנה הוא לפי שהתמידין נזכרו במקומם בסדר ואתה תצוה ומוסף יום הכפורים בא בכלל המוספים בסדר פנחס מהסבה שאזכור בהגיעי שמה בגזירת האל ולכך במקום הזה לא זכרה התור' אלא העבודה המיוחסת לכפרה ולסליחה שהיא פר חטאת כהן גדול ואיל העולה שלו ושני שעירי העדה וזה שאומר בזאת יבא אהרן אל הקדש רוצה לומר בזאת העבוד' שאזכור ובזמן שאזכור יבא אהרן אל הקדש ויכנס לפני לפנים ארבעה פעמים באותו יום המקודש ולא באופן אחר והביאה לקדש הקדשים היתה לצורך העבודה בקטורת ובהזאות והעבודה כלה היתה בעבור הכפרה ולכך אמר בזאת יבא אהרן אל הקדש. והותרו בזה שלשת הספקות האחרונות שהעירותי בפסוקים האלה. ואמנם למה היתה חטאת כ"ג פר ועולתו איל התבאר אחר זה בכלל קרבנות היום:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וביאור הענין שבני אהרן היו ראויין לשליחות יד, על ויאכלו וישתו ויחזו את אלהים שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, והמתין להם הקב"ה כדי שלא לערבב שמחת התורה וכנגד זה בא ציווי זה לאהרן שאל יבא אל הקודש בכל יום שיש בו אכילה ושתיה כ"א ביום כיפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו, ע"כ הציע הקב"ה למשה הקדמה זו והודיע לו תחילה סבת מיתת בני אהרן בדבור ראשון כדי לומר לו באמירה שניה הציווי ואל יבא בכל עת אל הקודש, וזה נוסח דבור ראשון שאמר ה' למשה אחרי מות שני בני אהרן ומהו הדיבור בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמ"ש ויחזו את האלהים וא"ת היה לו לומר בקרבתם לפני, או אלי מצינו דוגמתו כמו שפירש"י פר' וירא (יט.כד) בפסוק וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה' וגו'. ומ"ש וימותו היה לו לומר מתו מצינו דוגמתו ואשר לו שם לבו אל דבר ה' ויעזוב וגו' עזב מבעי ליה. ובזה מתורץ יתור לשון של וימותו שהרי כבר נאמר אחרי מות לפי שהראשון מאמר הכתוב לנו והשני דבור ה' למשה.
גם יתכן לפרש בקרבתם לפני ה', לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה כמ"ש (תהלים נג, א) וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך, וכן אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש (ויקרא י, ג) ואם נוכל לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשה זו נאמרה למשה קודם שאמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. אז קרוב לשמוע שאמר זה על מ"ש לו הקב"ה נוסח ד' תיבות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. ומה שפירש"י זה זרזו יותר מן הראשון כו' אולי כוונתו כי כבר נאמר (שמות יט, כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' אל יהרסו לעלות אל ה' וגם שם זרזם על זה אך שלא נאמר שם שום עונש כ"א פן יפרץ בהם ע"כ הוצרך לזרזו שנית ולומר לו שלא ימות כדרך שמתו בניו. אבל אם כל הפסוק מן אחרי מות עד וימותו היא מאמר הכתוב לנו לא ידעתי מהיכן למד משה לזרזו שלא ימות כדרך שמתו בניו שהרי לא הזכיר הקב"ה למשה שום דבר ממיתת בני אהרן, ולדברינו הוא מיושב שמשה למד זה ממה שהודיע ה' טעם למיתת בני אהרן וסמיך ליה הציווי לאהרן ודאי הוא כדי לזרזו יותר מבפעם הראשון.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה שכוונת הכתוב הוא, שבא הקדוש ברוך הוא להזהיר את משה, שלא יחשוב בדעתו כי לצד שהוא יותר קרוב למלכות שמים, ובכל ביתו של המקום נאמן הוא לשה"כ (במדבר י"ב, ז'), ויכול ליכנס אל הקודש פנימה. והגם שיצו ה' על אהרן, לא יתחייב הדבר שגם משה בכלל, כי גדול משה, דכתיב (במדבר, יב): "אם יהיה נביאכם ה' וגו' לא כן עבדי משה", אשר על כן דבר ה' אל משה, והוא אומרו: וידבר ה' אל משה, פירוש, אליו בא המצוה, ואמר לו סמוך למיתת שני בני אהרן דיבור זה - בקרבתם לפני ה' וימותו, פירוש, הגם היותם בני אהרן, ובתוספת מרובה היותם קרובים לפני ה', כמו שדרשו ז"ל [חכמינו] זכרונם לברכה (חז"ל) (ויק"ר הי"ב) בפסוק "בקרובי אקדש", אף על פי כן לא חמל עליהם, וימותו. הא למדת שלא יועיל היות האדם כל כך קרוב לה' כדי שיפרוץ גדר ליכנס לקודש פנימה:
עוד נראה לומר, שנתכוון באומרו בקרבתם על זה הדרך: בהיותם יותר קרובים לה' מכל, הא למדת שאין קרובים מהם, שאם היה משה קרוב מהם היה הדבר נעשה בו, כמו שאמר לו ה' (לעיל ג'): "בקרובי אקדש".
ואולי, כי כאן ביאר הקדוש ברוך הוא דבריו אל משה, ועל פי הדברים האלה אמר משה לאהרן: הוא אשר דבר ה' וגו', כי דיבור זה נאמר לו סמוך לקריבתם ומיתתם. והגם שכבר כתוב בתורה מיתת ב' בני אהרן, אין מוקדם ומאוחר בתורה. ובתורת כהנים אמרו בסלקא דעתין דתיבת "אחיך" בא למעט משה, שאינו באזהרה ומותר לבא בכל עת, והעלו באמיתות הדרשא שתיבת "אחיך" באה לרבות הבנים שהם באזהרת. ע"כ.
וכפי זה לא נתמעט משה מאזהרה, ומעתה אין אני יודע מה דינו של משה אם הוא באזהרה או לא. והרב בעל קרבן אהרן כתב שפשיטא כי מי הכניסו עד שיצטרך להזהירו. ולפי מה שכתבתי הנה באה אזהרתו ביחוד בפסוק ראשון. ודברי בעל קרבן אהרן שאמר מי הכניסו אינם נראים. וכונת התנא היא שלא בא הכתוב למעט משה מהאזהרה, ואין לנו מקרא לא למעט ולא לרבות, ובחר התנא לדרוש ביתור תיבת אחיך לרבות הבנים מלדרוש בה למעט משה. וכל זה לסברת האומר (ב"ר מ"ד ה') אחרי סמוך אחר מופלג, וכמו שהעתקתי מחלוקתם במקומות אחרים. אבל לסברת האומר אחרי מופלג אחר סמוך יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא להודיעו שמיתתם היתה על קרבתם לפנים בקודש, והגם שהתורה אמרה אש זרה, מודיעו ה' כי טעם מיתתם היתה על קרבתם לפנים הגם שלא היתה אש זרה, ואומרו וימותו, נתכוין להודיעו שלא יחשוב כי יצתה מחשבתם לפועל שנכנסו לפנים אלא שנדחפו ומתו, והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות, וזה ימצא בהיות לאדם בחינת החשק לא יחוש על עצמו ויתן נפשו, ודבר זה ימצא בבחינת החושק שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות, לזה אמר לו וימותו פירוש וכבר מתו ולא השיגו מחשבתם להתקרב והבן זה:
וזה לדעת ר' יוסי הגלילי שאמר בתורת כהנים על הקריבה מתו וגם לסברת ראב"ע שאמר כדי קריבה לעצמה וכדי הקרבה לעצמה, אבל לדברי רבי עקיבא דאמר על ההקרבה מתו, הנה לסברת האומר אחרי מופלג יתבאר הכתוב באופן אחר, והוא בהקדים לחקור למה לא ציוה ה' על משפט יום הכפורים האמור בפרשה זו עד הן היום ולא צוה ביום צוותו בענין קדשי המשכן, וכאשר אמר לו (שמיני ט ז) קרב אל המזבח שם היה לו לומר לו לא יבא אל הקודש פנימה. האמת שמדוייק הוא האיסור מאומרו קרב אל המזבח ועשה את וגו', שלא היה לו לומר אלא עשה את חטאתך וגו' ולמה הוצרך לומר קרב וגו', ורז"ל (בתו"כ) דרשו דרשות, ולדרכנו נראה שאמר אליו קרב אל המזבח אין לך רשות ליקרב אלא למזבח ולא לפנים, אלא ששם היה לו לצוות באזהרה זו דאל יבא וגו' ולא ימות:
אכן לצד מה שהודיענו הכתוב שבעון העגל מתו שני בני אהרן דכתיב (עקב ט כ) ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואתפלל וגו' ופירשו רז"ל (ויק"ר פ"ז) להשמידו זה מיתת הבנים והועילה תפלתו של משה מחצה, הא למדת כי שני בני אהרן בעון העגל מתו ומזבח כפרה היו המה לאביהם, ולא תקשה והלא אמרו (תו"כ כאן) שמתו לצד עון הקריבה למאן דאמר ולמאן דאמר על ההקרבה. יש לומר שאם לא היה עון אביהם היה ה' שומר רגלי חסידיו. גם לא קשה על מה שאמרו (זבחים קטו) שמתו להתקדש שמו יתברך, כי אם לא היה עון העגל היה מתחייב מאלהי המשפט להתקדש הבית בזולתם, כי כבר הודעתיך שהגם שיחפוץ ה' המותה לחסידיו לסיבה נעלמת לידוע תעלומות נפלאים ורמות, צריך שיהיה לצדיק כל שהוא מהדברים אשר לא טוב עשות כדי שדרך שם ישלוט בהם הדין. וכבר הארכתי בענף זה, צא ולמד (אבדר"נ פל"ח) ממה שמצא רע"ק טעם להריגתו לצד ששמח לבו בדרשתו תוך ס' ריבוא כאמור בדבריהם, וקשה הלזה יתחייב אנוש מיתה משונה אם כן פקע כלילא דורדי מכל עושי טוב ולומדים, אלא דזה הוא דרך שממנו ישלוט בו הדין, ולעולם סיבת מיתתו יקר בעיני ה' המותה לעשרה הרוגי מלכות למגן וצינה לדורות בני ישראל. וטעם זה נותן טעם לשבח גם במה שלפנינו, כי עון העגל כבר נמחל בפרהסיא כשהקריב אהרן אל המזבח וירדה שכינה על ידו ונתבשר שנמחל לו עון העגל, אם כן בטל דינא דהשמדת הבנים שבהבטל הסיבה יבטל המסובב, אלא ודאי כי הגם שנמחל רישומו ניכר והוא כשיעור חוט השערה מהחטא שיספיק להשלטת מדה הפועלת דין באדם, וזה גרם שלא נשמרו רגלי חסידיו ושגגו בקריבה והקרבה, ונתקדש בהם הבית:
ועל פי הדברים האלה נוכל לומר כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל בית חצר המלך פנימה אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו ונמחה רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא ובזה יתישב הכתוב על נכון, וידבר ה', ומודיע הכתוב כי הדיבור הנאמר בענין בזאת יבא אהרן אל הקודש לא נכשר אהרן למעלה זו אלא אחרי מות שני בני אהרן ונמחה חטאו ודקדק לומר בני אהרן. כאן רומז כפרת עון אביהם שבזה הושלם להיות ראוי להאמור בענין כמו שפירשתי. ובזה נתן הכתוב טעם למה לא צוה ה' את הדבר הזה עד הנה, כי מקודם לא היה מוכשר אהרן לזה, ואחר שנחת הכתוב להודיע סיבת מיתתם שהוא לצד היותם בני אהרן לכפרת עון אביהם הודיע כי לא זאת היא סיבתם מתחלה ועד סוף למיתתם, אלא זאת היתה סיבה ראשונה שהיא גרמה שלא נשמרו רגליהם כנזכר ושגגו בקריבה או בהקרבה למאן דאמר, והוא אומרו בקרבתם לפני ה' לומר כי מה גרם להם היותם בני אהרן שיש בידו עון מעשה העגל הוא קרבתם, ובהצטרפות מכשול זה מתו. ולצד שכפי האמת ב' סיבות הללו לא הספיקו למיתתם, רבתי הוא אשר דבר ה' (לעיל י ג) בקרובי אקדש, שמתו להתקדש הבית בשבילם, כאשר אבאר טעם הוצרך לטעם זה ולא הספיקו ב' הטעמים, לזה אמר וימותו בתוספת וא"ו לרמוז ענין צורך מיתתם להתקדש הבית לירא את ה' המקודש לירא מהמקדש כל הקרב לבל ימות גם הוא ולזה סמך דיבור אזהרת אהרן ואל יבא וגו' אל הקודש. נמצאת אומר ג' דברים גרמו מיתתם, עון העגל, וההקרבה, וקידוש הבית, ושלשתם הודיע ה' במאמר ראשון שאמר אחרי מות שני בני אהרן זה כנגד חטא אהרן, בקרבתם כמשמעו, וימותו בשביל לקדש הבית לבל יבא וגו' אל הקודש קטן וגדול, וכל ג' הטעמים צריכין, עון העגל שזולתו לצד שהיו צדיקים גמורים היה הדין מחייב שיהיו נשמרים לבל יכשלו בקריבה וזה סימן למכשול ועון הקריבה גם כן שזולתה לא יומתו על עון אביהם כי גדולים היו, וסיבת קידוש הבית שזולת זה לא היה ה' מערבב שמחתו ביום שמחת לבו, ויתחייב הדבר לשמירת רגליהם לבל יכשלו, או לא היה ה' ממיתם באותו יום והיה ממתין להם עד יום אחר, אלא לצד שרצה ה' לקדש הבית בו ביום עשה כן. וטעם זה לבד לא יספיק למיתתם, שיתקדש הבית בזולתם:
וכפי זה אפשר לתת טעם למאמרם ז"ל שאמרו (תו"כ שמיני) שאמר משה על נדב ואביהוא שהם גדולים ממשה ואהרן כי ממה שראה משה שהוצרך טעם עון העגל למיתת בני אהרן אם כן לא מצא הקדוש ברוך הוא נדנוד עון להסתבך בו ענף הדין ולא נכשלו אלא לצד מה שקדם בעון אביהם, לזה אמר שהם גדולים ממשה ואהרן כי לא נמצא להם אפילו כחוט השערה מהחטא מה שאין כן משה ואהרן. ולדרכנו זה אפשר שלזה נתכוון הכתוב באומרו (משלי, כב) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, כי ג' דברים היו סיבה לדבר, במועצות ב', ודעת ג', והם ג' דברים האמורים בענין, כנגד מה שלא מחל ה' לאהרן לעון העגל לא בתפילה ולא בהרצאת אהרן בקרבנותיו ומעשיו, גם כנגד מה שלא שמר רגליהם מלהתקרב למקום מקודש אמר במועצות, כי נתיעץ ה' לתכלית דבר, ורמז לב' הדברים במה שאמר מועצות לשון רבים ב' עצות, וא' מסובבת מחברתה, שלא החליט מחילה לאהרן כדי שלא ישמרם שבזה תמצא מדה השולטת כנזכר, וכנגד תכלית הדבר שמתו לקדש שמו יתברך אמר ודעת פירוש להודיע לכל מה יקר מקום קדושתו שאפילו לאנשים צדיקים כאלו שאין כמותם היה מה שהיה ויתקדש הבית:
עוד נתכוון באומרו אחרי מות להיות שיצוה ה' לבל יכנס אהרן לקדשי קדשים בבגדי זהב (ראש השנה כו) מטעם אין קטיגור נעשה סניגור חש הכתוב לבעל דין שיחלוק ויאמר כי לא הקפיד ה' על הכנסת אהרן בבגדי זהב אלא כל עוד שעדיין לא נמחה רישומו של עון העגל, מה שאין כן אחר שמתו בניו ואין רישומו של עגל ניכר לחלוטין נמחה קטיגורו של זהב ויכול ליכנס בבגדי זהב בכבוד ובתפארת, לזה אמר אחרי מות וגו' שגם אחרי מותם צוה ה' לבל יכנס בבגדי זהב לקודש הקדשים אלא כתונת בד קודש וגו'. והגם שאמרו ז"ל (ערכין דף טז.) שבגדי זהב מכפרים. אף על פי כן לא יעשה קטיגור סניגור ללבן עונם של ישראל כשלג. ועיין מה שכתבתי בימי חורפי בחפצי חפץ ה' במאמרם ז"ל (שבת דף ל.) שכשאמר שלמה זכרה לחסדי וגו'. ולדרך זה אומר בקרבתם בא להסיר חשש פגם מעל משה שהוא אמר (עקב ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן ויאמר האומר שלא הועילה תפילתו של משה, ומשה עצמו יחשוב מחשבות שלא הועילה תפילתו, לזה אמר בקרבתם לפני ה' פירוש בהצטרפות סיבה זו מתו אבל זולת זה והלא היו מתים כי הועילה תפלתו של משה על אהרן לבל ישמידו, וכפי זה אין אנו צריכין לומר שהועילה מחצה ולדבריהם ז"ל (ויק"ר פ"י ה') שאמרו שהועילה מחצה, פירוש כיון דסוף סוף מתו לא יהיה תועלת מתפלתו של משה לאהרן אלא מחצה כי אינו חשוב תועלת אלא כפי תכלית. ואומרו וימותו, אולי שבא ה' לומר למשה כי האנשים האלה עשו עון הקריבה או הקרבה והם כבר היו חייבי מיתה מעת התרגז ה' על אהרן להשמידו ולזה לא נמנעו מיד מדת הדין, אבל אם לא היה מה שקדם שהיו בני מיתה כנזכר הגם שהיו נכנסים אפשר שהיה ה' מאריך אפו להם וכדומה לזה, ושיעור הכתוב על זה הכתוב בקרבתם לפני ה' ומקום זה צריך לעשות להם נס למלטם מיד מדת הדין והם וימותו כבר פירוש נתחייבו מיתה קודם אלא בתפלת משה נמלטו:
או יאמר על זה הדרך: אחרי מות וגו'. דבר ה' למשה דרך מיתתן, שהיתה על זה הדרך: בקרבתם לפני ה', פירוש , שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם, ואלו - הם נתקרבו לה, והוא אומרו "בקרבתם לפני ה"'.
ואומרו "וימותו", בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים: שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות, עד כלות נפשותם מהם. והבן.
ובחינה זו אין מכיר איכותה, והיא מושללת ההכרה: לא מפי מין האנושי, ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם.
ולמשיג חלק מהשגה זו, תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל, ותכירהו על ידי סימניה,כי זה הפכה, מנגדה שונאה, ותפעול בו פעולה רשומה, לשלול ממנו כח המונעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה, והוא סוד הוללות הנביאים (שמואל א י"ט, כ"ד), ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו, תגעל הנפש את הבשר ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה.
ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות, ובהשכל בהשכלתו, ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל.
וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו, ישכיל שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו, בסוד נשמה לנשמתו.
ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם, וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה (נצבים ל יט): ובחרת בחיים, בית המודעת, לשלול חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך: ברוך אלהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל בתורת כהנים והובאה במסכת יומא (דף נג.) וזה לשונם תניא ר"א אומר ולא ימות עונש, כי בענן אראה אזהרה יכול קודם מיתת בני אהרן, תלמוד לומר אחרי מות, יכול שניהם אחר מיתת וכו', תלמוד לומר אראה וגו', הא כיצד אזהרה קודם, מיתה עכ"ל. ובמס' יומא פ"ה (שם) בעי מאי משמע, ואמר רבא דכתיב אראה ועדיין לא נראה, ואילו היה אחרי מות בני אהרן כבר נראה בו ביום שנאמר (ט כג) וירא כבוד ה' ע"כ. וכפי זה בני אהרן מתו קודם שהעניש הכתוב. וכפי זה יתבאר הכתוב על זה הדרך אומרו אחרי מות בא לבל תחשוב בראותך כי יצוה ה' מצות הקטורת ואמר ולא ימות נאמר כי הוא זה עונש שבו נענשו בני אהרן דכתיב (י יא) ויקחו בני אהרן וישימו עליה קטורת וגו', לזה אמר אחרי מות וגו' פירוש כי לא צוה בעונש אלא אחר שמתו בני אהרן וגו'. אם כן לפי זה חלה הקושיא למה מתו. לזה אמר כי לא מתו על קו המשפט שאחרים אם היו עושים דבר זה לא היו מתים כיון שעדיין לא נצטוו בעונש, אלא הטעם הוא בקרבתם לפני ה' להיותם סביביו של הקדוש ברוך הוא דקדק עמהם כחוט השערה, ודבר קטון יחשב לדבר גדול, והוא מה שרמז בתוספות הוא"ו של וימותו לומר הגם שלא היו מחוייבים מיתה מטעם שעדיין לא ענש אף על פי כן מתו:
ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם דבר אל אהרן וגו' אין אנו יודעים מה נאמר בדיבור ראשון, היה ראב"ע משלו משל למה הדבר דומה לחולה שנכנס אצלו הרופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, צריך לדעת למה אמר בסדר זה היה רבי אלעזר בן עזריה שהיה לו לומר אמר רבי אלעזר בן עזריא וכו':
ונראה כי רבי אלעזר בן עזריה לא לקושיא זו נתכוין אלא על קושיא אחרת בא לתרץ, והיא מה שהקשינו למה איחר ה' לצוות מצוה זו לאהרן עד עתה, והיה מושלו לרופא וכו' שהרופא המזרז הרבה הוא שאומר כדרך שמת פלוני, וכמו כן עשה רופא ישראל שהמתין עד שמתו בניו כדי לזרזו ביותר, ומביא התנא דברי רבי אלעזר בן עזריה לתרץ גם קושיות כפל הדיבורים ובכללי הגמרא אנו אומרים שלפעמים מזכיר בעל המאמר בתירוץ ולא בקושיא, אלא שהתנא מביא דבריו לתרץ גם מה שהוקשה לו מה נאמר לו בדיבור ראשון כי נאמר לו הבט וראה שהאנשים הנגשים אל ה' קדשו ותבער בם אש הקדושה כה תאמר לאהרן אחיך גם הוא אל יבא וגו'. אלא דקשה לפי זה היה לו לומר אחרי מות ב' בני אהרן אחר דבר וגו', או אחר אומרו וידבר:
וראיתי בסוף הברייתא דרבי אלעזר בן עזריה שגמר אומר וזה לשונו וזה זרזו (יותר) מהראשון לכך נאמר ויאמר וגו' דבר אל אהרן שאמרתי לך (שמות ד', י"ד) הלא אהרן אחיך הלוי וראך ושמח בלבו, ואל יבא וגו' ואם יבא הוא מת עכ"ל. צריך לדעת מנין מצא לומר שאמר לו ה' הלא וגו' וראך וגו'. והיה נראה שהוקשה לו יתור תיבת אחיך, ולזה דרש אחיך שאמרתי לך הלא אהרן אחיך הלוי, והכונה כי יפחידו שלא יארע לו כמו שאירע לבניו, והצד שממנו יתחייב אמר לו כל זה הוא לצד היותו אחיו אחוה נכונה ונאמנה, אלא שקשה כי בתורת כהנים דרש מאומרו אחיך לרבות בני אהרן וכמו שכתבתי למעלה, ואפשר דדרשינן שניהם ודוחק:
ונראה שכונת המאמר הוא ממה שאנו רואים שה' אמר למשה מה שצריך שיאמר לאהרן שלא ימות כבניו, ומן הראוי היה לו לומר זה אחר ויאמר ה' דבר אל אהרן לא מקודם, לזה אמר כי להיותם ב' אחים הנעימים אוהבים זה את זה כאומרו הלא אהרן אחיך הלוי ורמז לו (זבחים קב) שיטול כהונה ולא הקפיד, גם אהרן בראותו אחיו הקטן יגדל ממנו ואף על פי כן שמח בלבו, אשר על כן הוא אומר למשה דבר הנוגע לאהרן, ונתכוין ה' בזה להיות כולם כאיש אחד, ואם נאמר שמה שדרשת דבר אל אהרן שאמרתי לך הלא אהרן וגו' הוא דרשה בפני עצמה ואינה גמר דרשה שלפניו נראה כי אומרו ואל יבוא בתוספות וא"ו. ולפי פשט הכתוב נראה לומר כי באומרו ואל יבא בתוספת הוא"ו ולא הספיק לו לומר אל יבא, לרמוז שלא יוסיף הוא לעבור עליו מה שעבר על בניו, וכפי זה כאילו ביאר הכתוב שלא ימות גם הוא כבניו:
וראיתי להרא"ם ז"ל שפירש כי לדברי רבי אלעזר בן עזריה יש ג' מיני אזהרות, והאריך ליישב הכתובים לדברי רבי אלעזר בן עזריה ולפי דעתי לא נתכוין רבי אלעזר בן עזריה אלא לומר שבדיבור ראשון אמר ה' למשה שיאמר לאהרן שאם יעבור ימות כדרך שמתו בניו, והוקשה לו לאיזה ענין יצוה ה' ככה ולא הספיק באומרו ולא ימות, לזה המשיל הדבר לרופא שהרופא שאומר לחולה שלא ימות כדרך שמת פלוני הוא מזרזו ביותר על כן צוה ה' ככה לתוספות זירוז, ורבי אלעזר בן עזריה לא המשיל הדבר ברופא א' אלא בג' רופאים וכל רופא שיער זירוז א' ורופא המזרז ואומר שלא ימות כפלוני לא הוא שזרז פעם ראשונה ושניה, וכפי זה סדר שעשה ה' הוא כרופא המזרז יותר מכלן, ולפי דברי הרא"ם אינו דומה לא לרופא א' ולא לב' ולא לג', כי רופא א' וב' אינם אומרים כפלוני והג' הוא מזרזו בפעם אחת ואומר לו שלא ימות כפלוני, מה שאין כן הקדוש ברוך הוא שלא ציוהו כן עד פעם ג'. ולדברי הרא"ם צריך לדחוק ולפרש שהדמיון הוא נושא א' לג' נושאים יחד. ועדיין קשה לדבריו למה עשה רבי אלעזר בן עזריה הדמיון בג' נושאים ולא בנושא אחד כדי שישוה אליו הנדמה, אלא ודאי שלא צוה אלא פעם אחד ובאחת דבר אליו הזירוז שלא ימות כבניו. ופירוש הכתובים לדבר רבי אלעזר בן עזריה הם על זה הדרך, וידבר וגו'. אחרי מות דיבור אחד. דבר וגו' ואל יבא וגו' דיבור ב'. בדבור אחד נאמר לו אמור לאהרן שבניו מתו בשביל ההקרבה, ואמור דיבור ב' שאני מצוהו לבל יקרב גם הוא, וממוצא דבר מובן כי מזרזו לבל יארע לו כדרך שמתו בניו, והוא דמיון הרופא הג' שזרזו יותר מכולן:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[א] "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו"-- "בני אהרן" לא נטלו עצה מאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה.
מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן".
[ב] "בקרבתם לפני ה' וימותו"-- ר' יוסי הגלילי אומר, על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר, "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י)... הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, במדבר כו)-- הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה. ר' אלעזר בן עזריה אומר, כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •