מ"ג דברים יט יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתַעְבְּדוּן לֵיהּ כְּמָא דְּחַשֵּׁיב לְמֶעֱבַד לַאֲחוּהִי וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתַעַבְדוּן לְהוֹן הֵיכְמָא דַחֲשִׁיבוּ לְמֶעֱבַד לַאֲחוּהוֹן וּתְפַלוּן עַבְדֵי דְבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן: |
רש"י
"לעשות לאחיו" - מה ת"ל לאחיו למד על זוממי בת כהן נשואה שאינן בשרפה אלא כמיתת הבועל שהוא בחנק שנאמר (ויקרא כא) באש תשרף היא ולא בועלה לכך נא' כאן לאחיו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לעשות לאחותו אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש כגון שהעידוה שהרגה את הנפש שחללה את השבת נהרגין במיתתה שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה כמיתת הבועל
מפרשי רש"י
ואם היינו באים ליתן טעם בדבר, יותר היה נראה ליתן טעם דהכתוב אומר גבי עדים זוממין "ובערת הרע בקרבך", פירוש דבר שהוא רע. והמחשבה של אדם אינו דבר קיים, שהיום יחשוב על דבר, ומיד יסור מחשבתו ממנו. ולפיכך עדים זוממין, שאינם עושים מעשה בידיהם, והרע מה שעשו [הוא] מה שחושבים במחשבתם רע, והכתוב אומר "כאשר זמם", כלומר בשביל שחשב להמית אותו. לכך אינם נהרגין אלא אם עדיין במחשבתו, שמבקשים להרוג. אבל אם כלתה המחשבה, שנגמר המעשה, שסר מהם אז המחשבה שלהם, (ש) לא יתכן בזה "ובערת הרע". בשלמא גבי מעשה שהאדם עושה בידים, כיון שעשה בידים המעשה, יש קיום לו מה שעשה המעשה. אבל עידי זוממין לא עשו שום מעשה, רק שעלה על דעתם לעשות לאחיו, ולפיכך דווקא כאשר עדיין לא הרגו - והמחשבה של עדים זוממין עדיין מקוים - אז יש להרוג. אבל אם עברה המחשבה, כיון דהמחשבה אינה עוד, לא יתכן בו "ובערת הרע" בדבר שאינו נמצא. כן היה נראה לומר. ובפרק אחד דיני ממונות ובדברי רב אלפס תמצא מפורש כי עדים זוממין לאו מעשה נחשב, ועיין שם. ודבר שאינו מעשה, חמור קודם שנגמר מן אחר שנגמר; שקודם שנגמר הרי הוא נמצא עדיין במחשבתו, ובענין הראשון. לכך גבי עדים זוממין, חמור קודם שנהרג מאחר שנהרג. אבל גם זה אין עיקר הטעם:
אבל עיקר הטעם הוא ענין נפלא, יש לך להבין ממלת "כאשר זמם" בעצמו, דהמחשבה שהוא חשב לעשות לאחר - יהפך עליו, וחייב מיתה, כי מה שרצה לעשות לאחר - אותה המחשבה יהפוך עליו. ולאפוקי אם כבר הרגו, שאותה המחשבה לא יתכן להפוך עליו, אחר שכבר נעשה. וזה טעם הדבר, כי לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין. ואמר הכתוב גבי המן (אסתר ט', כ"ה) "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ". תלה הכתוב הדבר לפי שהוא חשב לרע על היהודים שלא כדין - אותה המחשבה תבא עליו. לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד [הספינה] השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר. ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין - מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין. לכך אמר כאן "כאשר זמם", ולא נגמרה המחשבה, ראוי שתתהפך המחשבה עליו, שכן המדה נותן:
וזהו מה שרמזו חכמים (שבת דף צז.) 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. פירוש, אחר שהוא חושד שלא כדין, וחושב עליו מחשבה שלא כדין, הנה המחשבה תהפך עליו בגופו להיות נלקה באותה המחשבה. וכן לענין קללה אמרו (סנהדרין ריש מט.) 'לעולם תהא מן לוטא ולא תהא מן לייטא'. פירוש, שיותר טוב להיות מקולל, מאשר יהיה מקלל אחרים. כי המקולל, בעבור כי שלא כדין [המקלל] עושה, אין הקללה תבא עליו. אבל המקלל שלא כדין, הרי אותה קללה בעצמה תחזור ותבא עליו כאשר אמרתי, כי ראוי להיות נהפך עליו. והוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה, ואין נכנס בו אותו אבן - שב עליו. וכן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו. אבל אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה, ואיך יתהפך עליו. והכל ברמז זה במה שאמרו חכמים (מכות דף ה:) 'כאשר זמם ולא כאשר עשה', כי כאשר זמם, אותה המחשבה שהיה רוצה לעשות - נהפך עליו. אבל 'לא כאשר עשה', דלא שייך בו זה. ודבר זה אמת למבין:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְאָחִיו? לִמֵּד עַל זוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן נְשׂוּאָה, שֶׁאֵינָם בִּשְׂרֵפָה, אֶלָּא כְּמִיתַת הַבּוֹעֵל שֶׁהִיא בְּחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא,ט), הִיא וְלֹא בּוֹעֲלָהּ; לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן לְאָחִיו, "כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" – וְלֹא כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לַאֲחוֹתוֹ. אֲבָל בְּכָל שְׁאָר מִיתוֹת הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ, וְזוֹמְמֵי אִשָּׁה נֶהֱרָגִין כְּזוֹמְמֵי אִישׁ, כְּגוֹן שֶׁהֱעִידוּהָ שֶׁהָרְגָה אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁחִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת, נֶהֱרָגִין בְּמִיתָתָהּ; שֶׁלֹּא מִעֵט כָּאן אֲחוֹתוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְקַיֵּם בָּהֶן הֲזָמָה כְּמִיתַת הַבּוֹעֵל (ספרי קצ; סנהדרין צ' ע"א).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ויש לשאול בזה, כי בודאי כיון שהרגו בית דין על פיהם כל שכן שנתחייבו, ומה בכך אם הוא מחויב מצד אחר כיון שהוזמו הם ולמה אין נהרגין, אבל דעת ז"ל לומר שאין בידינו להמיתן כיון שאין הכתוב מבאר זה. ובשם הר"י ז"ל מפרש, שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה, שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם. (הדברים תמוהין ומופרכין, כי אף אם המוזמים מאה והמזימים שנים הורגים את המוזמים, ובלי ספק נשתבשו דברי הר"י ז"ל בהעתקתה, ונוסח האמתי שיצאו מפיו אין אתנו יודע, המדפיס יג"מ).
ואם תדע למה הזכיר הכתוב שני העדים בלשון אחד, ולא אמר ועשיתם להם כאשר זממו לעשות, אז תבין מלת לאחיו, כלומר כאשר זמם לעשות לאחיו הגדול, והוא הצדיק המקצץ עבות רשעים והמכרית הנפשות החוטאות, וזהו כאשר זמם, ולא כאשר עשה כי לא הסכים להעיד שקר למטה עד שחשב עדות שקר למעלה, וזהו סוד שאמרו רז"ל הרגו אין נהרגין, לפי שהאח הגדול כבר לקח חלקו, וזה מבואר.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
רבותינו ז"ל אמרו (מכות ה:): "מכאן הרגו אין נהרגים כאשר זמם ולא כאשר עשה" , וקשה דלמא אמר הכתוב "כאשר זמם" להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין:
אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא "זמם" ולא עשה כדבריהם ז"ל, וז"ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק"ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק"ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק"ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו . אם ממון ממון, אם מכות מכות, אם עונשים עונשים.
צג.
עונש שמענו. אזהרה מנין? תלמוד לומר ועשיתם לו [וגומר.] [נ"א, תלמוד לומר לא תענה ].
צד.
[לעשות לאחיו] . מכאן אמרו (מכות ה) אין עדים זוממים נהרגים, עד שיגמר הדין. שהרי צדוקים אומרים, עד שיהרג הנידון שנאמר נפש בנפש . [א"ל חכמים, והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו , והרי אחיו קיים. אם כן למה נאמר נפש בנפש , יכול משקבלו עדותם יהרגנו! תלמוד לומר נפש בנפש , הא אין נהרגין, עד שיגמר הדין.
צה.
רבי יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ? לפי שמצינו בכל ענשים שבתורה, שוה מיתת איש למיתת אשה; וזוממיהם כיוצא בהם. אבל בת כהן ובועלה, לא השוה מיתת איש למיתת אשה, אלא שמיתת האיש בחנק, ומיתת האשה בשרפה. אבל זוממיה, לא שמענו מה יעשה להם! תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו , כמיתת אחיו מיתתו, ולא כמיתת אחותו מיתתו.
מלבי"ם - התורה והמצוה
צב.
ועשיתם לו כאשר זמם . מדברי הספרי משמע שלא כדעת הרמב"ם (הל' עדות כ ב), שמחלק בין מיתה ובין מלקות וממון, שהראב"ד השיג עליו. וי"ל שגם מ"ש הרמב"ם, שאם לקה, זה שהעידו עליו לוקין; הוא כמו שלוקה, מי שהעיד שהוא בן גרושה ובן חלוצה. דכ"מ (=דכל מקום) שא"י (=שאינו יכול) לקיים כאשר זמם , לוקה משום לאו דלא תענה.
ומ"ש הרמב"ם, "וכן אם יצא ממון, חוזר ליד בעליו ומשלמים לו", משום דכאן לא פורש דין ממון, רק מה שהוא דרך עונש. שפורש ולא תחוס עינך נפש בנפש , הוא מיתה. ו עין בעין , כולל מלקות ועונש ממון, אם העידו שסימא עין חברו. ועל אלה אמר בספרא, "אם ממון ממון וכו' ". והרמב"ם מדבר בממון שאינו בא דרך עונש, כגון שהעידו שלוה ממנו ביום פלוני, והוזמו. וצ"ע.
צג.
ועשיתם לו וגו' ולא יוסיפו לעשות . לר' מאיר (מכות ד) הוא אזהרה לעדים זוממים.
ונוסחא אחרינא הוא כגי' הגר"א.
צד.
כאשר זמם לעשות לאחיו . פעל ז.מ.ם. מציין תמיד עומק המחשבה, בדבר שיש בו מחשבה עמוקה; וכן שם "מזמה" מורה על עומק המחשבה. וכשבא לרע, מציין שהעמיק במחשבתו איך לעשות רע לחברו. וכבר כתבתי זה בכמה מקומות.
ובאר בכאן, שענשם - על עומק מחשבתם להרע לאחיהם, לא על המעשה עצמו. שאם העיד עדות שקר, ולא הוזמו ע"י "עמנו הייתם"; אף שנתברר אח"ז שהיה הדבר שקר, כיון שהיה שקר הרגיל, אין עונשם גדול כ"כ. אבל בזה שהעמיקו סרה, בדבר רחוק כזה, לומר דבר שלא היה באותו המקום כלל - חייבים עונש כזה לא על המעשה, שע"ז היה לו לומר "כאשר עשה לאחיו"; רק על המחשבה העמוקה. ומעת שזממו לעשות, אף שלא עשו, חייבים. וז"ש, כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו , והרי אחיו קיים! [שאין הפי' שמלת " אחיו " מורה שקיים, שגם אחרי מותו נקרא "אחיו". כמו להקים לאחיו שם , קרבו שאו את אחיכם , רק] ר"ל שהרי אומר שיענש על מה שזמם לעשות. ובעוד שזמם לעשות ולא עשה, עדיין היה אחיו קיים. ואז נתחייב בעוד הנידון בחיים.
אמנם מה שנאמר " נפש בנפש ", שדעת הצדוקים שזה דומה עם מ”ש " נפש תחת נפש ", שזה מציין שכבר נהרג בנידון; השיבו חכמים, שזה מציין שכבר נגמר הדין, ודומה כאלו כבר לקחו את נפשו. כי אחר שנגמר דינו, דינו כמת, ואם קדם אחר והרגו, פטור. ועז"א " נפש בנפש ", ולא אמר “ נפש תחת נפש ". כי מדבר שעדן לא נהרג, ולא יצדק מלת "תחת". ובכ"ז היה דומה כאלו נהרג (וכמ"ש בספרי מסעי כח ).
וכן כשנגמר דינו לשלם דמי עין תחת עין , דינו כאלו נעשה המשפט. ויצדק "עין בעין", ולא יצדק עין תחת עין . וזה רק אם נגמר הדין, לא משקבלו עדותם. כמו שלמד בספרי, ( מסעי כח ) ממ"ש אשר הוא רשע למות .
אולם מ"ש ( מסעי כח ) “תנא בריבי אומר, לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין", זה לא הובא בספרי, וזה אין לו סמך במקרא. שמן המקרא מבואר, שחייבים על הזימום לעשות, אף שלא נעשה מעשה. ולא נוכל להוציא מזה, שאם נהרג יפטורו, שהלא אז כ"ש שיש לחייבם! וע"ז כתב הרמב"ם, שדבר זה מן הקבלה, כי כן קבלו בהלכה למשה מסיני.
ויש ע"ז טעמים, אם מצד שאחר שחוץ ממה שחייב מיתה על הזימום, חייב עונש על שנהרג על ידו, אינו דין שיפטר במיתת ב”ד כי ענשו קשה יותר. או שאחר שנהרג, ולא סבב ה' שעדים המזימים יקדימו לבא ולהזים טרם יהרג. וידענו כי לא יאונה לצדיקים הסנהדרין עון כזה לשפוך דם נקי, ידענו בברור כי היה באמת ראוי למיתה, וכדין נהרג.וכמ"ש הכסף משנה, וכבר קדמוהו הר"ן בדרשותיו והרלב"ג. ועוד טעמים רבים נאמרו בזה, ומשפטי ה’ אמת צדקו יחדו .
צה.
כאשר זמם לעשות לאחיו . ולא לאחותו. (וכמ"ש בסנהדרין פט ובריש מכות) כי מלת " לאחיו " מיותר.
ומ"ש בספרא אמור כד “ היא... באש תשרף ". היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, היא בשרפה ואין זוממיה בשרפה". פי’ שאחר שדרשינן שאין בועלה בשרפה, ידענו שאין זוממיה בשרפה, מן " לאחיו "; כן פרשתי שם. ואין הכרח למה שפלפלו בזה בתוס' ריש מכות.
צו.
מ"ש "ומנין שהמבייש משלם ממון”, הוא שייך למ"ש בסוף פרשת תצא, וקצותה את כפה לא תחוס עינך . ושם בספרי תצא קסא , "ר' יהודה אומר, נאמר כאן לא תחוס עינך וכו'", מבואר שגם רישא דברייתא ר' יהודה היא. ר"ל ממ"ש שם וכאן, לשון " לא תחוס עינך ", למד שמדבר בעונש ממון.
אולם מנין שפה מדבר לעונש ממון? פי' ר' יהודה, שלמד מפ' משפטים ובפ' אמור עין ושן, בא להקישם. שבשניהם פי' דמי עין לא עין ממש, כי היה מקום לחלק ביניהם, ולחלק בין מתכוין לבלתי מתכוין; כמש"ש בהתו”ה אמור צא . לכן תפס לשון שוה.
והוסיף יד ורגל בפרשת משפטים וגבי עדים זוממין, שמיותר בשניהם; להקיש עדים זוממין לשם, שפי' עונש ממון. ואמר בעדים זוממין לא תחוס , ללמד שגם מ"ש וקצותה את כפה לא תחוס עינך , היינו שהמבייש משלם ממון, כמו בכאן.
צז.
וריה"ג נותן טעם, למה שתפס פה עין ושן ויד ורגל. שלענין עונש ממון, יש לחשב גם מה שחסרו, שלא יוכל לצאת למלחמה; וע"ז סמך זה, על כי תצא למלחמה .