מ"ג דברים יט טו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכׇל־עָוֺן֙ וּלְכׇל־חַטָּ֔את בְּכׇל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עֲוָיָין וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵטְא דְּיִחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַּים פִּתְגָמָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא יִתְקַיֵּים סַהֲדוּ דְּחַד בִּגְבַר לְכָל סָרְחָן נְפָשׁ וּלְכָל חוֹב מָמוֹן וּלְכָל חֵט דְּיֶחֱטֵי בְּרַם עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמִתְפַּרְעָא עַל טוּמְרַיָא עַל מַיָא סָהִיד חָד יוֹמֵי לְמִכְפּוֹר יַת מַה דְּמַסְהִיד עֲלוֹי וְעַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקַיֵּים פִּתְגָּמָא: |
רש"י
"לכל עון ולכל חטאת" - להיות חברו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון אבל קם הוא לשבועה (ספרי) אמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך אמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו חייב להשבע לו
"על פי שני עדים" - (גיטין עא) ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים
מפרשי רש"י
[ה] להיות חבירו נענש על עדותו לא עונש גוף ולא עונש ממון. ד"כל עון" דכתיב בקרא פירושו עונש הבא על עון, שהעד כשהוא מעיד אינו קם רק להביא אותו לעונש, דאם לא כן, מאי נפקא מינה בעדותו. ולפיכך הא דכתיב "לכל עון ולכל חטאת", פירושו לא יקום לעונש עון ולעונש חטאת. ו"עון" הוא במזיד, ו"חטאת" בשוגג (יומא דף לו:), ולענין קרבן קאמר, שאין עד אחד מביא אותו לידי קרבן. ו"עון" הוא כולל הכל, בין עונש ממון ובין עונש נפשות, דהכל "עון" קרי מה שהוא חייב לחבירו, כי "עון" מלשון "עותה ושתי" (אסתר א', ט"ז), והכל הוא בזה, בין עונש ממון ובין עונש נפשות. ולא הוצרך לומר 'עונש קרבן' בפני עצמו, רק מפני שכתוב בתורה "לכל עון", והוה אמינא דווקא עונש מזיד, כי "עון" משמע מזיד, אינו קם - שהרי מכחיש העד. אבל שוגג - קם, הוצרך למכתב גם שוגג, אף על גב שהוא אינו מכחיש העד. ואילו כתב "חטאת", הוה אמינא דווקא לחטאת להביא אותו לקרבן אינו קם, אבל למזיד - אין אדם מישראל חציף כל כך להעיד שקר בדבר שחברו מכיר בשקרו, שאין החי יכול להכחיש החי, והוה אמינא דקם למזיד:
[ו] אבל קם הוא לשבועה. דאם לא כן, לכתוב סתמא "לא יקום עד אחד באיש", דהא לכל מילי הוא דאינו קם, אלא בא ללמוד דלשבועה קם (כ"ה ברא"ם):
[ז] ולא שיכתבו עדותן בבית דין בשטר וכו'. ואם תאמר, כל שטר יהא פסול, מפני שכתבו עדותן בשטר. ויש לומר, הכא שאני, דכיון דניתן השטר לגבות, והרי בהך שטר נתחייב לו, ולא הוי נייר בעלמא, וכאשר יבא לבית דין לגבות - אינו גובה על ידי עדות העדים, אלא על ידי השטר שנתחייב בו, ואין כאן עדות על פה. ולא דמי למי ששולח עדותו בכתב לבית דין, דזה לא הוי שטר כלל, רק עשוי להעיד. תדע, דהא חתם על השטר קודם שנעשה חתנו, ונעשה חתנו, השטר כשר (בבא בתרא דף קנט.). ואמאי יהא כשר, והרי עכשיו פסול, אלא כיון דלא עשו השטר עתה, אלא כבר קודם שהיה קרוב, כשר השטר, ושוב לא יפסל:
והרמב"ם כתב בפרק שלישי מהלכות עדות (ה"ד) מדברי סופרים חותכין העדות בדיני ממונות בעדות בשטר, אף על גב שאין העדים קיימים. נראה מדבריו שעדות העדים בשטר הוא מדרבנן. ואין דבריו נראין כלל, דהא למאן דאמר 'עידי חתימה כרתי', משמע דלדידיה עידי חתימה עיקר, בין בגיטין בין בשטרות, ואיך קאמר דמדברי סופרים הוי דבר זה:
ורבינו תם פסק דאף בכתב יכולין להעיד, ולא פסל אלא אילם (גיטין דף עא.), שאינו ראוי להעיד בפה, זה לא יעיד. ותימה, דמיעט רחמנא 'מפי כתבם' דומיא ד'מפיהם' (שם), מה 'פיהם' בראוים להעיד, אף 'מפי כתבם' בראוים להעיד, דהרי דרשינן 'מפיהם ולא מפי כתבם' אראוי להעיד. ולפיכך פסול להעיד מן הכתב:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת – לִהְיוֹת חֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל עֵדוּתוֹ, לֹא עֹנֶשׁ גּוּף וְלֹא עֹנֶשׁ מָמוֹן. אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה (ספרי קפח; שבועות מ' ע"א); אָמַר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוִיתִיךָ, אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ – חַיָּב לִשָּׁבַע לוֹ.
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים – וְלֹא שֶׁיִּכְתְּבוּ עֵדוּתָם בְּאִגֶּרֶת וְיִשְׁלְחוּ לְבֵית דִּין, וְלֹא שֶׁיַּעֲמֹד תּוּרְגְּמָן בֵּין הָעֵדִים וּבֵין הַדַּיָּנִים (ספרי שם).
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
לכל עון ולכל חטאת. כגון שיעיד בו שעשה עון פלוני בינו לבין המקום במזיד או בשוגג.
בכל חטא. זה הוא חטא דברים בינו לבין חברו.
אשר יחטא. בממון. אין בדבריו ממש להענישו על פיו אלא על פי שני עדים.
ודרשו רז"ל לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, שאם טען ראובן ששמעון חייב לו מנה ושמעון כפר ועד זה מעיד שחייב מחייבין שבועת התורה לשמעון על פי עד זה. על פי שנים עדים. דרשו רז"ל מפיהם ולא מפי כתבם. ומה שמוציאין ממון מתוך חתימת העדים שבשטר והתורה אמרה מפיהם, זה מדרבנן הוא, שלא תנעול דלת בפני לווין.
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא יקום עד אחד באיש . אין לי אלא לדיני נפשות, (לדיני ממונות) [למכות] מנין? תלמוד לומר לכל עון .
לקרבנות מנין? תלמוד לומר לכל חטאת .
(למכות) [להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה] מנין? תלמוד לומר לכל חטא ( אשר יחטא .
להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה) [לדיני ממונות] מנין? תלמוד לומר ( לכל עון ולכל חטאת ) [ אשר יחטא ].
אין לי אלא עדות איש, לעדות אשה מנין? תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא . אם סופנו לרבות אשה, מה תלמוד לומר " איש "? (לעון אינו קם,) קם הוא באשה להשיאה, דברי רבי (יהושע) [יהודה].
פח.
ר' יוסי אומר, לעון אינו קם; אבל קם הוא לשבועה. א"ר יוסי, קל וחומר - ומה במקום שאין פיו מצטרף עם עד אחד - למיתה, הרי זה נשבע על פי עצמו; מקום (שפיו) [שעד אחד] מצטרף עם עד אחד (לממון)[למיתה], אינו דין שיהא נשבע על פי (עצמו) [עד אחד]! לאו, מה לנשבע על פי עצמו, שכן משלם על פי עצמו; ישבע על פי עד אחד, שכן [אין] משלם על פי עד אחד! תלמוד לומר " לכל עון ", לעון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה.
על פי שני עדים או על פי שלשה עדים . לא על פי כתבם ולא על פי מתורגמן. מכאן אמרו (ריש סוטה) המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר מקנא על פי שנים, ומשקה לה על פי עד אחד.
[רבי יהושע אומר, מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים. שהיה בדין, ומה אם עדות הראשון שאינה אוסרתה איסור עולם, אין מתקיימת פחות משנים; עדות שניה שאוסרתה איסור עולם, אינו דין שלא תתקיים פחות משנים! תלמוד לומר " ועד אין בה ", כל שיש בה, לא היתה שותה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
פז.
לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת . כבר אמר לא יומת עפ"י עד אחד , וידעינן דיני נפשות. והוסיף פה לכל עון ולכל חטאת , שבמובן המדויק, "עון" מציין את המזיד, והוא עון מלקות. ו"חטאת" מציין השוגג, שחייב עליו קרבן.
והוסיף לכל חטא שחטא, הוא מענין חסרון. כגון להעלות לכהונה ולהוריד.
ואמר אשר יחטא , הוא חסרון שיצויר בו חטא גזל, והם דיני ממונות.
ובאשר אמר לא יקום באיש , שמשמע ולא באשה; לכן אמר לכל עון ולכל חטאת , ועון וחטא האשה, הלא שוה לאיש בכל דבר!
ומה שאמר באיש, מפני שבאשה יצויר שיועיל עד אחד להתירה להנשא. והנה דעת התוס’ והרא"ש והמרדכי והרשב”א והראב”ד והריב"ש, דעד אחד המועיל בעדות אשה, הוא רק מדרבנן. וכן בדעת הרמב"ם, יש כמה פלפולים בזה, וכן סתם הרמ"א בחידושיו רפד. ולפ"ז, דרוש זה אסמכתא.
פח.
ור"י מדייק מזה, שע"א (=עד אחד) מחייבו שבועה. ועיין בב"מ (ג ע"ב ודף ד).
ומ"ש על פי - דייק שיגידו בפה לא בכתב, (עי' בח"מ כח מ"ש הפוסקים בזה) ושלא יהיו הב"ד שומעים מפי המתורגמים, בשאין מבינים לשונם. וזה דייק ממ"ש שני פעמים " על פי ".
וממ"ש לא יקום עד אחד , מזה למדו חז"ל, שכל מקום שנאמר " עד " הרי כאן שנים (שלכן הוצרך לומר " אחד "). מזה למד שמ"ש בסוטה ועד אין בה - היינו שאין על הטומאה שני עדים, רק עד אחד; והיא לא נתפשה - אסורה. וכמ"ש בספרי נשא מא ועד אין בה , בשני עדים הכתוב מדבר. ועמש"ש בפירושי.