מ"ג בראשית א כז
<< · מ"ג בראשית · א · כז · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵיהּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בְּרָא יָתֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא בְּרָא יָתְהוֹן׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּבְרָא יְיָ יַת אָדָם בְּצַלְמֵיהּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים [נ"א: בְּצַלְמָא דַּייָ] בְּרָא יָתֵיהּ דְּכַר וְנוּקְבָּא בְּרָא יַתְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבְרָא יְיָ יַת אָדָם בִּדְיוּקְנֵיהּ בְּצַלְמָא יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנֵי אֵיבָרִין בִּתְלַת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁא גִידִין וּקְרַם עֲלוֹי מוֹשְׁכָא וּמְלֵי יָתֵיהּ בִּסְרָא וְאִידְמָא דְכַר וְנוּקְבָא בְגַוְהוֹן בְּרָא יַתְהוֹן: |
| ירושלמי (קטעים): | וּבְרָא מֵימְרָא דַיְיָ יַת אָדָם בִּדְמוּתֵיהּ בִּדְמוּת מִן קֳדָם יְיָ בְּרָא יָתֵיהּ דְכַר וְזוּגֵיהּ בְּרָא יַתְהוֹן: |
רש"י
"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא
"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" - ולהלן הוא אומר (בראשית ב) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וגו' במדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואח"כ חלקם ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר
מפרשי רש"י
[סו] והוא נברא בידים. ויש לתת טעם למה נברא האדם בידים יותר מכל הנבראים בעולם, דודאי אותו שנברא בידו הוא קרוב אל הקב"ה יותר, שבעצמו בראו, אבל המאמר אינו עצמו. ויש מפרשים שהידים הרמוזים כאן הם השמים, שנקראים ידי הקב"ה, לפי שפעולתו של הקב"ה על ידי השמים, והם עשר כמנין אצבעות היד, ועל ידי אלו השמים ברא הקב"ה את האדם, כדי שיהיה באדם דבקים כל המזלות, לכך בראו הקב"ה בחותם הזה, ועל ידי הדפוס הזה נקבעו באדם י"ב המזלות. וכן אמרו חכמים ז"ל (בבא קמא דף ב:) 'שאני אדם דאית ליה מזלא' ובהמה לית לה מזלא, לכך לא היתה נבראת בחותם הזה, רק במאמר, הוא כח הטבע שנקרא 'מאמר', שהוא פועל ברצון הקב"ה ובגזירתו. וכן אמרו שבאדם נקבעו י"ב מזלות ושבע כוכבי לכת כלם, כמו שנמצא בספריהם. והאברים שנקבעו בו י"ב מזלות. אמנם פירוש זה אינו נכון, ואין זה מקומו:
[סז] תתהפך כחומר חותם. פירוש אותו חותם שחתם בו הקב"ה אדם הראשון - הוא מתהפך כחומר הזה, שאם יחתום אדם כחומר - יכול להפוך אותו לצורה אחרת אל מה שירצה, כן אותו חותם שחתם האדם הוא מתהפך לכמה צורות משונים זה מזה, שהרי אין צורת ראובן כמו צורת שמעון, ואין שניהם שוים (סנהדרין דף לח.). ומכל מקום יש ראיה מן הכתוב שהאדם נקרא חותם, מפני שנחתם על ידי רושם שנקרא חותם, שהרי אומר (איוב ל"ח, י"ד) "תתהפך כחומר חותם", ואחר שנקרא 'חותם' אם כן לא היה במאמר. ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח.) פירש רש"י שאדם שנקרא 'חותם' - מתהפך על ידי מיתה ונעשה חומר אחר מיתתו:
[סח] צלם דיוקן יוצרו. פירוש אף על גב שהצלם המתוקן הוא הדפוס, והנדפס יש לו צלם דיוקן יוצרו, מכל מקום כיון שהנדפס נעשה על ידי הדפוס, יש בדפוס צלם דיוקן יוצרו. ומה שאמרו בבבא בתרא (דף נח.) כי יעקב נקרא דמות דיוקנו, ואדם הראשון נקרא דיוקנו, אין זה קשיא, דודאי תרתי אתנהו, שנקרא אדם הראשון 'דיוקנא' לפי שלגמרי יש לו אותו הצלם בלי שום חילוק, ויעקב שהוא דומה ואינו דומה לגמרי נקרא 'דמות דיוקנו'. ומכל מקום אדם הראשון נקרא גם כן 'דמות דיוקנו' מצד אחר, שהרי אין הצלם הוא דיוקן יוצרו ממש, כי יש לאדם צלם מיוחד. וכאשר האדם דומה לגמרי לאדם אחר יאמר שזהו דמות דיוקנו, מפני שכל אחד יש לו צלם מיוחד, ויאמר גם כן שיש להם צלם אחד, כי הדמות הוא אחד:
[סט] שבראו ב' פרצופין בתחלה ואחר כך חלקו. בב"ר (ח, א). אמנם בברכות בפרק הרואה (סא.) ובעירובין בפרק עושין פסין (יח.) לא אמרו כך, והכי איתא התם; כתיב "זכר ונקבה ברא אותם", וכתיב (ר' להלן ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה האדם", ומשני בתחלה עלה במחשבה לבראתו שנים, ולבסוף לא ברא רק אחד. עד כאן. ויש להקשות איך הניח רש"י דברי תלמוד שלנו ותפס דברי ב"ר (קושית הרא"ם), ויראה דבגמרא לא דייק רק מלת "אותם", דמשמע שהיו שני בריאות לגמרי, וכתיב התם "כי בצלם אלקים עשה את האדם" דמשמע בריאה אחת, ולכך משני התם שעלה במחשבה לבראות שנים - וזהו "אותם", ואחר כך בראו אחד. אבל רש"י הוקשה לו דכאן משמע שזכר ונקבה נבראו בתחילת בריאתן, דאין לומר דהא דכתיב "זכר ונקבה בראם" רוצה לומר כך היה במחשבה, דלא יתכן לומר דקרא נכתב על שם המחשבה, דאף על גב דנוכל לומר דכתיב "אותם" בלשון רבים על שם שבמחשבה היו שנים, אבל לומר שנבראו זכר ונקבה ולא היה זה רק במחשבה - זה אין לומר, ולפיכך צריך לומר שנבראו ב' פרצופין ואחר כך חלקם. ואפילו למאן דאמר זנב היה ולא היו ב' פרצופין (ברכות דף סא.), כתב "זכר ונקבה בראם" שהרי נברא הזנב שהיה לפי המחשבה נקבה גמורה, ושייך בזה "זכר ונקבה בראם", ומכל מקום אליבא דכולי עלמא "זכר ונקבה" דכתיב היינו שבבריאה היו נבראים זכר ונקבה, ולא קשיא מידי:
ואם תאמר, ולמה נברא האדם דו פרצופין יותר מכל הנבראים, אמנם דבר זה דבר מופלא בחכמה מאד, שכמו האדם שהוא יחיד בתחתונים, שהרי לא נמצא בתחתונים בעל דעה והשכל, ולפיכך ראוי שתהיה בריאתו באחדות גמור, ואילו היה נבראה הנקבה בעצמה - אין זה יחידי, שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו, ולפיכך לפי סגולתו שמסוגל באחדות בתחתונים - נבראו דו פרצופין באחדות לגמרי:
אמנם לפי מה שאמרו בגמרא (ברכות דף סא.) שמתחלה עלה במחשבה לבראתו שנים, ולבסוף נברא אחד, רצו בזה כי הזכר והנקבה מחולקים בצורתן, ולכך כאשר עלה במחשבה לבראתם היו שנים, כי כאשר הם מושכלים הם שנים, שצורת הזכר בלבד וצורת הנקבה בלבד, אבל כאשר נברא בפעל בגופו - היה החומר מקבל צורת שניהם, וזה למעלת צורת האדם השכלי, שהחומר אינו מוכן לקבל צורת הזכר בפני עצמו וצורת הנקבה בפני עצמו, רק שהחומר מוכן לקבל צורת האדם. כי החומר שהוא אינו מיוחד, אינו כל כך במעלה כמו החומר שהוא מיוחד. שאין ספק כי מעלת חומר האדם אינו כמו חומר הבעל חי, וחומר בעל חי אינו כמו חומר הצמח, ולפיכך לא היה חומר האדם כל כך במעלה שיקבל צורת האדם הזכר בפני עצמו, והנקבה בפני עצמה, רק היה מוכן לקבל צורת האדם הזכר והנקבה בכלל, עד שתקן אותו אחר כך, שעשה לזה זכר בפני עצמו ולזה נקבה בפני עצמו. ודבר זה הם דברים עמוקים מאד מסתרי החכמה, רק ראינו להראות לכל העמים כמו טפה מן חכמת חכמים:
[ע] ופירש לך במקום אחר. ולפי זה יהיה "זכר ונקבה ברא אותם" - אחר שלקח אחד מצלעותיו (להלן ב, כא):בצלמנו. בדפוס שלנו —- לשון רא״ם:
- לא שיש בעליונים צלם ותמונה, כי כתיב: "לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו). ופירוש בצלמנו – בדפוס שלנו, רצה לומר: בדפוס העשוי לנו בידים על ידי הנחת כפי עליו, כדכתיב: "ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט, ה), להדפיס בו צלמי כל מין האדם כו', עד וכן כתב רש"י ז"ל בפסוק "ויברא את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים", עד כאן לשונו.
שמעתי ולא אבין פירושו, כי מי יכריחנו לזה? דמשמע מלשונו שכוונת רש"י לומר בכאן שהדפוס נעשה בידים. ואין זה מוכרח, לא מפסוק "בצלמנו" ומפסוק "בצלמו" שאחריו, וגם כן לא מפסוק "ותשת עלי כפכה" וגו', דמכולם לא משמע אלא שהאדם נעשה באותו דפוס בידים, לא שהדפוס שנעשה בו האדם נעשה בידים של הקב״ה. ואפשר לנו לומר, שהדפוס העשוי לו לאדם להברא בו נעשה במאמר, ואחר כך נעשה בו האדם בידיו של הקב"ה. גם מה שאמר: ואילו היה אומר "בצלם העשוי לנו" היינו חושבים שאותו צלם העשוי לו עשוי במאמר בלבד, כשאר כל הנבראים – על כרחך לא ידעתי מאי אולמיה דלשון זה מלשון זה? וכן מה שכתוב לקמן בדיבור "וכן הוא אומר: תתהפך כחומר חותם" וכולי, אזיל לטעמיה וכתב: שאילו היה החותם העשוי לו עשוי במאמר כשאר כל הנבראים, מה צורך לברא כו' שאר בני אדם על ידי חותמו של אדם הראשון? יברא הכל על ידי מאמרו – גם זה אינו מוכרח, כי מה תלוי זה בזה? שמא החותם עשה במאמר, ואחר כך בבריאת כל אדם ואדם מהפך החותם במאמר כדי שלא ידמו זה לזה. וכן משמע לשון "תתהפך כחומר חותם", כלומר: חותם מתהפך על ידי המאמר, ואחר כך יחתום בו הקב״ה צורת אדם; דאם לא כן, "תתהפך כחומר" מבעי ליה.
על כן יראה לי שפיר כוונת רש״י: בצלמנו. בדפוס שלנו, רוצה לומר: לא שיש בעליונים צלם ותמונה, שהרי אינם גוף; אלא פירושו בדפוס העשוי לנו. ויכול להיות הכל, גם האדם גם הדפוס, על ידי המאמר. ואחר כך מייתורא ד"ויברא אלקים את האדם בצלמו" למדנו שנברא האדם בידים בתוך אותו הדפוס העשוי לו לאדם. ומה שכתב: "וכן הוא אומר: תתהפך כחומר חותם", מביא ראייה שאדם הראשון נעשה בחותם כמטבע הנעשית על ידי האדם בחותם, והיינו בידים. ואפשר לומר, אחר כך, בבריאת אדם אחר, מתהפך החותם כחומר על ידי מאמר, ואחר כך בורא בתוכו אותו אדם גם בידים, וכמו שאמר: "ידיך עשוני ויכוננוני". ואחר כך פירש ואמר שאותו הדפוס שנעשה לו לאדם הראשון הוא צלם דיוקן יוצר דמות של קונו הוא, כלומר שעשאו קונו בידים, דאם לא כן וודאי הוא שלו שהרי הוא הכל שלו. ומה שקרא יעקב דמות דיוקנו באגדה, היינו משום שיעקב נעשה בחותם שנעשה על ידי מאמר ואדם נעשה בחותם שנעשה בידים, לכך קראו דיוקנו עצמו, וצ״ע:בד"ה בצלמו העשוי לו כו' נ"ב נ"ל פירש העשוי לאדם דאי קאי אקב"ה אין נופל הלשון אחר כך בצלם אלהים ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ – פֵּרַשׁ לְךָ שֶׁאוֹתוֹ צֶלֶם הַמְּתֻקָּן לוֹ, צֶלֶם דְּיוּקָן יוֹצְרוֹ הוּא.
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם – וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ב,כא): "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו...". מִדְרַשׁ אַגָּדָה (בראשית רבה ח,א) שֶׁבְּרָאוֹ שְׁנֵי פַרְצוּפִים בִּבְרִיאָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ חִלְּקוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: כַּאן הוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּבְרְאוּ שְׁנֵיהֶם בַּשִּׁשִּׁי, וְלֹא פֵירַשׁ לְךָ כֵּיצַד בְּרִיָּיתָן, וּפֵירַשׁ לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ויש שפירשו "בצלמנו" — בצלם שלנו הנפרד ממנו , הוא צלם העולם בתכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה, ושלשה חלקים אלה כלל המציאות. ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות. ומפני זה נקרא האדם "עולם קטן" לפי שהוא כנגד העולם הגדול. וזה רמז איוב באמרו "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט כו). ואמר כי מתוך חלקי גופו שהם שלשה, יראה שלשה חלקי המציאות שבמעשה בראשית שהם מעשה אלוה.
- כי הראש באדם ששם השכל שופע, הוא כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים;
- מן הצואר עד המתנים הוא חלק אמצעי באדם ומשם יוצאים שני שריגים, והם יד ימין ויד שמאל, ובהם נכללים ז' שמות והם: האצבע, והיד, והכף, והטפח, והזרת, והאמה, והזרוע — כנגד העולם האמצעי הוא עולם הגלגלים אשר בכללם ז' גלגלי התנועה אשר ז' כוכבי לכת קבועים בהם. ויש בכלל החלק האמצעי הזה הלב באדם אשר המחשבה באה ממנו, והנה הוא כמלך יושב בחדרי חדרים וכל שאר אברי הגוף תחת ממשלתו והוא באמצע הגוף כנגד כוכב חמה שהוא באמצע הגלגלים, ממנו תבא האורה בעולם השפל הזה אשר בסבתה יעשה כל פעולותיו.
- וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי ויש בכלל החלק הזה פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העולם הזה שהוא בעל הויה והפסד.
ואחר שנתבאר לך זה, בכל מקום שאתה מוצא בתורה זכרון דברים גשמיים מיוחסים לבורא כגון "יד השם" "עיני השם" "אזני השם" "פני השם" — בכולן תוכל להתבונן שאין הדברים כפשוטן אבל הם מלות מורות ענינים נעלמים במין אחד ממיני החכמה. וזהו מאמר חז"ל תמיד דברה תורה כלשון בני אדם. וביאור המאמר כי כיון שאנחנו עלי חושים והרגשות, אין בנו כח להשיג הענינים השכלים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אנו כי אם על צד ההקרבה והמליצה. והמשכילים, מבקשי ה' יתב', יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם ושהם מלות נאמרות בחכמה. ועל זה אמר הכתוב "ומבקשי ה' יבינו כל" (משלי כח, ט). ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון, רק בדברים שכליים וענינים שכליים, לא היו מבינים ההמון — לא המלות ולא הענינים — ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו. יועיל לסכל שיתשב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה. ועם זה יהיו הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתברך. וכבר המשילו חכמי המחקר הענין הזה לעשיר שבא לו אדם להתאכסן עמו, הוא ובהמותיו, ונתן לו כל מיני מעדנים למאכל ונתן לבהמותיו תבן ומספוא, לכל אחד דבר הראוי לו; כן התורה תרחיב במדות הבורא במליצות גשמיות כפי חולשת דעת ההמון ותרמוז הענינים השכליים לבעלי החכמה והמוסר.
ועל דרך הקבלה: "נעשה אדם", נמלך בשבע מדותיו. ומדרש בראשית רבה יורה כן, הוא שאמרו נעשה אדם — במי נמלד? רבי יהושע דסכנין אומר במלאכת שמים וארץ נמלך. משל למלך שהיה לו סנקליטון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. א"ר אמי בלבו נמלך. משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכלו לא ערבה לו. על מי להתרעם? לא על אדריכל! הדא דכתיב "ויתעצב אל לבו". אמר רבי אמי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור ולא הרויח בה. על מי להתרעם? לא על הסרסור?!, עד כאן.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויברא אלהים את האדם בצלמו. ר' בנאה הוי מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עביד אברהם? אמר ליה: גני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. אמה ליה: זיל אמור ליה, בנאה קאי אבבא. אמר ליה: ליעול וליתי, מידע ידע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא. על ציין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה לו: הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא? כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, אמרו ליה: כמדת העליונה כך מדת התחתונה. אמר ר' בנאה: נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון, ודומין לשני גלגלי חמה. הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם. שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, דרב מעין דרבי אבהו, דרבי אבהו מעין דיעקב אבינו, דיעקב אבינו מעין דאדם הראשון, דאדם הראשון מעין דשכינה:
ויברא אלהים את האדם. לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך; ושלא יהו אפיקורסים אומרים: שתי רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומות זה לזה; והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד דומה לחבירו. ולפיכך צריך כל אחד לומר: בשבילי נברא העולם. תניא: אדם יחידי נברא, מפני הצדיקים, שלא יהו אומרים: אנו בני צדיקים ורשעים בני רשעים. דבר אחר: מפני המשפחות, שלא יהו מתגרות זו בזו; ומה עכשיו שנברא יחידי – מתגרים, אם נבראו שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה עכשיו שנברא יחידי גוזילין וחומסין, ואם שנים על אחת כמה וכמה. ומפני מה אין פרצופותיהן דומות זה לזה? שלא יראה אדם אשה נאה ודירה נאה לחברו, ויאמר: שלי הוא, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם". היה רבי מאיר אומר: בג' דברים נשתנה אדם מחבירו; בקול, במראה, בדעת. בקול ובמראה, משום ערוה; ובדעת, מפי הגזלנין וחמסנין.
תנו רבנן: אדם בערב שבת נברא, שלא יהו אפיקורסים אומרים: שותף היה להקב"ה במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם, שבנה פלטרין והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחים, שנאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה". אמר רבי אחא בר חנינא: שתים עשרה שעות היה היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, דכתיב: "ואדם יקר בל ילין":
אדם הראשון נברא מהול, שנאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן איוב, "איש תם וישר". וכן שת, "ויולד בדמותו כצלמו". וכן נח, "איש צדיק תמים". וכן שם, ומלכי צדק מלך שלם, וכן "יעקב איש תם", וכן יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף". וכן משה, "ותרא אותו כי טוב הוא". וכן בלעם, "נאם שומע אמרי אל". וכן שמואל, "והנער שמואל הולך וגדל וטוב". וכן דוד, "לדוד מכתם". וכן ירמיה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וכן זרובבל, "ביום ההוא וגו' אקחך זרובבל":
זכר ונקבה ברא אותם. אמר ר' יצחק: כיון שבא זכר לעולם, בא שלום. זכר – "זה כר", דכתיב: "שלחו כר" וגו'; כיון שבא זכר, בא ככרו עמו. זכר זה כר, דכתיב: "ויכרה להם כרה". נקבה אין עמה כלום, נקבה – "נקיה באה"; עד דאמרה מזוני לא יהבי לה:
מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון, כיצד? ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי זה כלל; ואחר כך פרט מעשיו, "וייצר ה' אלהים את האדם... ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם... ויבן ה' אלהים את הצלע". הרואה סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. כיוצא בו: "חזון ישעיהו" כלל, ואחר כך פרט: "בשנת מות המלך עוזיהו", "בשנת מות המלך אחז", "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · א · כז · >>