מ"ג בראשית א א

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

בראשית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "ראשית תבואתו".

ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: "בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחשך, ויאמר אלהים יהי אור". ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו: (ירמיהו כו א) "בראשית ממלכות יהויקים", (בראשית י י) "ראשית ממלכתו", (דברים יח ד) "ראשית דגנך". אף כאן אתה אומר: "בראשית ברא אלהים" וגו', כמו "בראשית ברוא". ודומה לו (הושע א ב) "תחלת דבר ה' בהושע", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע, "ויאמר ה' אל הושע" וגו'.

ואם תאמר: להורות בא שאלו תחילה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו: (איוב ג י) "כי לא סגר דלתי בטני", ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיהו ח ד) "ישא את חיל דמשק", ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) "אם יחרוש בבקרים", ולא פירש "אם יחרוש אדם בבקרים", וכמו (ישעיהו מו י) "מגיד מראשית אחרית", ולא פירש "מגיד מראשית דבר אחרית דבר". אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ועדיין לא גילה המקרא בריית המים מתי היתה. הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד, שהשמים מאש ומים נבראו. על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום.

ברא אלהים – ולא אמר "ברא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

• בראשית ברא אלהים – יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת (דף ס"ג ע"א): הוינא בר תמני סרי שנין, ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מייתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", ודרשו חכמים: "באברהם", מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב "בהבראם".

עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם.

יש מפרשים: בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אי אפשר לומר כן, שהרי המים קדמו, כדכתיב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (פסוק ב). ועוד, שאין כתוב כאן "בראשונה", אלא "בראשית"; דבוק הוא, כמו "ותהי ראשית ממלכתו בבל" (בראשית י י).

והמפרש כמו "תחלת דבר ה בהושע" (הושע א ב), כלומר: בתחלת ברוא אלהים את השמים, כלומר: בטרם ברא שמים וארץ – הארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, נמצא שהמים נבראו תחלה, גם זה הבל, שכן לא היה לו לכתוב "והארץ היתה תוהו ובהו", שמאחר שעדיין לא נבראת – לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו.

אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: "שם חם ויפת" (בראשית ט יח), וכתיב: "וחם הוא אבי כנען" (שם). אלא מפני שכתוב לפניו "ארור כנען", ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח.

"וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל" (בראשית לה כב). למה נכתב כאן "וישמע ישראל"? והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן! אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית מט ד), לפיכך הקדים "וישמע ישראל", שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות.

• גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי" (שמות כ, ז-י). וזהו שכתוב: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (פסוק לא), אותו שישי שהוא גמר שישה ימים שאמר הקב"ה במתן תורה.

לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בראשית ברא אלהים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז "והארץ היתה" [וכו'] (פסוק ב).

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

• בראשית – חכמינו אמרו שהבי"ת נוסף כבי"ת "בראשונה" (בראשית יג ד), כי נמצא "ראשונה יסעו" (במדבר ב ט). ואילו היה טעמו כן, היה הבי"ת נקמץ בקמץ גדול.

ויש אומרים כי "בראשית" לעולם סמוך. והטעם, בראשית הערב, או הלילה, או החושך. והנה שכחו "וירא ראשית לו" (דברים לג כא).

ויש אומרים שהבי"ת נושא בלי טעם. וטעמם, שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים ולארץ, על כן אמר "בראשית".

• ולפי דעתי שהוא סמוך, כמו "בראשית ממלכות יהויקים" (ירמיהו כו א). ואל תתמה: איך נסמך על פועל עבר? והנה כן "תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע" (הושע א ב); "קרית חנה דוד" (ישעיהו כט א). והטעם יתבאר לך בפסוק השני.

• ברא – רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אם בריאה יברא ה'" (במדבר טז ל). והנה שכחו "ויברא אלהים את התנינים" (בראשית א כא), ושלושה בפסוק אחד: "ויברא אלהים את האדם" (בראשית א כז), "ובורא חשך" (ישעיהו מה ז), שהוא היפוך האור, שהוא יש.

וזה דקדוק המילה "ברא" לשני טעמים: זה האחד. והשני, "לא ברה אתם לחם" (שמואל ב יב יז). וזה השני – אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "ויבוא כל העם להברות את דוד" (שמואל ב ג לה), כי הוא מהבניין הכבד הנוסף. ואם היה באל"ף, היה כמו "להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל" (שמואל א ב כט).

ומצאנו מהבניין הכבד, "ובראת לך שם" (יהושע יז טו). ואיננו כמו "ברו לכם איש" (שמואל א יז ח), רק כמו "וברא אותהן" (יחזקאל כג מז). וטעמו לגזור, ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין.

• אלהים – אחר שמצאנו "אלוה", ידענו כי "אלהים" לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד. וכבוד לשון לועז, שיאמר הקטן לנוכח הגדול לשון רבים. ובלשון ישמעאל, דרך כבוד שידבר הגדול כמו המלך בלשון רבים. ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים, שאמרו: "אדנים קשה" (ישעיהו יט ד), "ולקח בעליו" (שמות כב י). וכן מילת "עליו", "אליו", "עדיו". על כן יאמר הכתוב "ברא", ולא "בראו".

ומדרך התושיה ידענו כי הדיבורים יקראו "שפה", בעבור שיראו שממנה יצאו. וכן נשמת האדם העליונה תיקרא "לב", והלב גוף, והיא איננה גוף, בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ובעבור היות כל מעשה ה' ביד המלאכים עושי רצונו, נקרא כן. ובפסוק "כי שמי בקרבו" (שמות כג כא) אבאר קצת סוד השם.

ואל תשים לבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים. וכבר ביארתי בספר היסוד, כי כל ראיותיו הפוכות. וידענו כי אין בבני אדם נכבדים כמו הנביאים, ויהושע נפל על פניו לפני מלאך ה' והשתחוה, ואמר: "מה אדני מדבר אל עבדו" (יהושע ה יד), וכן זכריה ודניאל; ולמה אאריך?

וטעם "אלהי הצבאות", כטעם "אלהי האלהים". וטעם "אלהים" כמו מלך, ובני אדם המתעסקים במשפט אלהים יקראו כן. וזה השם תואר, ואיננו עצם, ולא ימצא ממנו עבר או עתיד.

• ואל תחשוב שהמלאכים הם מאש ורוח, בעבור שנמצא "עושה מלאכיו רוחות" (תהלים קד ד), כי אין ככה דרך פשוטו. רק דיבר דוד בתחילה על מעשה בראשית. והחל מהאור, ואמר "עוטה אור" (שם פסוק ב), ואחר כך "נוטה שמים" (שם), והוא הרקיע, והמים עליו, והאש והשלג והרוח. ואמר כי הרוח שלוחו של השם ללכת אל מקום שישלחנו, וכן האש ממשרתיו. ואמר: "יסד ארץ על מכוניה" (שם פסוק ה), וזאת היא היבשה. וכן כתוב: "רוח סערה עושה דברו" (תהלים קמח ח).

• וטעם את – כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו "את השמים". ופעם יחסרוהו, כמו "אשר ברא אלהים אדם" (דברים ד לב). ונמצא עם הפועֵל, כמו "ובא הארי ואת הדוב" (שמואל א יז לד), והם מתי מספר. ויהיה תחת עם, ותחת מן.

• השמים – בה"א הידיעה, להורות כי על אלה הנראים ידבר, ולעולם לשון רבים. ויתכן להיות "משטרו" (איוב לח לג) – משטר כל אחד ואחד. וטעם "שמים" – גובה ומעֲלה, וכן בלשון ישמעאל, שרובה על מתכונת לשון הקדש. ויש "שמי השמים". ולא יתפרדו, כרחיים וצהריים. ואנשי המידות יבינו אלה הסודות.

ויאמר הגאון, כי הארץ כנקודה, והשמים כחוט הסובב, ואחר שאלה שניהם נבראים, יהיו כל אשר בתוכם נברא, כמים וכאש. ואחרים אמרו כי המים בכלל הארץ, והרוח בכלל השמים. ולפי דעתי, כי אלה השמים והארץ הם הרקיע והיבשה, כי לא נברא ביום אחד כי אם דבר אחד. בראשון האור, ובשני הרקיע, ובשלישי הצמחים, וברביעי המאורות, ובחמישי ובשישי נפשות החיות. והמזמור הנזכר לעֵד. ולא יתכן להיות הקו הסובב קודם הנקודה, או הוא קודם הקו, על כן אמרו שנבראו השמים והארץ בפעם אחת; והעד, "קורא אני אליהם יעמדו יחדו" (ישעיהו מח יג). וזאת העדות איננה ברורה, בעבור שפירוש הפסוק איננו כן, כי איך יאמר "אליהם" לאשר אינם? ואיך יקרא תהו? רק פירושו: אני בראתים, ובעת שאקראם – יעמדו יחד לפני שניהם כעבדים לעשות רצוני; כטעם "דברך נצב בשמים" (תהלים קיט פט), ואחר כן הזכיר הארץ, ואמר אחר כך כי גם המה יעמדו לעשות משפט שיצוום.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

• בראשית ברא אלהים – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החדש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? שאם יאמרו אומות העולם: "ליסטים אתם, שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו; וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". וזו אגדה בלשון שכתבה רבינו שלמה בפירושיו.

ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בראשית ברא אלהים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.

והתשובה, מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בראשית ברא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ, יא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי", ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה.

ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה ב"בראשית ברא אלהים" וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן – שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה – נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם. ואנשי דור המבול, בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט, הוא ובניו. וזרעם, חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם.

וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כעניין שכתוב (תהלים קה, מד): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו". כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שיידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו – תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם.

ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבה (פרשה א) שאמרוה שם בלשון הזה: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח, "כח מעשיו הגיד לעמו" (תהלים קיא, ו). מה טעם גילה להם הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני? מפני ז' אומות, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם: הלא אומה של בזיזות אתם. וישראל משיבין להם: ואתם הלא בזוזה היא בידכם, הלא "כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" (דברים ב, כג). העולם ומלואו של הקב"ה הוא, כשרצה – נתנו לכם; כשרצה – נטלו מכם ונתנו לנו. הדא הוא דכתיב (תהלים קיא, ו), "לתת להם נחלת גוים" – "כח מעשיו הגיד לעמו": בשביל לתת להם נחלת גוים, הגיד להם את בראשית.

וכבר בא להם ממקום אחר עוד העניין שהזכרתי. בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו", להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה.

• בראשית ברא אלהים – כתב רש"י: אין המקרא הזה אומר אלא "דרשני", כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו". והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכולם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ברשית רבה פרשה א): בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות ביכורים. בראשית ברא אלהים – אין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, כ): "ראשית עריסותיכם". ואין ראשית אלא מעשרות, שנאמר (דברים יח, ד): "ראשית דגנך". ואין ראשית אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג, יט): "ראשית בכורי אדמתך". ועוד אמרו (שם): בזכות משה, שנאמר (דברים לג, כא): "וירא ראשית לו".

וכוונתם זו, שמילת בראשית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם. ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל, כעניין שנאמר (משלי ג, יט): "ה' בחכמה יסד ארץ", היא התרומה. והיא קודש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה. וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר, רמז לעשר ספירות, יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה. וְהַחַלָה – מצווה יחידה בעיסה – תרמוז לזה. וישראל שנקראו "ראשית", היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב "בת" ו"אחות" ו"אם", וכבר בא להם זה במדרש (שיר השירים רבה פרשה ג): "בעטרה שעטרה לו אמו" (שיר השירים ג, יא), ובמקומות רבים. וכן "וירא ראשית לו" דמשה, יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וראה ראשית לו, ולכן זכה לתורה. הכל כוונה אחת להם.

ואי אפשר להאריך בפירוש זה העניין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.

• בראשית – כתב רש"י: ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו: בראשית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך, ויאמר הקב"ה יהי אור. אם כן, הכל נמשך לבריאת האור.

ורבי אברהם פירש כעניין זה בעצמו, אבל תיקן כי הו"ו במילת "והארץ" אינה משמשת, ורבות כן במקראות. והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב, אבל היתה תהו ובהו מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור. ולפי דעתו, לא נברא ביום ראשון, רק האור.

והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה, כי אמר, שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו – היה לו לכתוב "בראשונה", שאין "ראשית" במקרא שאינו סמוך. והנה "מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מו, י). ואם יסמוך אותו ל"דבר", גם זה תסמוך אותו. ועוד, "וירא ראשית לו" (דברים לג, כא). וטען בזה עוד טענות.

• ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.

ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר "בו הוא", כמלת "לא תוכל עשהו" (שמות יח, יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוא.

וזהו שאמר הכתוב (ישעיה לד, יא): "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קוה אל ה'" (תהלים כז, יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מאפס ותהו נחשבו לו" (ישעיה מ, יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".

ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בהו"? אלא תהו היתה, ומאי "תהו"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בהו"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בו הוא".

ואמר "אלהים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.

• אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "ברא אלהים את השמים", כי הוציא חומר שלהם מאין, "ואת הארץ", שהוציא החומר שלה מאין. "והארץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות" (תהלים קמח, ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

ומלת "את", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אתא בקר וגם לילה" (ישעיה כא, יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "את השמים", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "ואת הארץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף.

ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בהו", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הארץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חשך", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תהום", ולכן יקראו מי הים "תהומות", כדכתיב (שמות טו, ה): "תהומות יכסיומו"; "קפאו תהומות" (שם ח); "תהום יסובבני" (יונה ב, ו). ויקרא קרקע הים "תהום": "ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר" (תהלים קו, ט); "מוליכם בתהומות כסוס במדבר" (ישעיה סג, יג). והאוויר יקרא "רוח".

וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.

ויראה לי שהנקודה הזאת, בלובשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם.

• והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.

וסמך "הרוח" ל"אלהים", בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקב"ה.

ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם. אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בראשית, ולמה לא הקדים לומר "אלהים ברא בראשית", תדע כי על דרך האמת – הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ומילת בראשית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי "בחכמתא", והמילה מוכתרת בכתר בי"ת.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

• בראשית – בתחילת הזמן, והוא רגע ראשון בלתי מתחלק, שלא היה זמן קודם לו.
• ברא – עשה אינו ישנו. ובזה לא יפול זמן כלל.
• אלהים – הנה מילת "אלוה" תורֶה על נצחי. ולזה, על השדים – שהם מתים כבני אדם, כמו שהעידו רז"ל – אמר: "לשדים לא אלוה" (דברים לב יז). ואמר על האל יתברך "אלוה", כי הוא הנצחי בהחלט, כאמרו: "ויטש אלוה עשהו" (שם פסוק טו).

ויאמר עליו "אלהים", לשון רבים, להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות וזולתם, כאמרו: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו ג), כי אין לזולתו מציאות, זולת הנאצל ממציאותו, ולא יימצא שום נמצא זולת מציאותו, כאמרו: "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט ו).

ועל צד התדמות, ייקרא כל נבדל מחומר "אלהים". וייקראו השופטים המומחים "אלהים", כאשר ישפטו בצלם אלהים.

ולהורות על מעלת נצחיותו, אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים, נאמר שהוא "אלהי האלהים".

• את השמים – הנה מלת "שָׁם" תורה על מקום רחוק. וכל סימן הרבים עם קדימת פתח מלעיל יורה על שניים שוים. ובכן מלת "שמים" תורה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שווים מכל צד. וזה לא יקרה, זולתי בגלגל סובב בתכלית העיגול. אמר אם כן שברא אותו העצם, אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שווים, והוא הגלגל. ולכן לא אמר "ברא שמים", כי לא יאמר כן מצד עצמו, אלא ביחסו אל מקומנו.

ואמר ואת הארץ – המרכז הראוי לגלגל.

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

(בראשית א א): "בראשית" -

• (סוכה מט א): "תנא דבי רבי ישמעאל: 'בראשית', אל תקרי 'בראשית' אלא 'ברא - שית'"
• (ראש השנה לב א): "אין פוחתין מעשרה מלכויות...הני עשרה מלכויות כנגד מי?...ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות בהן נברא העולם. הי נינהו? 'ויאמר' דבראשית. ט' הוו! 'בראשית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג ו)"
• (מגילה כא ב): "אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מי' פסוקין בבית הכנסת, 'וידבר' עולה מן המניין, כנגד מי? ... רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו? ויאמר דבראשית. תשעה הוו! 'בראשית' נמי מאמר הוא, דכתיב 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם' (תהלים לג ו)"
• (בבא קמא נה א): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו ... הואיל ופתח בו הכתוב בתחילה, שמ'בראשית' עד 'וירא אלוהים את האור' (בראשית א ד) לא כתיב טי"ת"

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

• יש במדרש (ב"ר פרשה א), שלכך פתח בבי"ת ולא באל"ף, לפי שבי"ת היא לשון ברכה, ואל"ף לשון ארירה. אמר הקב"ה: אפתח בבי"ת, בלשון ברכה, ולוואי שיוכל להתקיים.

דבר אחר: על שם שני עולמות שברא, העולם זה והעולם הבא.

דבר אחר: על שם שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ללמדך שבזכות התורה ולומדיה נברא העולם.

• בראשית: אותיות "בית ראש", כלומר: בית המקדש ראשון, שנאמר (ירמיה יז, יב): "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

דבר אחר: אותיות "א' בתשרי", נברא העולם.

דבר אחר: אותיות "ברא שתי", שברא שתי תורות.

דבר אחר: אותיות "ירא שבת", לומר לך שבזכות שבת נברא העולם.

דבר אחר: אותיות "ברית אש", שבזכות הברית, שהיא המילה, ובזכות האש, שהיא התורה, ניצולין מדינה של גיהנם.

דבר אחר: אותיות "בראת יש", שבראת י"ש עולמות לכל צדיק.

בראשית ברא: בגימטריא "בראש השנה נברא העולם".

בראשית: בגימטריא "בתורה יצר", שבשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם.

דבר אחר: בגימטריא "שש סדרים".

דבר אחר: בגימטריא "ישראל בחר בעמים", ובגימטריא "תרי"ג יצר", שברא העולם בשביל ישראל שיקיימו תרי"ג מצות.

בראשית, ברא רקיע ארץ שמים ים תהום.

דבר אחר: בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל תורתו.

• בראשית, ג' ראשי פסוקים: בראשית ברא אלהים; "בראשית ממלכת יהויקים" (ירמיה כז, א); "בראשית ממלכת צדקיה" (שם כח, א). זהו שאמרו רז"ל בסוף פרק יש בערכין (ערכין יז א): ביקש הקב"ה להחזיר העולם לתהו ובהו בשביל חטאת יהויקים; כיון שנסתכל בצדקיהו ובדורו, נתיישבה דעתו.

בראשית ברא אלהים, סופי תיבות "אמת". מלמד שברא הקב"ה העולם באמת, כמו שנאמר (תהלים קיט, קס): "ראש דברך אמת".

ברא אלהים את, סופי תיבות "אמת".

וירא אלהים את (פסוק ד), סופי תיבות "אמת".

ויברא אלהים את (פסוק כא), סופי תיבות "אמת".

וירא אלהים את (פסוק לא), סופי תיבות "אמת".

ברא אלהים לעשות (להלן ב, ג), סופי תיבות "אמת".

ולכך תיקנו שש פעמים "אמת" ב"אמת ויציב".

אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב), ראשי תיבות "אמת".

אתי מלבנון תבואי (שיר השירים ד, ח) ראשי תיבות "אמת".

אבל כשהיה האמת נעדרת, ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב).

תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד, ח), ראשי תיבות "אמת". ולכך, "ממעונות אריות" (שם).

• ברא אלהים – ב' דסמיכי. הכא, ואידך: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" (דברים ד, לב). כי מתחילה צפה הקב"ה באברהם, שנקרא אדם, שנאמר (יהושע יד, טו): "האדם הגדול בענקים הוא", וברא העולם.

אלהים – בגימטריא הכסא, שהכסא ברא תחילה.

• בפסוק של בראשית יש ז' תיבות, כנגד ז' ימי השבוע, וז' שנים בשמיטה, וז' שמיטין ביובל, וז' רקיעים, וז' ארצות, וז' ימים וז' משרתים: שבתאי, צדק, מאדים, חמה נוגה, כוכב, לבנה. וכנגדם אמר דוד: "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט, קסד).

ולכך תיקנו "יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא", שהם ז' תיבות, ואומרים אותו ז' פעמים ביום. ויש בפסוק בראשית כ"ח אותיות, וכן ב"יהא שמיה רבא". וכן בפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ, א) יש בו ז' תיבות וכ"ח אותיות. זהו שאמרו ז"ל: כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכאילו קיבל תורה בהר סיני.

וכנגד זה אמר שלמה ז' פסוקים שיש בהם כ"ח עיתים, זהו מ"עת ללדת" עד "עת שלום" (קהלת ג, ב- ח). והם כנגד ז' ימי השבוע שיש בהם כ"ח עיתים משתנים: מבוקר עד חצי היום – אחד, מחצי היום עד הלילה – ב', מתחילת הלילה עד חצי הלילה – ג', מחצי הלילה עד הבוקר – ד', וכן בכל יום, הרי כ"ח עיתים.

בפסוק בראשית יש ו' פעמים אל"ף, כנגד ששת אלפים שנה שהעולם הווה. וכן בפסוק "אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא" (ישעיה מא, ד), שישה אלפי"ן.

ובפסוק "והארץ היתה תהו ובהו" – ב' אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תוהו. ובפסוק "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" (משלי ח, כב) – יש שני אלפי"ן, כנגד ב' אלפים תורה. ובפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (פסוק ג) – ד' אלפי"ן, כנגד ד' אלפים ימי תורה וימי משיח, שהם ימי אורה.