מ"ג במדבר ה יח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והעמיד הכהן את האשה לפני יהוה ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְﬞרִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיקִים כָּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְּאִתְּתָא וְיִתֵּין עַל יְדַהָא יָת מִנְחַת דֻּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאֲתָא הִיא וּבִידָא דְּכָהֲנָא יְהוֹן מַיָּא מָרִירַיָּא מְלָטְטַיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיוֹקִים כַּהֲנָא יַת אִיתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיֶאֱסוֹר עַל חַרְצָא אַשְׁלָא מֵעִילוֹי חַדְיָיהָא מְטוֹל דְאִיהִי אַסְרַת חַרְצָהָא בְּצִילְצוֹלִין וְיִפְרַע יַת רֵישָׁא דְאִיתְּתָא מְטוֹל דְאִיהִי קַלְעַת שְעַר רֵישָׁא וְיִתֵּן עַל יְדָהָא יַת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא בְּדוּקַיָא: |
רש"י
"ופרע" - (שם יד ספרי) סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן
"לפני ה'" - (ספרי) בשער נקנור הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסים
"ונתן על כפיה" - ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה ולא ימחה שם המיוחד על המים
"המרים" - על שם סופן שהם מרים לה
"המאררים" - המחסרים אותה מן העולם ל' (יחזקאל כד) סלון ממאיר ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושים הן ולא ארורים כתב הכתוב אלא מאררים את אחרים ואף אונקלוס לא תרגם ליטיא אלא מלטטיא שמראות קללה בגופה של זו
מפרשי רש"י
[כג] היא שער ניקנור. פירוש, מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה מותר להשקות שם הסוטה. ומה שכתוב "לפני ה'", היינו מפני שעומדת תוך השער של עזרה הוי "לפני ה'". ונקרא 'שער ניקנור', מפני שאיש אחד ושמו ניקנור עשאו לדלתותיו, כדאיתא במסכת יומא (דף לז:):
[כד] כדי ליגעה וכו'. דאין לומר שנתן על כפיה משום תנופה, כמו "על כפי אהרן ועל כפי בניו" (שמות כ"ט, כ"ד) דמלואים, דהכא אי אפשר לומר לתנופה, דאם כן לא הוי ליה להיות ניתן על כפיה אלא אחר השבועה שהשביע אותה, ובא להקריב קרבנה (פסוקים יט-כה) היה ראוי להיות ניתן על כפיה, אלא לכך נותן מיד על כפיה כדי ליגעה:
[כה] המרים על שם סופם וכו'. דאם לא כן, למה היו מרים. ואף על גב דקאמרינן בגמרא (סוטה דף כ.) שנותן שם עשב מר, מפני שכתב "המרים" (קושית הרא"ם), אפילו הכי מדכתיב "המרים" בה"א הידיעה, משמע שכך הוא ידוע, ולא נמצא בכל מקום שנותן בו דבר מר, ולפיכך אמר שנקראו "מרים" על שם סופן, ולפיכך אמר "המרים", שהם מרים לה כאשר נזכר בסוף הפרשה (פסוק כז). אבל בגמרא מקשה למה הוצרך למכתב כלל "המרים", אלא לדרוש שנותן בה דבר מר, ותרווייהו שפיר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּפָרַע – סוֹתֵר אֶת קְלִיעַת שְׂעָרָהּ (שם) כְּדֵי לְבַזּוֹתָהּ. מִכָּאן לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁגִּלּוּי הָרֹאשׁ גְּנַאי לָהֶן (ספרי יא; כתובות ע"ב ע"א).
לִפְנֵי ה' – בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר (ספרי ט), הוּא שַׁעַר הָעֲזָרָה הַמִּזְרָחִי (סוטה ז' ע"א), דֶּרֶךְ כָּל הַנִּכְנָסִים.
וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ – לְיַגְּעָהּ, אוּלַי תִּטָּרֵף דַּעְתָּהּ וְתוֹדֶה (ספרי יא; סוטה י"ד ע"א), וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁם הַמְּיֻחָד עַל הַמַּיִם (שם ז' ע"א).
הַמָּרִים – עַל שֵׁם סוֹפָן, שֶׁהֵם מָרִים לָהּ (ספרי שם).
הַמְאָרְרִים – הַמְּחַסְּרִים אוֹתָהּ מִן הָעוֹלָם, לְשׁוֹן "סִלּוֹן מַמְאִיר" (יחזקאל כח,כד). וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ 'מַיִם אֲרוּרִים', שֶׁהֲרֵי קְדוֹשִׁים הֵן; וְלֹא 'אֲרוּרִים' כָּתַב הַכָּתוּב, אֶלָּא "מְאָרְרִים" אֶת אֲחֵרִים. וְאַף אוֹנְקְלוּס לֹא תִּרְגֵּם 'לִיטַיָּא', אֶלָּא "מְלַטְטַיָּא", שֶׁמַּרְאוֹת קְלָלָה בְּגוּפָהּ שֶׁל זוֹ.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מי המרים המאררים. על שם סופן נקראו מרים, וכן (איוב כב) ובגדי ערומים תפשיט, וכן (ישעיה מז) קחי רחים וטחני קמח. ומה שאמר מאררים על שם האלות הנמחות במים שהם מקללין אותה.
והחכם ר' אברהם ז"ל הזכיר בו סוד, וזה לשונו, מלת מי סמוך ומלת המרים תואר השם, אבל סודו ידוע, עד כאן. ואומר אני כי צדק בדברו שהוא שם התואר.
והנני מבאר סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים כי כן קראם איוב מרירי יום ואוררי יום, הוא שאמר (איוב ג) יבעתוהו כמרירי יום, והכ"ף נוספת, ככ"ף (הושע ה) כמסיגי גבול, ואמר (איוב ג) יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן, וכן דרשו רז"ל עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר (איוב מ) העושו יגיש חרבו.
והתבונן לשון מי המרים המאררים כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים, והנה הן מאצילות ומשפיעות כח לכל הכחות העליונים הנקראים אוררי יום, ועל כן ייחס את המים למלת המרים ואמר המרים המאררים, כלומר מים של המרים המאררים אותה, ומזה אמר החכם הנזכר שהוא תואר ולא שם. ומה שאמר ובאו בה המים המאררים למרים שנראה שהוא שם ולא תואר, זה פירוש ובאו בה המים המאררים שהם למרים, כי האלות אשר במים מאררים אותה בכח המרים, והמרים בכח מדת יום ומדת לילה הנרמזים בפרשה.מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
נו. ופרע את ראש האשה כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקים בה מצות פריעה דברי ר' ישמעאל, (דבר אחר) לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (שמואל ב' י”ג) ותקח תמר אפר על ראשה. ר' יהודה אומר, אם היה בית חליצתה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה הי סותרו, היתה מכוסה לבנים מכסה שחורים, היו שחורים נאה לה מפשיטן ומלבישים אותה כעורים, היו עליה כלי זהב קטלאות ונזמים וטבעות מסלקים הימנה כדי לנבלה. ר”י בן ברוקה אומר אין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה אלא לפני ה' ופרע את ראש האשה. סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם, כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקי בה מצוות פריעה. אמרו לו כשם שלא חסתה על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה. כל הניוול הזה הזה מנוול אותה כל הרוצה לראות בה רואה, חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן. אחד האנשים ואחד הנשים. אחד קרובים ואחד רחוקים מותרים לראותה .שנאמר (יחזקאל כ”ג) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה.
נז. ונתן על כפיה אבא חנן אומר משום ר' אליעזר כדי ליגעה כדי שתחזור בה. והלא דברים קל וחומר אם כך חס המקום על עוברי רצונו על אחת כמה וכמה יחוס על עושי רצונו.
נח. וביד הכהן יהיו מי המרים מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן.
דבר אחר נקראו מרים על שם סופם שממררין את הגוף ומערערים את העון.
מלבי"ם - התורה והמצוה
נה. והעמיד הכהן את האשה לפני ה' היינו גם כן בשער ניקנור רק שהוציאה משם לסבב את הר הבית ליגעה כדי שתודה.
נו. ופרע את ראש האשה , פעל פרע בא על גידול השער, גדל פרע שער ראשו, ופרע לא ישלחו, ובא על גילוי שער הראשו ופרע את ראש האשה, ויען שהוא נוול לבנות ישראל בא פעל פרע לכל גילוי שהוא נוול. כמו כי פרעה אהרן, פירש רש"י מענין גילוי. ובספרא מצורע ( מצורע קנג) וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר, ורבי עקיבא פי' מגולה. ובספרא שמיני (שמיני כט) ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע יכול אל תפרעו מן הכובע, ולמד מן יחזקאל ופרע לא ישלחו. ור' ישמעאל מפרש מענין גלוי שיגלה שער ראשה. וזהו שאמרו כדי לקים בה מצות פריעה, רוצה לומר שאין צריך לסתור שער ראשה שדי בגילוי ראשה לבד [ומה שאמר כהן נפנה לאחוריה שממה שנאמר והעמיד את האשה לפני ה', משמע שהכהן אינו לפני ה' רק עומד מאחוריה [כמה שאמר ויקרא לו ויקרא מ"ג ובכמה מקומות] שכל מקום שיספר המקום שבו תעשה הפעולה לא יציין מקום הפועל רק מקום הפעולה עיי”ש.]
והנה מה שאמר ראש האשה הוא נגד חוקי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם שכבר אמר והעמיד את האשה והיה לו לומר ופרע ראשה (כמה שאמרתי באילת השחר פרק ט”ו) ודייק ר' ישמעאל שבא להורות שפריעה זו היא מתנגדת נגד מה שהיא אישה. שהאשה אין לך לגלות ראשה, והביא זכר לדבר ממה שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה. ונראה שמפרש אפר כובע הראש וצעיף כמו ויתחפש באפר על עיניו (מלכים א' כ). שהבתולות הולכות בגילוי ראש (כמו שאמר בא”ע כ"א ומג”א סי' ע”ה). ואחר שאנס אותה כסתה ראשה. ובכל זאת הוא רק זכר לדבר, כי יש לפרש אפר ממש כפי' המפרשים.
ובמשנה בסוטה [דף ז] שסותר את שערה וקורע את בגדיה, ובגמ' תנו רבנן ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופה מנין תלמוד לומר האשה, אם כן מה תלומד לומר ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה. מפרש פרע שעוסק בשערה לסתרם, כמה שאמרו שיוצאה בהינומא וראשה פרוע (כתובות טו), שהוא סתירת השערות שבזה נכלל העסק בהפרע שהם השערות וסתירתם. שפעל פרע כולל גם סתירת הדבר והריסתו, בפרוע פרעות בישראל (שופטים ה) כי הפריע ביהודה (דברי הימים ב' כ"ח). שקליעת השערות נדמה כבנין כמו שאמרו בברכות ס"א ובכמה מקומות. ויבן ה' אלהים את הצלע, שקלעה הקב”ה לחוה, שקורין לקליעתא בניתא. והפריעה היא סתירת השערות.
ובזה מפרשים מה שהזכיר שם האשה. שבא ללמד שלא נפרש שפרע על גילוי השער לבד רק על סתירת השערות שזה מיוחד רק באשה ששערותיה קלועות לא באיש. מה שאין כן גילוי השער נוהגת בכל ראש לא בראש אשה לבד. ומזה הוציא שהגלוי לבד אינו דוקא בראשה לבד כי מגלה גם גופה. וחוץ מזה מוסיף בראשה שפורע מה שהוא מיוחד באשה לבד שהיא סתירת השערות. ור"י סבירא ליה שפעל פרע כולל גם הנוול, שגידול השער וגלויה היה לנול [שעל כן אסרו פריעת ראש במקדש והצריכוהו במצורע]. ואם כן אם שערה נאה, לא היה מגלהו שזה לא נכלל בצוי ופרע את ראש. וריב"ב סובר, שאין לנולה ופריעת ראשה היה שלא בפני העם. ואף אם שערה נאה, כי אין הכוונה לנוולה, רק לקיים מצות התורה וחכמים חולקים עליו בזה.
ומה שאמר אחד האנשים ואחד הנשים במשנה [דף ז'] כל שרוצה לראות יראה וכל הנשים מותרות לראותה ומפרש רבא [שם דף ח'] נשים חייבות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים. רצונו לומר שצריך להנקד נשים מותרות רצונו לומר חייבות.
נז. ונתן על כפיה את מנחת אזכרתה מפרש בסוטה (דף יד) דסבר משקה ואחר כך מקריב מנחתה. ואם כן היו על כפיה גם אחר השקאה שכבר נמחקה מגלה. ואי אפשר לומר שהיה ליגעה כדי שלא ימחק השם כמו שפרש"י בחומש, רק כדי שתודה ולא תשתה, ועל זה אמר קל וחומר וכו'. ותחלה אמר מנחת קנאות מנחת זכרון כי עיקר הבאת הבעל הוא מחמת הקנאה, ופה הקדים זכרון לקנאות כי הכהן מכוין יותר שיהיה זכרון לטובה ולזכות.
נח. וביד הכהן יהיו מי המרים , רוצה לומר כשהם ביד הכהן יתן לתוכם דבר מר, כמה שאמר בסוטה (דף כ). ופי' מי של דברים המרים. ולפי' השני בא סמוך במקום מוכרח כמו בני שלשים, ר”ל מים המרים, וקראם כן על שם סופם.