תפארת ישראל על המשנה/כלכלת השבת
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
בו יבוארו שבעה עניינים הנצרכים מאד להתבאר למסכת שבת, "ואל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". והם:
- א. כללי ל"ט מלאכות (שייכים לפרק שביעי משבת)
- ב. כללי הטמנה ובישולי שבת (שייכים לפרק שלישי ופרק רביעי משבת)
- ג. כללי מוקצה (שייכים לסוף פרק שבעה עשר משבת)
- ד. אמירה לעובד כוכבים (שייך לפרק עשרים ושלושה)
- ה. מלאכת שבת (שייך לפרק ששה עשר)
- ו. שביתת בהמה, כלים ועבד (פרק ראשון משבת)
- ז. מסירת דבר למלאכה לעובד כוכבים מערב שבת (פרק ראשון משבת)
אמר המפרש: קודם שנתחיל לפרש הל"ט מלאכות, ראינו להקדים שלושה דברים:
- א) נבאר בסייעתא דשמיא איזהו אב, ואיזהו תולדה? ואיזהו עובדן דחול? ואיזהו חילוק יש ביניהן?
- ב) נבאר באיזה אופן צריך שתעשה מלאכה, שיתחייב עליה כשעשאה.
- ג) ומה הדבר שמחלק בין המלאכות שעשה שיתחייב עליהן הרבה חטאות.
ונתחיל לבארן אחת אחת:
א) אב מלאכה – היינו כל מלאכה שהיה במלאכת המשכן (כבבא קמא דף ב ע"א) כגון "זורע" ו"נוטע" שהיו במשכן.
[כירושלמי בפרקן, שכתב שהיו חורשים במשכן ליטע סממנין. וזה דלא כרמ"ך שכתב רבינו כסף משנה (בפרק ז משבת) בשמו ד"נוטע" לא היה במשכן, וזה גם כן דלא כרבינו הערוך ערך "זמר" שכתב גם כן ש"נוטע" אינו אב, רק תולדת "זורע", אם כן לא היה במשכן; והרי בירושלמי הנ"ל מוכח דנוטע היה במשכן.]
מיהו לאו דווקא שהיה פעולה כזו במשכן, אלא אפילו רק אם דומה למלאכה שהיה במשכן בפעולה ובתכלית כ"מבריך" או "מרכיב", שהן דומין בפעולה ל"זורע" ו"נוטע", דבכולן תוחב דבר תלוש במחובר, ודומה גם להן בתכלית, דבכולן כוונתו שיגדל.
או אפילו דומה למלאכה שבמשכן רק בתכלית ולא בפעולה, כזומר שחותך ענפי אילן, ומתכוון להתכלית שעל ידי זה יגדל האילן יותר – כל אלו נקראו "אבות מלאכות", אף שלא היו במשכן.
אמנם דוקא בעשה הפעולה באותו הגוף שמתכוון בו התכלית. אבל בעשה הפעולה בגוף אחר, כגון המשקה צמחים ואילנות, אף שהשקאה דומה למלאכת המשכן בתכלית, שכוונתו בה שיגדלו הצמחים, על כל פנים מדאינו עושה הפעולה בגוף הצמחים רק בהמים – להכי הוה ליה רק תולדה (כרמב"ם פרק ח משבת הלכה א' וב'). ומהאי טעמא חורש שהיה במשכן – הוה ליה אב. והנוטל תל בשדה, כדי ליפות הקרקע, דהיינו תכלית החורש – הוה ליה גם כן אב, מדעשה הפעולה בגוף הקרקע. אבל המכרסם עשבים או המנכש בעקרי אילן כדי ליפות הקרקע, מדלא עשה הפעולה בגוף הקרקע – נקרא תולדה (שם).
וכמו כן אם דומה לאב בפעולה ולא בתכלית – הוה ליה תולדה. כגון ששף ברזל או מתכת אחר וטחנו, שדומה לטוחן גרעינים רק בפעולה, אבל אינו דומה לטחינת גרעינים בתכלית, דהתם לאכילה, והכא לתשמישיו שלא לאכילה – לפיכך הוה ליה רק תולדת טוחן. ומהאי טעמא המגבל עפר – הוה ליה רק תולדת לש (שם פרק ח הלכה טו-טז). ומהאי טעמא המגבן גבינה – הוה ליה רק תולדת בונה, מדדמי רק בפעולה לבונה ולא בתכלית (שם פרק י הלכה יג).
ובדברים האלה מתורץ קושית רב כסף משנה ריש פרק ז משבת לרמב"ם, יעיין שם.
ונהי דאין חילוק בין אב לתולדה, דכל אחד מהן שעשה במזיד והתראה – חייב סקילה, ובמזיד בלא התראה – כרת, ובשוגג – חייב חטאת. מיהו בעשה אב ותולדה דידיה, או שתי תולדות מאב אחד, אם היה הכל העלם אחד – שסבור שמותר לעשותן בשבת – אינו חייב רק חטאת אחת, כאילו עשה וחזר ועשה אב אחד בהעלם אחד. אבל בעשה שני אבות בהעלם אחד, שסבור שמותר לעשותן בשבת, או שתי תולדות משני אבות נפרדים – חייב שתי חטאות (בבא קמא דף ב ע"א ורמב"ם פרק ז משבת הלכה ז).
אמנם עובדן דחול – [*עיין מה שכתבתי באגרת הרמב"ם דנ"ו ב' תלא כוזא וכו' דאין הפירוש לאסור כל מה שעושה בחול, דאם כן לא יאכל ולא יסוב כדרך שעושה בחול. אלא] יש בו שלשה אופנים, דהיינו: (א) אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לאחת מל"ט מלאכות, (ב) או משום שמא על ידי כך יבא לעשות מלאכה, (ג) או משום טרחא יתירתא. וכולן נכללין בשם שבות:
- (א) כגון בורר, שהוא אחד מל"ט מלאכות, ותולדתו המזקק משקה משמריו. ואסרו לזקק משקה מזוקק בסודרין שיש בהן כעין גומא, מדמחזי כמלאכת משמר, והוה ליה עובדין דחול, גזירה שמא ישמר (כשבת קלח ע"א ורמב"ם פרק כא משבת יז). זהו האופן הראשון שזכרנו.
- (ב) וכמו כן האי מאן דסלית סילתא, רוצה לומר: מבקע עצים דקים להבעיר באש – חייב משום טוחן (כשבת דף עד ע"ב). והחוטב עצים לחתיכות גדולות, אף דבכי האי גוונא לא דמי לטוחן – אסרונו מדמחזי כעובדין דחול (כמגן אברהם סימן שי"ד ס"ק יד), משום דכל המסלת סלתא – מחטב עצים גסים תחלה, ויבוא על ידי כך לסלת באמת סלתא. והוא האופן השני שזכרנו (או משום חשדא).
- וכמו כן המדבק פירות יחד – חייב משום תולדת מעמר. וכשנתפזרו לו פירות בחצר – מלקט על יד ואוכל. אבל לא ילקטם יחד לתוך הסל, מדעביד עובדא דחול, ושמא יכבשם יחד בהסל, ויתחייב משום מעמר (כשבת קמג ע"ב).
- וכמו כן חבילי סיאה וקורנית שיחדם לאוכל – קוטם בראשי אצבעותיו ואוכל. אבל לא ימלול הרבה יחד, כעובדין דחול, שיבוא לדוק, וחייב משום דש (כשבת דף קכח).
- וכמו כן אסור לשרות עשבים שהן מועילין לרפואה, אף שהן גם כן מאכל בריאים, ומותר לאוכלן בשבת – על כל פנים שרייתן הוא כעין מתקן דבר לרפואה, והוה ליה עובדין דחול, גזירה שמא יבוא לשחק סממנים לרפואה, וחייב משום טוחן (שבת דף קמ ע"א). כל אלו הן מהאופן השני שזכרנו.
- (ג) וכמו כן מפנין ארבע וחמש קופות של תבואה ושל קש מפני האורחים, ולא יותר, משום טרחא יתירתא (שבת קכו ע"ב). וכמו כן המביא כדי יין וכדומה – לא יביאם בסל או בקופה, ודדרו באגרא לדרו באכפא וכו', משום טרחא (כביצה דף ל ע"א). כל זה מהאופן השלישי שאמרנו. ועוד הרבה דומין לאלו השלושה אופנים שאנו עתידים לבארם אצל כל מלאכה ומלאכה. ועל כולן בעשאן – פטור מדאורייתא, אבל חייב מכת מרדות מדרבנן. אולם בזמן הזה, אפילו בעבר אשבות בשוגג – חייב להתענות ארבעים יום, ובליל שאחר התענית – לא יאכל בשר ולא ישתה יין. גם יתן ארבע (זילבערגראשען) וחצי או כ"ז ג"פ לצדקה בעד החטאת (מגן אברהם של"ד ס"ק לג-לד).
ב) אמנם באיזה אופן תעשה המלאכה שיתחייב עליה – צריך לזה ששה תנאים, וסימנם כגש"ם מק"ק: כולו, גופו, שנוי, מתכוון, מקלקל, קיום. וזה ביאורן:
(א) כולו – רוצה לומר מדיש שיעור לכל אחת מל"ט מלאכות, להכי דוקא בעשה כל המלאכה – חייב. אבל בעשה רק חצי שיעור של המלאכה – פטור.
ולא זה בלבד, שלא נעשה רק חצי שיעור המלאכה, אלא אפילו עשה הוא חצי שיעור ואדם אחר עשה חצי השני, כגון: שזה עשה עקירה והשני הנחה (ריש שבת); או: שיעור כתיבה שהוא שתי אותיות ושיעור אריגה שהוא שני חוטין, וכדומה, ועשה זה אחת והאחר עשה השנית בצדה, אף על פי שמבין שניהן נעשה מלאכה שלימה – אפילו הכי פטורין.
ולא עוד, אלא אפילו עשו שניהן ביחד כל המלאכה, כגון שהוציאו שניהן יחד ככר לרשות הרבים, או שאחזו במזלג ועמרו ביחד, או שאחזו בקנה יחד וכתבו, או שאחזו בנר והדליקו ביחד – שניהן פטורין (כשבת דף צב ע"ב). אמנם בזה האופן האחרון האחרון יש חלוק, דאם אחד יכול ולא השני – היכול חייב. אבל אם שניהן כל אחד יכול – שניהם חייבים, ואם כל אחד אינו יכול – שניהם פטורים (שם ורמב"ם פרק א משבת).
(ב) גופו – צריך שתהיה המלאכה שעשה צריך לגופה. אבל מלאכה שאינו צריך לגופה, כגון החופר גומא ואינו צריך לגומא רק לעפרה (שבת דף עג ע"ב); או שכבה נר, ולא מפני שחפץ בכבוי שיהיה חושך, רק מפני שחס על השמן או על הפתילה שלא ישרפו (שבת כט ע"ב) וכדומה – לרשב"א ולשאר פוסקים פטור, ואף דהוה ליה פסיק רישא, דבצריך לעפר הגומא על כרחך על כרחך שכשיחפור יתהווה גומא. יש לומר דמיירי דלא ניחא ליה שיתהווה גומא וכדומה, ובכי האי גוונא – אפילו פסיק רישא פטור (כשבת עה ע"א).
ולרמב"ם פרק משבת בכל מלאכה שאינו צריך לגופו – חייב. ואף דבכל פסיק רישא דלא ניחא ליה – לכולי עלמא פטור, על כל פנים בשאר פסיק רישא לא התכוון לגוף המלאכה, וכגון שסגר ביתו לשמרו, וצבי נצוד בתוכו על ידי זה. וכמו כן בנטילת דם החלזון – לא התכוון להמיתו כל עיקר, רק ליטול דמו. מה שאין כן במלאכה שאינו צריך לגופו, שהתכוון גוף המלאכה לעשות גומא, רק שלא התכוון לתכליתה – להכי לרמב"ם חייב (רבנו כסף משנה פרק א בשבת הלכה ז).
(ג) שינוי – אינו חייב על המלאכה רק כשיעשה אותה כדרך שרגיל לעשות אותה בלי שנוי. אבל אם שינה בה – פטור. כגון:
(ד) מתכוון – אינו חייב על המלאכה רק שיתכוון לאותו מעשה, ובאותו גוף, ובאופן האסור, ובאותו סדר. הא עם חסר חד מהנך ארבעה – פטור אבל אסור.
כיצד?
