חולין ד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דקוריא של צפרים קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו אביי דייק מרישא רבא דייק מסיפא אביי דייק מרישא טעמא דישראל עומד על גביו אבל יוצא ונכנס לא רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט אבל יוצא ונכנס שפיר דמי ולאביי קשיא סיפא אמר לך יוצא ונכנס נמי בא ומצאו קרי ליה ולרבא קשיא רישא אמר לך יוצא ונכנס נמי כעומד על גביו דמי כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפרין קוטע ראשו כו' אמאי ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר אמר רב מנשה (סימן מכני"ס איזמ"ל בזכרי"ם) במכניסן תחת כנפיו ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה אמר רב משרשיא דממסמס ליה מסמוסי ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבן אלא כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו ה"נ כיון דאחזיקו אחזיקו ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר"א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל ר"א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות קסבר לא בקיאי בשימור רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל היינו ת"ק איכא בינייהו דכתיבא ולא אחזיקו בה ת"ק סבר כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזיקו בה ורשב"ג סבר אי אחזוק אין אי לא אחזוק לא אי הכי כל מצוה שהחזיקו בה כותים אם החזיקו מיבעי ליה אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה תנא קמא סבר כיון דלא כתיבא אע"ג דאחזיקו בה נמי לא רשב"ג סבר כיון דאחזוק אחזוק גופא אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מיטרח לא טרח אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח
רש"י[עריכה]
דקוריא - מחרוזות של צפרים שחוטין רייש"ט בלעז:
אביי - דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא:
ורבא - דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו:
כעומד על גביו דמי - ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס:
האי הוא דהוי שחיט שפיר - אותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים:
במכניסן תחת כנפיו - ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו:
ממסמס - ממעכו ומכתשו:
אין שחיטה לעוף מן התורה - משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף:
ולטעמיך - הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ"ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה:
ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא - מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע"ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה:
מותר - לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח:
ואדם יוצא ידי חובתו - שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה:
אסור - אפילו לאוכלה:
שאין בקיאין - אין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו:
פשיטא - דיוצא בה כיון דמותרת:
מהו דתימא - אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו (דתנן) הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:
ורבי אליעזר אוסר - אפילו לאוכלה:
קסבר לא בקיאי בשימור - לא גרסינן וטעמו משום חימוץ ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ וי"מ ור"א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור:
איכא בינייהו - מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה:
ת"ק - דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה"ה לכל הכתובים בתורה אע"ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור"א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב"ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא:
כל מצוה - משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא:
אם החזיקו מיבעי ליה - דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת"ק דשרי בלא חזקה ולר"א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר"א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת"ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו:
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת"ק סבר - מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור"א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב"ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע"ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק והיינו תנאי דלעיל ת"ק ורשב"ג:
כיון דאיכא התירא ואיסורא - קמיה שבידו להכשירה ובידו לנבלה:
מטרח לא טרח - אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת:
תניא דמסייע לך - דכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא. של עוברי עבירה. שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:
תוספות[עריכה]
דקוריא. סל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.) ודמפנין (שבת קכז.):
מכניס איזמל בזכרים. סימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (דף לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב' דיבמות (דף כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי:
מצת כותי מותרת. וא"ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר"א (פ' לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר"א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר"ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא"ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי"ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:
איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו'. בפ"ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת"ק מהני ולרשב"ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א"נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו:
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
דקוריא של צפורין. קישור של עופות שחוטין מצא בידו של כותי:
אמר רב אשי במכניסן תחת כנפיו. כלומר במכניסן הצפרים תחת גלימא שלו וקוטע ראשו של אחד מהן. דהכותי אינו יודע מאיזה מהם נתן לו:
דמסמסי ליה מסמוסי. כלומר שמלכלכו בטיט שאפי' יש לו סימן אין מכיר הסימן:
ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן. כלומר את אמרת ודלמא קא סברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה ובהמה דאכלינן משחיטת' דמן התורה [הוא] שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור מי כתיבן דיהו בקיאין בהו דמצינן למימר דמחמירין בהן לפיכך אכלינן בהמה ששחטו והא לא כתיבי באורייתא לענין בהמה אלא כיון דאחזיקו בהו אחזוק ואכלינן משחיטתן אפי' מבהמה הכא נמי לענין עוף כיון דאחזוק אחזוק אע"ג דלא כתיב:
דאחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא. כלומר אי חשיבא חזקתן חזקה במילתא דלא כתיבא כגון עוף אי לא חשיב:
תנאי היא. לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כלומר אין בקיאין בשימור שלא יחמיץ. כדאמרינן במס' פסחים שלש נשים עוסקות בבצק:
רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים.[2] כלומר היינו תנא קמא דרבי אלעזר:
אי הכי כל מצוה שהחזיקו בה כותים אם החזיקו מבעי ליה. כלומר כיון דרשב"ג מחמיר יותר מת"ק אם החזיקו מיבעי:
כיון דאיכא היתירא ואיסורא. כלומר דיכול לשחוט שפיר לא שביק היתר ואכיל [איסורא] שלא ישחוט יפה:
חמצן של עוברי עבירה. מניחין חמצן אחר הפסח בבית אחד הן הן עוברי עבירה ולמה קורא אותן עוברי עבירה שעוברין בלאו דלא יראה:
חידושי הרמב"ן
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה בלחוד איכא בינייהו. דת"ק סבר חמץ בפסח דכתיב' אין אבל דלא כתיבא לא אע"ג דאיחזוק ורשב"ג סבר כיון דאיחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי אבל כתיבא אע"ג דלא איחזוק מודה רשב"ג דהא חמץ בפסח כולהו מודו ביה דסמכינן עלייהו ואע"ג דלא איחזוק דהא מעיקרא אמרי' דכתיבא ולא אחזוק בה איכא בינייהו ומשמע דחמץ בפסח כתיבא ולא איחזוק הוא ולהכי נקט ת"ק חמץ בפסח למימרא דאפי' חמץ בפסח דכתיבא ולא איחזוק סמכי' עלייהו.
והאי פירושא לא מסתגי בגיטין פ"ק כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים והוינן בה בגמ' מני אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי אי רשב"ג אי דאיחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא אלמא לת"ק כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזוק (אחזוק ולא כתיבא) ולרשב"ג אחזוק דוקא כתיבא ולא אחזוק לא.
אלא ה"פ: דלא כתיבא ואחזיקו בה נמי איכא בינייהו דת"ק סבר כתיבא אע"ג דלא אחזוק אחזוק ולא כתיבא לא הכל תלוי בכתיבה והיינו דנקט חמץ בפסח לומר כתיבא אע"ג דלא איחזוק אבל לא כתיבא אע"ג דאיחזוק [לא] ורשב"ג סבר איחזוק אע"ג דלא כתיבא כתיבא אי איחזוק אין ואי לא לא שהכל תלוי בחזקה.
ואי ק"ל הא דאמרינן בריש שמעתי' איחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דאלמא לא פליגי אלא בהכי הא לא תיקשי דגמ' מאי דצריכא ליה קאמר. הא דאמרת כיון דאיחזוק איחזוק תנאי היא ולא בא עכשיו לפרש כל דברי ת"ק ורשב"ג.
ואיכא דגרסי איחזוק ולא אחזוק תנאי היא ובסיפא גרסינן אלא איכא בינייהו נמי דלא כתיבא ואיחזוק בה ואין צורך בכך מאחר שאינו ברוב הנוסחאו' כך שמעתי לזו.
ולי נראה כלישנא בתרא דוקא דלא כתיבא בלחוד איכא בינייהו והתם בגיטין לא נחתי בגמרא למידק מאי בינייהו אי כלישנא קמא דהכא אי כלישנא בתרא אלא פריך סתם דגיטין ושטרות תרוויהו כתיבי הילכך לת"ק דבעי כתיבא קשיא ואי בעי נמי חזקה היינו פרכיה דרשב"ג ולמאן דאדכר חזקה פרכי' חזקה ואי סגי ליה בכתיבה היינו פרכיה דת"ק.
והא דאמר רבא ישראל עבריין אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. כבר פרשתי שכל השוחט כדרכו הוא ואין חוששין שמא שהה או דרס שלא לרצון ולהכי קאמרינן השתא דודאי עבריין זה אינו שוחט בפסול לדעת שאין זה טורח לו כשהי' שוחט כדרכו ואין חוששין שמא נתעלף מעט ושהה שהרי הוא מקפיד ונותן דעתו לשחוט יפה ודינו כישראל דלא חיישינן לעלפויי ולמאן דחייש הכא נמי במוחזק כישראל ומדקאמר סתם משמע דדינו כישראל לכל דבר חוץ מבדיקת סכין ואם נפסוק בישראל ששחט שאנו צריכין לבדוק בסי' אחריו כדברי בעל ההלכות גם עבריין זה כישראל הוא אבל אם נאמר בישראל רוב מומחין אצל שחי' מומחים וחברים הם ושוחטים לכתחלה וזה בדק ומצא שחוט ואם לאו לא היה מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו בעבריין ודאי א"ל כן דאם (נתנה לו) [נתנבלה] בידו אוכל הוא אותו לתאבון שלו ועוד אין נ"ל על סתם בני אדם חברים הם שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם.
אלא שעדיין יש לי לומר שכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק ואם לא שחט רוב (חוסר) [ממהר] וגומר בכדי שלא יהיה שם שיעור שהייה שכל מי שאינו שוחט רוב אינו מומחה לשחיט' וזו סברא קרובה והגונה הלכך אף עבריין זה כיון דבעי למישחט בהיתרא בוודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב.
ונראה שאפי' בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק סכין ונותן לו ואם אבד סכין לאחר שחיטתו דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ואבד הסכין קודם בדיקה וכמו שפי'.
ויש שאומרים שבודק סכין ונותן לו בין כל אחת ואחת ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט.
והא דאמרינן מיטרח לא טרח. ק"ל דהא אמרינן לקמן מפני שהן מחליפין.
ויש שגורסי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר בהנאה מיד ומפרשים דאע"ג דסמכי אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא למישרי ליה בהנאה אבל באכילה לא סמכינן עלייהו משום דמטרח לא טרח והא דמייתיה ליה תניא דמסייע לך לומר דסמכינן אחזקה דלא שביק היתר ואכיל איסור באיסור בהנא' הלכך היכא דליכא טורח כלל אפי' באכיל' סמכי' עליה.
וזה שיבוש גמור, חדא "מפני שהן מחליפין"קתני דודאי מחליפין ולא קתני שאני אומר החליפו ועוד דכיון דחיישינן באיסור דרבנן לאיסור אכילה אין לנו ראיה להתיר באיסורי דאורייתא אע"פ שאין בה טורח כלל.
אלא שאין כאן קושיא דגבי סכין לא טרח שמא לא ימצא סכין בשעת צרכו ונמצא שאינו אוכל נבלתו לתאותו אבל גבי מחליף כמה מחליפין יזדמנו לו היום או מחר ואינו חושש לאכילה מיד הלכך נותן דעתו ומחליף ודאי.
ופירש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח וא"כ קשי' הא דאמרי' האי מני ר' יהודה הוא דאמ' חמץ לאחר הפסח דאוריית' דלדידיה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה.
וי"א דהאי סברוה אליבא דרב אחא בר יעקב איתמר דאמר יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה כלומר ג) שעבר עליו הפסח שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאמרינן התם בפסחים דרב אחא בר יעקב הדר ביה מהך סברא לאו מתיובתא ופרכא הדר ביה והני רבנן סברוה כסברא קמא דרב אחא בר יעקב.
ולי נראה שפי' מותר מיד קודם שיכלה חמץ שנשאר להם ובלבד בכדי שיעשו ומפני שהן מחליפין מותר שאלמלא אין מחליפין אין תולין להקל לומר שמא זה נאפה אחר הפסח עד שיכלה ודאי לחמץ מן הבית שהרי הוחזק האיסור בידיהם אבל מאחר שהם מחליפין אין לחוש שאני אומר החליפו ובחמץ שנאפה לאחר הפסח החליפו ומיהו בפת צוננת הרבה שנאפה ודאי קודם הפסח ודאי אסור להך סברא ואוקימנא כר"ש וכל פת מותרת.
וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דהשתא נמי אסור לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כמה דמצי למעבד בהתיר' פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופסת את חליפיו אלא ע"ג והקד' ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים, אלו דברי רש"י ז"ל.
ואיכא דרמי, והרי ערלה ואסורה בהנאה וחליפי מותרים דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וזו אינה קושיא לפי שכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהם אין חילופיהן אסורין אלא מפני שהוא כנהנה מהן עצמן ולפיכך אינן אסורין אלא לבעלים המחליפין אבל לאחר מותרין וכיון שכן מותרין לאשה ממילא נקנית ועוד שאין איסורו לעולם אלא קנס מדבריהם שאסרוהו עליו בלבד הלכך מקודשת וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ג פ' רי"ש, ואין דינו מחוור לי ועוד חמץ לאחר הפסח לר"ש קנס מדבריהם וחליפי' נמי קנס הם מה הועי' בחליפיו מ"מ איסורי קנס הם דהא אפי' לר"ש חמץ לאחר הפסח אין לו דמים וי"ל מ"מ הם מחליפין להקל שלא יאכלו אותו חמץ לפי שחמור עליהם ביותר.
אבל בירוש' מצאתי במס' קידושין (ב,ח) ר' חגאי בש"ר זעירא כשאין דמיהן, א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין פי' לפי' מקודשת לפי שאין אלו דמיהן שאין להם דמים ואין תופסין אותם באיסור ואינו אלא גזל ביד מוכר, ולפ"ז הטעם נראה דאף מוכר עצמו מותר באותן דמים לפי שאינן דמים ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שכיון שהן אסורין בהנאה דעצמן ואסור לו נמי למוכרן וליתנן במתנה אין גופן ממון ואינן דבר הגור' לממון אלא דבר העומד לישרף הם אלא שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמי' באיסור דכל דלא נפיק מאיסורו כגון הקדש אינו תופס דמים באיסור אלא ע"ג ושביעי' כדאיתא פ' רי"ש וכ"כ ה"ר משה הספרדי ז"ל שהדמים מותרין.
ויש מק' דהכא אמר רבא לא שביק התיר' ואכיל איסורא ולא אשכחן הכא מאן דפליג עליה ובמ' גיטין פ' השולח אמרינן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא ואמרינן תנאי היא, וי"ל דטעמא דמ"ד אינו נאמן משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וטרחא רבתי היא ומיטרח כולי האי לא טרח וטעמיה דמ"ד נאמן משום דישראל מיטרח נמי טרח.
חידושי הרשב"א
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו': פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (י, א) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.
חידושי הריטב"א
ולאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ה"ה דהוי מצי למרמי מתני' גופא דקשיא רישא אסיפא אלא דניחא לן לתרוצי אגב אביי ורבא דאיירי בפרושה ומשני הגמרה כעומד על גביו דמי והא דלא נקטי' עומד על גביו קרי ליה כדאמרינן יוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה משום דלגבי יוצא ונכנס חזי לאקרויי בא ומצאו מפני שמה שנכנס באמצע שחיטה אבל לעומד על גביו לא חזי למקרי יוצא ונכנס ולא הוי בכלל לישנא כלל ולהכי אמרינן דמ"מ קים לן דכעומד על גביו דמי ואע"ג דנגעי' וכדאמרי' גבי יין נסך דלא נגע:
איכא נוסחי' דגרסי ולטעמיך שהיי' חלדה גרמא ועיקור מי כתיבי ולא גרסי דרסה דדרסה כמאן דכתיבי דמי' שאין ושחט אלא ומשח כדאי' לקמן בפ' השוחט ויש גורסין דרסה והוא המחוור ורש"י ז"ל נראה דגרס ליה דכתב הך זביחה דכתיב בבקר וצאן מי מפרשן מילתא מהלכתא באורייתא:
אלא כיון דאחזוק אחזק פי' כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן הכי נמי כיון וכו' ומאי דקארי ליה דסבר דבבהמה דאית ליה עיקר מדאורייתא אמרי' כיון דאחזוק אחזוק אבל לא בעוף דלית ביה לדידהו עיקר באורייתא.
גר' רש"י ז"ל ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי הוא פי' מצוה דלא כתיבא ואחזוק בה כותיים לנפשייהו אי אמרי' דאחזוק נמי לדידן אי אמרינן דאף על גב דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן תנאי היא ויש שגורסין ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא והכל דרך אחד.
דתניא מצות כותי מותרת פי' לנו ולא חיישינן שמא חמץ הוא ומיירי בשראינו שאכל ממנה וכן הא דתני' ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מיירי בשראינו שיצא בה שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה דאי לא הא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ומיירי הא קודם שגזרו על פיתם כדאית' בפרקי ר' אליעזר א"נ לאחר כן ובשלשו אותה מקמח שלנו לצרכינו שלא גזרו אלא בפת שלהם.
רבי אליעזר אוסר פי' ואפי' משום חימוץ בכל ימות הפסח,
פשיטא פרש"י כיון דקתני שהיא מותרת למה לי' למיהדר ולמתני ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הא אמרי' דסמכי' עלייהו ומהדרי מהו דתימ' לא בקיאי בשימור פי' בשימור לשם מצה ותהוי כבצקו של עכו"ם שאמרו אדם ממלא כריסו מהם כשאינם יודעין בו ודאי שלא החמיצה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה קמ"ל ואדם יוצא ידי חובתו דבקיאים גם הם בשימור לשם מצה.
גרסת הספרים ור' אליעזר אוסר קסבר דלא בקיאי בשימור ופירושו בשימור בחמוץ דאלו בשמור דלשם מצה לא שייך ור' אליעזר אוסר שאין באכילתה אסור אלא שאין יוצאים בה.
היינו ת"ק פי' דליכ' למימר דריבה רשב"ג כל מצות אחרת כמו מצה דכתיב' ואחזוק דהא נמי פשיטא מה לי מצה מה לי דבר אחר אם כתיבה והחזיקו בו כמו מצה.
איכא בינייהו דכתיב' ולא אחזיקו בה פי' ולא ידעי' אי אחזיקו בה וכדפרש"י ז"ל דאי דידעו ודאי דלא אחזקו לכ"ע אסורה:
אסר החזיקו מיבעי' ליה פי' דאם לשון חסרון הוא וכיון שבא לחסר מדברי ת"ק אעפ"י שעדיין הוא מיקל יותר מר' אליעזר אפ"ה שפיר ה"ל למיתני אם החזיקו ואתי' כולה מתני' שפיר דאילו ת"ק סגי ליה בכתיב' ור' אליעזר אוסר ואפי' כתיבה ואחזוק לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ובא רשב"ג ואמר כמכריע אם החזיקו בה מהני' כתיב' ואי לא לא ואלו לישני דכל מצוה שהחזיקו בו משמע שבא לרבות היתר על כל שלפניו ואפי' על ת"ק.
אלא איכ' בינייהו דלא כתיב' ואחזוקי בה פי' והיינו תנאי דאמרי' ומתני' דלעיל רשב"ג היא ולענין כתיב' ולא אחזוק נחלקו בה רבותינו המפרשים ז"ל י"א דבהא נמי פליגי דת"ק סבר דשרי' דבתר כתיב' אזלינן לעול' ורשב"ג סבר דבתר חזקה אזלי' לעולם ומביאין ראיה מהא דאמרינן בגיטין על מתני דכל שטר שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מני אי רבנן אפילו שאר שטרות נמי כשר פי' דהא כתיבא ואי רשב"ג אי אחזיקו אפילו שאר שטרות נמי כשר ואי לא אחזוק אפילו גיטי נשים פסול והא התם דכתיב' ואפילו הכי אמרינן דלרשב"ג אי אחזוק אין אי לא לא ואחרים כתבו דאפושי פלוגת' לא מפשינן ולא אמרו בשמעתינו לפום פשט' דלהוי תנאי אלא דאחזיק בדלא כתיב' בלחוד והתם במסכת גיטין לא דייק בה ונקטי' כתיבה ולא אחזוק לרווח' דמלת' כלישנ' דרשב"ג בבריית' דלא אדכר אלא חזקה וה"ה דיכולינן למימר דבין לת"ק ובין לרשב"ג כיון דכתיב' אע"ג דלא אחזוק ואורח' דתלמוד' הוא דאי לא מאי אהני לרשב"ג מאי דסבר ליה דכותים גירי אמת הן דהא אמרי' דלא סמכי עלייהו משום מידי דכתיב' באוריית' עד דאחזוק ואעפ"י שי"ל דאהני טוב' לאפוקי דאילו סביר' לן גירי אריות הם לא מהני' שום חזקה ע"כ סברא הוי דכיון דמחזיקין להו בגירי אמת לסמוך עליהו במאי דאחזוק מנפשיהו בלא כתיב' דתהוי כתיב' כחזקה וכן דעת רוב המפרשים ז"ל ומיהו אין אנו צריכין עכשיו לכל זה שכבר גזרו עליהם ועשאום כעכו"ם גמורי' כדאית' לקמן,
גופא אמר רבא וכו' לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שבידו לשחוט כראוי אי לא דשחט כראוי הוי כמאן דשביק היתירא ואכיל איסורא ופרכי' א"ה כי לא בדק נמי. תימא מאי אי הכא דהא ודאי סוגיא בכולה תלמודא דכל לתיאבון לא שביק היתירה ואכיל איסורא וי"ל דסבירא לן דהתם הוי כן כי לית ליה שום עיכובא כגון שיש בחנות נבלה ושחוטה אבל בכאן צריך להתעכב ולעיין קצת לשחוט כראוי ולהכי פרכינן דאי אמרינן דעביד להתעכב לאכול היתירא אפילו לא בדק הסכין ונותן לו נמי. ופרקינן דעיכוב קל מתעכב לשחוט כראוי אבל לטרוח לתקן הסכין אם ימצאנה פגומה או לחזור אחר סכין אחר לא טרח. והא דחמצן של עוברי עבירה דמייתי עלה להא דשחיטה דמיא שצריך להתעכב קצת אבל אין בו טירחא דבחיפוש קל ימצא מי שיחלוף לו כנ"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה