חבל נחלתו ד כט
סימן כט- הסכם יששכר וזבולון
שאלה[עריכה]
מהו הסכם יששכר וזבולון ומה תוקפו?
תשובה
א[עריכה]
כתב רבינו ירוחם (נתיב ב חלק ה): "העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון, אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלום כדכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו וגומר, וזה ענין הלל ושבנא כדאיתא בסוטה ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו כך כתבו המפרשים".
וכ"פ הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' רמו): "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה)". ובאר הש"ך (שם ס"ק ב): "ויחלוק עמו בשכר - כלומר שכר תורה ושכר מה שירויח זה יהיה בין שניהם ביחד".
ב[עריכה]
מקורו של רבינו ירוחם הוא ממסכת סוטה (כא ע"א): "מאי בוז יבוזו לו (שיר השירים ח, ז)? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'".
מפרש רש"י:
"שמעון אחי עזריה - תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים ולמד תורה על ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו וכן ר' יוחנן למד ע"י הנשיא שהי' מפרנסו.
הלל עסק בתורה - מתוך עוני רב כדמפרש במס' יומא (דף לה:)".
מתבאר כי לפי רבינו ירוחם, עזריה ובית הנשיא התנו עם שמעון ור' יוחנן קודם לימודם וע"כ שכר הלימוד מתחלק בין שניהם. לעומת זאת שבנא רצה להישתתף עם אחיו הלל לאחר הלימוד וכאן יבוזו לו. ואם הלל היה משתתף עמו היו מבזים אף את הלל והיה מפסיד את חלקו. לפי רבינו ירוחם כלפי שבנא ישנו גינוי אבל כלפי שמעון ור' יוחנן אין גינוי ולהיפך כך ראוי לעשות.
ג[עריכה]
לפי"ז לשני השותפים חלק בשכר לימודו של האחד - הלומד, והם חולקים בשכר הרוחני המתקבל על למודו של האחד, והשותף המפרנס צריך לתת ללומד כמה שקבעו ביניהם. עפ"י שיטה זו סברו חלק גדול מהאחרונים כי שכר הלימוד לעוה"ב מתחלק לחצאין בין שני השותפים.
כך כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' נז): "וצל"ד מה בין דינו של הטור שכתב יספיק לאחרים הלומדים, ובין דינו של רמ"א בשם רי"ו דיכול להתנות כו', ונראה פשוט דטובא קמ"ל הרי"ו ורמ"א שהעתיקו אחר דינו של הטור בש"ע, דמטוש"ע לא שמעינן רק דין תמכי דאו' שיחשב להם לצדקה וחיים, כמ"ש עץ חיים היא למחזיקי"ם בה, אבל טרם שמענו שיהי' בזה התחייבות מוחלט מאחד כלפי חבירו כדין שותפות במו"מ, דמה שמרויח א' מרויח לאמצע וא"י לחזור בתוך זמן השותפות, לז"כ רמ"א בשם רי"ו הלכתא גבירתא דאף גם זאת שיוכלו להשתתף שיתוף גמור, וכמ"ש הש"ך סק"ב ז"ל כלומר שכר תורה ושכר מה שירויח זה יהי' בין שניהם ביחד עכ"ל. א"כ מוכח דיש לזה דין שותפות לגמרי, ולפ"ז י"ל דניתן ג"כ לגבות בב"ד אם הבעה"ב אינו מקיים תנאו, ואפשר נמי דיוכל להשביעו שבועת השותפין ובכה"ג נחית לחלק בין קודם הלימוד לאחריו (וטעם החילוק נסביר איה"ש להלן) משא"כ בדינא דש"ע אין שם דין שותפות בקשר של קיימא ובכה"ג אין חילוק בין קודם לאחריו.
ועוד נ"מ בין ב' הדינים דלהש"ע יוכל הבעה"ב להחזיק לכל מי שרוצה ואדרבה הכל לפי רוב המעשה, וכמ"ש הרמב"ם במס' אבות. משא"כ לדינא דרמ"א דנשתתפו חלק כחלק ודאי א"י הבעה"ב לתת לאחר מחלקו של חבירו. ואע"ג דקי"ל בחו"מ סי' קע"ו סל"ט, דשותף יכול לקבל עוד שותף א', היינו דווקא ביש עי"ז תועלת לכלל השותפות, עי' בשע"מ ססי' צ"ג ובמשפ"ש קע"ו, אבל בנ"ד ל"ש זה, לכך בנד"ז הוצרך הרי"ו לסייע דינו מהא דסוטה כ"א".
וכן הבין בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן קלז) את ההסכם בין יששכר וזבולון.
ד[עריכה]
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' ק) דן בענין קבלת תרומות ממחללי שבתות ע"מ שיהי' להם חלק בתורת הלומדים כיששכר וזבולון. ומסיק: "והנה הלכה למעשה הרי לפנינו פסק דברי הרמ"א הנ"ל דשפיר טוב ויפה לעשות כן לכתחלה לעשות עסק בתנאי כיששכר וזבולון".
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' פז) בתשובה לגיסו הרה"ג נפתלי אדלר רב דק"ק ויזניץ-דזשיקוב בנתניה, חזר על הדברים ודן מבחינה היסטורית איך התנהלה השותפות בין שבט זבולון לשבט יששכר.
ומסיק שם: "הנה פשיטא דאם יששכר אינו ממלא חובתו בטל השותפות, אבל בלא נימוק, לא גרע מאם נודר לדבר מצוה לטובת חבירו, דלא מיבעיא בלא רשות חבירו אינו יכול לבטל, אלא אף ברשותו יש לדון הרבה אם יכול לבטל וכמבואר כ"ז בש"ע (ה' נדרים), ובנוסח של החז"א ראיתי שעשה נוסח שטר הסכם לשותפות יששכר וזבולון רק על שנה אחת ואח"כ מרויחים הזמן, ונראה דהוי מטעם זה שלא להלכד ח"ו בעון נדרים. ומש"כ (באות י"ד) מה נקרא היום סיפוק כל צרכיו של יששכר, האם בכלל זה גם המותרות דהאידנא וסעודות גדולות שמשתתפים רבים בהם כבזמנינו (חתונות תנאים ברי"מ =ברית מילה= וכיב"ז) עכ"ל. הנה בודאי לכתחילה יש להם להתנות בפירוש בשעת עשיית תנאי השותפות מה הנדיב מחייב לספק, ואם התנו סתם בודאי יש לדון מה בכלל והולכים בזה אחרי לשון בני אדם ולפי המקום והזמן ואכמ"ל".
ושוב שילש זאת בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן פא).
וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' לה) סבר שהסכם כזה הוא תקף והביא לראיה מהמסופר בספר כת"ר ראש אות ס"ד על הגר"ח מוואלאזין ז"ל: "שאלו לרבינו ע"ד קבלת פרס מלימודו לחלק כיששכר וזבולון שנראה בהשקפה ראשונה שלימודו רק בשכר, ואמר מותר, ואדרבה אם עינו צר ליתן חלק מלימודו לאחר נראה מזה שרצונו לקבל שכר לעצמו ולמעט רצון בוראו מפני רצונו, אבל צריך שיהיה מטרת חפצו ומגמתו רק שיעשה רצון הבורא ית"ש ומיניה יתקלס עילאה, שאם לא יקבל פרס ילמוד רק חצי היום, וכשיקבל פרס ילמוד כל היום ויהיה נחת רוח להקב"ה על ידו יום שלם, ולמחזיקי התורה יהיה שוה בעיניהם אם הוא עובד או אחר עובד רק שיעשה נחת רוח לפני הקב"ה ביותר".
ואף החזו"א מובא באגרותיו נוסח הסכם יששכר וזבולון לשנה אחת*.
ה[עריכה]
אמנם מהרשב"ץ נראה שמפרש זאת בצורה שונה. בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קמד) כתב:
"עוד יש צד שלישי בענין זה אבל אינו דבר של חובה כראשונים אבל יש בהם מצוה גדולה המקיימ' מובטח לו שיטול שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר הרבה והוא מ"ש בפ' בתרא דכתובות (קי"א ע"ב) אר"א עמי הארץ אינן חיין. כיון דחזייה דקא מצטער א"ל ר' מצאתי להם רפואה ממקום אחר ואתם הדבקים בה' אלהיכם וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה כיוצא בדבר אתה אומר וכו'. הרי שלא מצא ר"א רפואה לע"ה שיחיו בתחית המתים אלא בשלשה דברים שזכר והם שישיא בתו לת"ח, או יעשה פרקמטיא לת"ח, או שיהנה מנכסיו לת"ח וכבר הוא מפורש בתלמוד בכמה מקומו' שכר שלשה אלה. לענין שישיא בתו לת"ח אמרו בפ' אלו עוברין (מ"ט ע"א) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. ולענין פרקמטיא אמרו בפרק מקום שנהגו (נ"ג ע"ב) ותודוס איש רומי אדם גדול בתורה הוה ולא מבעלי אגרופין הוה ומטיל מלאי לכיס של ת"ח הוה. עוד אמרו שם (שם) כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ועוד אמרו שם בסוטה פרק היה נוטל (כ"א ע"א) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו הלל עסק בתורה ושבנא עבד עסקא לסוף א"ל תא נערוב ונפלוג יצתה ב"ק ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. פי' שמעון ועזריה היו אחים אמר עזריה לשמעון אחיו עסוק אתה בתורה ואני בפרקמטיא ואני אפרנס אותך כדי שאחלוק עמך זכות תורתך וכן עשה ע"כ היו קורין אותו שמעון אחי עזריה. וכן הוא מוזכר במשנה קמייתא דזבחים (ב' ע"א) ופ"ח דמסכת טהרות שהוא היה מגדולי התנאים. וכן ר' יוחנן שהיה עוסק בתורה ע"י הנשיא שהיה מפרנסו. ואמרינן שלא נאמר על זה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו' שהרי שכר יש בלימודם של אלו כיון שע"י פרקמטיא שלהם זכו לתורה אבל על מי נאמר על הלל ושבנא שהיו אחים והלל עסק בתורה מתוך עוני כדמפ' ביומא (ל"ה ע"ב) דאמרי' התם הלל מחייב את העניים וגו' ושבנא עסק בפרקמטיא ואמר להלל אחיו שעסק בתורה בוא ונחלוק זכותך וממוני וע"ז יצאתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. וענין זה נרמז בתורה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ואמרו בב"ר והלא יששכר גדול מזבולון שכן הוא מיחסן יששכר זבולון ובנימן. למה הקדימו אלא שהיה יששכר עוסק בתורה וזבולן עוסק בפרקמטיא ובא ומאכילו לפיכך הקדימו הכתוב שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו' ואמרו שם זבולון לחוף ימים ישכון בסחורתו ויששכר בתורתו כלם זה עם זה הם שותפין בעה"ז ובעה"ב ובכמה מקומות בתלמוד מצינו שיששכר היה בעלי תורה".
היינו, אין כאן הסכם לחלוקה בשכר לימודו של הלומד, אלא צד אחד מסייע וצד אחד לומד ולפי גודל סיועו והתדבקותו בת"ח הוא זוכה לשכרו מהקב"ה.
וכ"כ אף בפירושו מגן אבות על מסכת אבות (פ"א מי"ד): "הוא היה אומר הפירוש: אם אין אני זוכה לעצמי, מי הוא שיזכה בשבילי. שכל אדם צריך שיזכה לעצמו ולא יסמוך על זכות אחרים. וכן אמרו בסוטה [כא א] פרק היה נוטל, על שבנא והלל אחוי, ששבנא עסק בפרקמטיה והלל עסק בתורה, ואמר לו בא ונחלוק, יצאה בת קול ואמרה, 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו' [ע"פ שיר השירים ח ז]. אלא שאם מתחילה אמר לו עסוק בתורה ואני אעסוק בפרקמטיא כדי לזון אותך, כמו שעשה עזריה לשמעון אחיו, והנשיא לר' יוחנן, אין יותר גדול מזה, ויש לו שכר עם העוסק בתורה. כמו שדרשו בספרי ובבראשית רבה [פרשה ק, יג], בענין [דברים לג, יח] שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. וזהו המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, שזוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'כי בצל החכמה בצל הכסף' [קהלת ז, יב]. כמו שנזכר בפרק מקום שנהגו [פסחים נג, ב]. ודברי הלל קיימים הם, שהאדם צריך שיזכה לעצמו. על כן אמר אם אין אני לי מי לי".
מדברי הרשב"ץ עולה שאין המדובר שהמפרנס נוטל מחלקו של הת"ח המתפרנס אלא מתוקף זה שהוא זן ת"ח הוא זוכה ג"כ לשבת בישיבה של מעלה. אבל אין הכונה לחלוקה בזכויות למודו של הלומד. וע"כ אין מבזים את הונו של המפרנס שהרי בהונו זכה בהעמדת תורה. אבל שבנא שרצה ע"י ממונו לזכות בשכרו של הלל לו יבוזו.
וכ"נ מדברי ערוה"ש (יו"ד רמו, ח) שלאחר שמביא את דברי הרמ"א כותב: "והטעם פשוט דשכר עוה"ב אינה במכירה ובנתינה לאחרים והנפש שעשתה היא תשיג שכרה ולא אחר, אך כשמתחילה משתתפים במצוה ממילא דעשו שניהם המצוה כמו יששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה וע"ז נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, וכל הישועות והנחמות וכל הברכות שהתנבאו הנביאים כולן הן למשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו (ברכות לד:) אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך". היינו, אין שותפות בשכר הרוחני של הלומד, אלא השותפות בעשיית המצוה מזכה את הלומד בשכרו ואת המפרנס בשכרו.
וכשיטה זו כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן קא, מופיע גם בת' הגאונים החדשות עמנואל קמז): "עוד שאלת אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן זה לזה אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר.
תשובה לא מצאתי מקום לדבר זה כי אם בתשובת שאלה לרבינו האי גאון ז"ל וראיתי להעתיק אותה לך ומשם תבין עקרן של דברים. שאלוהו ז"ל מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אותו הזמן אמר קבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני וקנו קנין על זה היש מזה כלו הנאה לאותו שניתן לו כלום, וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא התורה ותהיה זכות הקריאה לו וכו' תשובה כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותנים לו לצדיק על מעשיו הטובים וכתות כתות הם שהן מקבילות פני שכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומרים לו לצדיק עלה למדרגתך ועמוד במחיצתך אתה הוא שכבשת יצרך ונשאת משא המצות ולא נטית להנאה מצוייה אלא עזבת את תאותך וסבלת עול יוצרך וסגפת עצמך ביראתך עתה בא וקבל שכרך ותהנה מזיו השכינה, כמו שאמרו חכמים מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ולא רביה ולא משא ולא מתן ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנין מזיו השכינה. וכל אחד ואחד מעלתו לפי מעשיו כמו שכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' ומה תלמוד לומר בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אלא כל אחד ואחד לפי עבודתו מתן שכרו. וכן אמרו חכמים אמר ליה בר הה"א להלל היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו אמר ליה עובד אלקים ואשר לא עבדו תרויהו צדיקי נינהו אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד, אמר ליה ומשום חדא זימנא יתירא קרי בה לא עבדו. אמר ליה צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזי תריסר פרסי בתרי זוזי. וזה השוטה שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני השם ית' וכבר נטל דמים זה לא ליי' ישב בתענית אלא סגף עצמו ונפשו באותן הדמים והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדין יש לו שכר גדול בכך. והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר פעמים אין לו שכר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם וביותר מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו על פעלתו הוא. ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חבירו וכן כתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, ואמרו חכמים מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו מר עבד פרקמטיא ומר עסק בתורה אמר ליה פלוג דאיפלוג יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז ובוזו לו עכ"ל. וכל דבריו דברי קבלה הן ואין להוסיף ולא לגרוע. ושלום כנפש אביך. משה ן' אל אשקר. נר"ו*".
דברי רה"ג ברורים: אי אפשר לעשות עסקים בשכר רוחני לא למכור ולא לקנות ולא לעשות שותפות. והוא יפרש את דברי הגמ' בסוטה כתשב"ץ. ולפי"ד אין מקום להסכם כזה על השכר ויששכר אינו יכול לסכם מצידו כי הוא מבטיח משכרו לזבולון. ולכל היותר יש כאן את ההתחייבות של זבולון לזון את יששכר.
דן בענין באריכות בשו"ת משיב דבר (ח"ג סי' יד) ועיקר השאלה עליה נשאל היתה: "אחד שהי' נודע לאדם גדול מאחיו. מכר חצי זכיותיו ומצותיו בסך גדול עשרים ושנים אלף רוביל. לאיש עשיר הולך בתומו וחפץ במצותיו מאד. וקיבל המוכר מחצית הכסף ועד ששילם מחצית השני הלך לחכם גדול ושאל בחלום והשיבו לו כי אותו המוכר אינו מצוין למעלה כ"כ ואינו אלא כא' מישראל. ואחר ששמע אותו עשיר כזה ביקש לחזור בו ותבע מעות שנתן. והמוכר תובע חציו השני. והגיעו לשאול הדין עם מי וגם אם עיקר הקנין הוא דבר שיש בו ממש".
הנצי"ב פתח בבקורת חריפה על המוכר שמכר שכר רוחני בבצע כסף.
ואח"כ מבאר: "ועתה נבוא לגוף השאלה אם יש בזה איזה ממשות בקנין או לא. ומתחלה נוח לי לבאר הבדל בין שכר הרוחני של תורה לשכר של מצות. ואח"כ נבוא לענין שאנו מדברים. והנה איתא בפסחים (דף נ"ג) בהא דאיבעי להו תודוס איש רומי גברא רבא הוי או בעל אגרופין וקפשיט מדתניא את זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חמ"ו שמסרו עצמן לכבשן האש למדו ק"ו מצפרדעים כו'. ר' יוסי בר אבין אמר מטיל מלאי לכיס של ת"ח הוי דאר"י כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף. וקשה לי הא כמו שמוכיח דלאו בעל אגרופין הוי מדדרש ה"נ יש להוכיח שלא הי' עשיר בעלמא ונדיב. דמה לעשיר הדיוט לדרוש ברבים אלא ודאי אדם גדול הוי. אלא מתחלה יש להבין מה העלה ר"י במה שאמר כל המטיל מלאי כו'. הלא משנתינו היא במכות פ"א דכמו דמסייע לעוברי עבירה מקבל עונש של עוברי עבירה כך מדה טובה של מסייע לעושי מצוה כעושה מצוה אלא צ"ל שאין דמיון שכר מצוה לשכר תורה. ואם שאין לנו מושג בתענוגי עוה"ב מכ"מ יש לנו להמשיל לשכר המלוכה למי שזוכה לשכר. ויש שני מיני זכיות אחד מי שעושה איזה תיקון במדינה שראה המלך לאשרו במתנה כראות עיני המלך באיזה אות הכבוד לכבדו. והשני מי שמתכשר במלחמה הרבה ה"ז המלך מרימו למעלת שרי הצבא. ואין שני הזכיות שוין. דזכות הראשון הכל יכולין לקבל אותו אות הכבוד וא"צ להוסיף השתדלות שיהא יכול לקבל שכרו. משא"כ זכות השני אין כל אדם יכול לקבלו. שהרי שר הצבא נדרש להיות מלומד ובעל עצה ותבונה ובאסיפת שרי הצבא להתיישב באיזה ענין נחוץ וכל אחד מחוה דעתו לפני המלך. ומי שהוא באמת אדם פשוט ואם יעלה לגרם מעלת שר הצבא. ובאסיפת השרים הוא יושב ודומם הלא ישבע קלון מכבוד. וא"כ אין יכול לקבל שכרו ולהתענג עליו אלא מה עושה המלך ברצונו. מתחלה נותן אותו האיש למקום למוד בני שרי הצבא עד שהוא מתכשר לכך. ואם שמכ"מ אין מדרגתו גבוה כשאר שרי הצבא מכ"מ יכול לשבת בשבת תחכמוני עם השרים וגם הוא יחוה דבר מצער. כך מעין זה הבדל שכר מצות משכר תורה. דשכר מצות הוא כעין זכות איש מדיני. וכל ישראל יכולין לקבלו. משא"כ שכר תורה הוא יושב בישיבה של מעלה ומי שאינו ראוי לכך אינו אפשר לקבל זה העונג הרוחני. ומה הקב"ה עושה מאציל עליו עוד בחייו איזה כח למוד. עד שלא ישבע קלון בהיותו לאחר מותו יושב בישיבה של מעלה. וכ"ז העלה ר"י דהמטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ כו'. מעתה תודוס האף שלא היה אדם גדול בתורה מכ"מ האציל לו הקב"ה בחייו דבר מצער לדרוש ק"ו מצפרדעים. כדי שלא יהא בוש בישיבה של מעלה בעוה"ב. וכ"ז בארנו בהרחב דבר (בס' במדבר כ"א) עה"פ באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם. ולא עוד אלא אפילו לאחר שהעלה ר' יוחנן דהמטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב כו'. מכ"מ אינו דומה למסייע לעושי מצוה. דשם תנן שיהא שכרו כעושה מצוה דומיא דמסייע לעוברי עבירה שהעד השלישי מסייע לעדים הראשונים ועונשם שוה. ומזה למדנו במכש"כ שכר מסייע לעושי מצוה שיהא שכרו שוה לעושה מצוה. משא"כ מסייע לת"ח שילמדו אע"ג שזוכה ויושב בישיבה של מעלה מכ"מ אינו שוה לת"ח עצמו כמו שאמר ר' יוחנן עצמו בברכות (דף ל"ד ע"ב) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו. אבל לת"ח עצמן עין לא ראתה וגו'. והדעת נותן ע"ז שהמסובין ויושבין עם המלך לא ישיבתו של זה דומה לישיבתו של זה.
מעתה נבא לענין דידן. דאפילו נעלה עה"ד שאפשר למכור שכר מצוה. א"א למכור שכר תורה. שהרי אם יבא על שכרו ישבע קלון מכבוד בישיבה ש"מ ותו וכי אפשר לעלות עה"ד שאם יכבד המלך לעשות אותו איש שהראה גבורה ועצה במלחמה לשר הצבא. והוא ימכור אותו זכות לאחר. הלא המלך אינו חפץ ביקרו של הקונה כלל. ואינו חפץ שיהא יושב באסיפת השרים וכמו כן אי אפשר בשום אופן להעלות עה"ד למכור שכר מלחמתה של תורה. וממילא בנ"ד שמכר מחצה של כל שכרו ואותו שכר תורתו לא נמכר ממילא בטל כל המקח".
על אף כל החשבון של שכר תורה מסיק הנצי"ב: "אחר שכן יש לנו לבאר הא דאיתא בהגהת רמ"א יו"ד (סי' רמ"ו) דאפשר להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר. דדוקא במה שממציא לו מנוחה שיהיה יכול לעסוק בתורה וכמו שבארנו לעיל הא דשמעון אחי עזריה ויוחנן דבי רבי. אבל מה שכבר למד וה"ה מה שילמוד בלי המצאת פרנסה שלו ודאי אין לו ענין. ונוסף דבר דמש"ה לא נאמר זה הדין אלא בעוסק בתורה ולא בשארי מצות. שיתנה עמו שהוא ימציא לו מצוה שלא היה אפשר לקיימו בתנאי שיחלוק עמו בשכר. דבשאר מצוה אפילו לא יתנה עמו כבר שנינו (במכות פ"א) שהמסייע לבעלי מצות כעושה המצוה. משא"כ מלימוד תורה כבר בארנו לעיל עפ"י ג' ברכות (דף ל"ד) שאין המסייע ללמוד דומה ללומד עצמו. בזה מהני תנאי שיחלוק עמו בשוה. ובאמת מורידין מעט את כבוד העוסק בתורה ומגביהין כבוד המסייע לו עד שישבו יחדיו בישיבה של מעלה ויתענגו מזיו השכינה".
נמצא שלמסקנה סובר הנצי"ב כי אפשר לעשות הסכם בין לומד למפרנס, וכבי' משוים את המפרנס ללומד לישב עמו במחיצתו ומורידים מזה ומגביהים את זה.
ו[עריכה]
שיטה מחודשת לרה"ג משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' לז). לפי דעתו בלימוד תורה ובמצוה זו בלבד ישנה אפשרות להסכם כזה ואין הוא כלל מדין צדקה. סיבת הדבר לשם לימוד כל התורה בהיקף ובעמקות וכיון שנבצר הדבר אף בדורות ראשונים נתנה התורה אפשרות לכך ע"י השתתפות בין שני אנשים, והשותפות מוחלטת, כביכול אישיות אחת בעלת שני גופים שחולקים בכל פעילותם הכלכלית ובכל פעילותם הרוחנית.
כך הוא כותב (שם אות ג):
"עכ"פ הא לימוד התורה כולה בכמותה ובאיכותה ובעמקותה הוא כמעט אי אפשר אף לאנשים חכמים גדולים ביותר אף בזמן חכמי התלמוד, ואף לדורות הנביאים ויהושע וזקנים לא היה לרובא דרובא, וגם כמעט לכולם, שיוכל איש אחד ללמוד כל התורה כולה כשיצטרך גם לעבוד לפרנסתו בשדות וכרמים וכדומה. ואף שהם אנוסים מ"מ הא עכ"פ לא היה שייך ידיעת כל התורה באיש אחד, רק להצדיקים שבדור המדבר שלא הוצרכו לעבוד לפרנסתם לא בשדות וכרמים וכדומה ואף לא בבית, אבל לא משבאו לארץ. ולכן עשו בשביל זה ישכר וזבולון שותפות. שישכר שהיה נפשו חשקה בתורה ביותר יעסוק רק בתורה, וזבולון יעסוק בפרנסה, שהוא בכל עבודת שתי הנחלות של ישכר ושל זבולון, וגם בפרגמטיא משום שלא היו הרבה שדות וכרמים בנחלתו, ושיחלקו שווה בשווה בהשכר שיש לשניהם בין בשכר הגשמי שבא ממעשיו דזבולון ובין בשכר לימוד התורה כל הימים שבא מישכר. כדי שישכר שלומד תורה יהיה בכוחו ללמוד כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה בכמותה ובאיכותה ובעמקותה, שע"י שניהם שייך שתתקיים המצווה דלימוד וידיעת כל התורה ע"י שנים, אחד משבט ישכר ואחד משבט זבולון. שהוא דבר גדול לכל ישראל, לבד עצם קיום המצווה, ששייך בדרך שותפות זה להרבה אינשי הרוצים לקיים מצוות לימוד וידיעת התורה. שא"כ נמצא שהוא מצווה אחת שנעשה בין תרוייהו אינשי דישכר ודזבולון, שלכן ליכא לתרוייהו אלא שכר דקיום מצוות לימוד וידיעת כל התורה שהוא מצווה אחת, אבל הגדולה ביותר, ושכרה מרובה ביותר וחולקים בין שניהם מחצה לישכר ומחצה לזבולון.
וכיוון שהוא עניין קניין מצוות לימוד התורה וידיעתה לעצמו יש על זה שיווי, והשיווי הוא שיהיו שניהם שותפין בכל ענייני הרווחים בין שיהיה להם בעולם הזה - שכל העסק והמלאכה הוא על זבולון, ובין שיהיה להם הקרן בעוה"ב והפירות בעוה"ז ולהיות מגנא ומצלא - שכל הלימוד והעסק בה הוא של ישכר".
בגלל ראיית השותפות בדרך זו המסקנות ההילכתיות שונות. הוא מסיק שהעסק הזה אינו יכול להיעשות עם מחללי שבתות וכד' שאינם מאמינים בכל העיסקא.
ובסוף תשובתו מסכם כמה פרטים להלכה:
"שצריך זבולון להתנות תחילה עם ישכר שהוא זבולון יעסוק במלאכה ופרגמטיא וכדומה וישכר יעסוק בתורה, ויחלקו השכר שווה בשווה - בין השכר גשמי דבעוה"ז שאיכא ע"י זבולון בכל מה שיצליחהו השי"ת, בין השכר שאיכא מהשי"ת לישכר על קיום מצוות לימוד התורה, שהוא אכילת פירותיהן ומגנא ומצלא בעוה"ז ועיקר שכר הגדול שיש לישכר בעוה"ב - ג"כ שווה בשווה.
דווקא שווה בשווה, ולא תלוי כפי שיתרצה. וכן א"א להתנות על פחות מחצי שכר דלימוד התורה, שעי"ז יהיה התרשלות לאינשי מלעשות כזבולון.
שלא שייך לעשות שותפות זה אלא כשישכר הלומד תורה יהיה במנוחה עי"ז, משום שעל פי הטבע שייך שזבולון ירוויח לפי פרנסת שניהם כסתם הוצאת אינשי במקום ההוא.
שלא שייך לעשות שותפות זו על זמן קצר דלא יהיה לומד התורה במנוחה עי"ז, אלא על זמן ארוך שיהא במנוחה לכל הפחות בתוך הזמן שהתנו. וגם שזמן המנוחה ארוך מספיק, שבזמן זה הוא ראוי להתחכם בתורה, דהא מסתבר שרק בשביל מצוות התחכמות בתורה איכא עניין השותפות - מה שליכא בכל המצוות. שלכן מוכרחין לומר דניתנה מצוות התחכמות בתורה וגם מצוות ידיעת התורה שתתקיים גם ע"י שנים, כעובדא דישכר וזבולון. וא"כ יש להצריך גם שיהיה זמן ששייך להתחכם ולהשיג ידיעות הרבה בתורה.
וכפי שמשמע בכתובות דף ס"ב ע"ב, הוא לא פחות משלש שנים. ואולי יש להכריע שלכתחילה ישתדל להשיג לעשות שותפות על זמן לא פחות מג' שנים, דזהו שיעור הקטן שמצינו לעניין התחכמות והתגדלות בתורה. אבל אם קשה למצוא, יעשה שותפות גם לשנה. אבל לא יעשה שותפות לפחות משנה משום שאז ודאי לא יהיה לו מנוחה יותר בשביל זה, כשאף לשנה אין לו להוצאותיו הרגיל בהם.
שצריך לעשות שותפות זו דווקא עם אחד המחשיב לימוד התורה ביותר, שכדאי לו לעמול בשביל חשיבות הלימוד כל ימיו, כמו שהעוסק בתורה לומד כל ימיו. אבל אם אינו חשוב לו כל כך לימוד התורה, אך עושה זה בצירוף אהבתו לישכר העוסק בתורה - לא מצד שהוא חכם בתורה, אלא מטעם אחר שהוא שכנו וקרובו וכדומה - לא נחשב זבולון כלומד תורה".
מסקנות[עריכה]
ישנן שלש שיטות בהבנת השותפות בין יששכר וזבולון:
שיטה אחת (רבינו ירוחם, רמ"א, אפרקסתא דעניא, חזו"א, מנחת יצחק, ציץ אליעזר ועוד) הרואה זו כשותפות רגילה עפ"י תנאיה וחולקים בשכר העוה"ב, וזבולון נותן ליששכר כדי פרנסתו ודנו האחרונים מה הנכלל בכך.
שיטה שניה (רב האי גאון, תשב"ץ, ערוה"ש, הנצי"ב) אין חלוקה בשכר הרוחני וע"כ אין מקום להסכם עליו, והותר ליששכר לעשות הסכם עם זבולון שהוא יהיה תומכו בעוה"ז ומצד זה יזכו לשבת יחדיו בצל השכינה.
שיטה שלישית של האג"מ הרואה את השותפות כמוחלטת לגמרי ויוצרת מעין אישיות אחת, והיא צריכה להיות לזמן ארוך ולחצאים בכל רכושם ובשכר תורתם.