המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
"וזאת תורת המנחה" - תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת מנחת כהנים שהיא כליל מנין ת"ל תורת
"הקרב אותה" - היא הגשה בקרן דרומית מערבית
"לפני ה'" - הוא מערב שהוא לצד אהל מועד
"אל פני המזבח" - הוא הדרום שהוא פניו של מזבח שהכבש נתון לאותו הרוח
[יז] תורה אחת לכולן וכו'. דאין לומר ריבויא ד"תורה" אתא על שאר ד' מנחות, דלא נכתב לעיל דבעי לבונה רק מנחת סולת (לעיל ב, ב), דזה אינו, דהא קרא דהכא בכל מנחה איירי, ואם כן בלא ייתורא ד"תורה" יש ללמוד לכל המנחות, וכך פירש בסמוך (רש"י פסוק ח) 'לפי שלא פירש אלא באחת מן המנחות לכך הוצרך לכלול כולן', ולפיכך "תורת המנחה" לא אתיא אלא למנחת כהן:
[יח] היא הגשה. לא הקרבה על המזבח, דהא "אל פני המזבח" כתיב, ואין זה הקרבה על המזבח:
[יט] בקרן דרומית מערבית. כדיליף בסמוך דכתיב "לפני ה'" דהוא צד מערב, וכתיב "אל פני המזבח" דהוא צד דרום, דהוא פני המזבח (רש"י כאן), ואם כן אי אפשר לומר אלא הגשה בקרן דרומית מערבית, והשתא מקויים תרווייהו (סוטה דף יד:):
"וזאת תורת המנחה" - הוסיפה הפרשה הזו כפי פשוטה ארבע מצות במנחה שתהא נאכלת מצות (פסוק ט) ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד (שם) ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן (פסוק יא) ושיקדש כל אשר יגע בהן (שם) וכפי מדרשו דברים הרבה מחודשים בה שאפילו מנחת כהנים שאינה נקמצת טעונה שמן ולבונה ושיגיש אותה לפני ה' שהוא קרן מערבית ואל פני המזבח שהוא קרן דרומית ונמצא שטעונה הגשה לקרן מערבית דרומית (זבחים סג) והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון אחד בשני כלים (מנחות כד) ושלא יעשה מדה לקומץ (שם יט) ואמר לא תאפה חמץ להקיש כל המלאכות לאפיה שאף לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שבה עובר בלאו ולוקה עליו בפני עצמו (מנחות נה) חלקם נתתי אותה מאשי שאף לחלק אינם רשאין אלא לאחר מתנות האישים ומכאן למדנו לכל הקדשים דכתיב קדש קדשים היא (תורת כהנים פרק ג ב) לא תאפה חמץ חלקם שאף השירים אסורים בחימוץ (מנחות נה) כחטאת וכאשם לימד מה חטאת מן חולין ביום וביד ימנית אף זו מן החולין ביום וביד הימנית (תורת כהנים פ"ג ג) וכל זכר בבני אהרן שאפילו בעלי מומין במחלוקת (זבחים צח) והוסיף בכהנים וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל (פסוק טז) אמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם בעבור שכל כהן מקריב קרבנו הוא בעצמו ואם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו כאילו לא הקריב דבר כי מנחת יחיד לא יקריב ממנה כי אם הלבונה והקומץ ולא די מיעוט זה הקרבן אלא שיאכלנה וידמה שלא הקריב קרבן כלל ולכן ישרפו את כלה
וזאת תורת המנחה. כבר היא אמורה בסדר ויקרא, ונפש כי תקריב קרבן מנחה, אבל נזכרה בכאן בשביל ארבע מצות שנתוספו בה, האחת שתהא נאכלת מצות, שנאמר מצות תאכל, והשנית שתהא נאכלת בחצר אהל מועד, שנאמר בחצר אהל מועד יאכלוה, והשלישית שיאכל אותה כל זכר בבני אהרן, והרביעית שיקדש כל אשר יגע בה אם יגעו בה קדשים קלים או חולין יקדשו להיות כמוה, שאם היתה פסולה יפסלו ואם כשרה יאכל כחומר המנחה.
והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה לפני המזבח, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו. ושחלק מועט מכולה הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה. ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון. והזכיר תורה בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו. ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא מחייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם. ואמר וזאת תורת זבח השלמים והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ. כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא שאור שבעיסה, מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה. אבל כשהם שלמים פשוטים שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש:
וזאת תורת המנחה עד זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו. והנה במשפט העולה אמר הכתוב זאת תורת העולה היא העולה אמנם במנחה לא אמר היא המנחה וכן בחטאת ובאשם ובשלמים לא אמר היא החטאת ולא היא האשם ולא הם השלמים. והטעם בזה לפי שהעולה שנתן הכתוב כאן משפט' היא תמיד של בין הערבים כמו שפירשתי ולכן הוצרך לומר היא העולה כדי להבדיל' מעולת נדבה ומעולת הבקר. אבל המנח' והחטאת והאשם והשלמים הם אותם שיזכור עצמם שדבר בהם בסדר ויקרא ומפני זה לא אמר בהם היא המנחה או היא החטאת כמו שאמר בעולה כי בעולה בא להבדיל ובחטאת ובמנח' והאשם והשלמים אין הבדלה. וכתב הרמב"ן שפרשה זו כפי פשוטה ד' מצות במנח' והם שתהא נאכלת מצות ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד. ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן. ויקדש כל אשר יגע בה. ולפי מדרשו דברים הרבה נתחדשו בה שאפי' מנחת כהנים נקמצת ושיגיש אותה לפני השם שהוא קרן מערבית ואל פני המזבח שהוא קרן דרומית ונמצא שטעונה הגשה לקרן מערבית דרומית והנה בסדר ויקרא בפרש' ונפש כי תקריב מנחה כתו' ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה וכמו שאמר הכתוב כאן והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנ' למה לא אמר גם כן מלבונתה והוצרך לומר ואת כל הלבונ' אשר על המנח'. אבל נאמר כן מפני מה שכתב רש"י שם מלא קומצו מסלתה הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסול והנה בכאן למה לא אמר מלא קומצו ואמר בקומצו כדי ללמוד שלא יעשה מדה לקומץ אלא היה במשמע שאם עלה בידו קורט לבונה פסול לכן רמז זה באופן אחר. ואמר ואת כל הלבונה אשר על המנח' כלומר שאחר שירי' בקומצו מסולת המנחה ומשמנ' לקט את כל הלבונה כיון שהיתה כלה על המנח' שלא הורם ממנה בקומץ כלום. ומזה למדנו שכך הוא דינה ומשפטה שלא ירים ממנה בקומץ כלום. אבל אחרי שירים בקמצו מסולת המנחה ומשמנ' ירים בפני עצמו את כל הלבונ' אשר על המנח' והקטיר המזבח ומאשר ארז"ל בסדר ויקרא מלא קומצו הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסול. יש ללמוד שני דברים אחרים שהמלח שהיה נתן במנח' כמו שאמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח היה נותן על המנחה קודם קמיצה והיה ניתן במקום אחר ממנה בלבד כמו הלבונה לא כמו השמן שכתב רש"י ויצק עליה שמן על כלה ונתן עליה לבונה על מקצתה. וזה שאם היה המלח ניתן במנח' אחרי קמיצ' לא היה אפשר לומר הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח. ואם היה המלח ניתן במנח' על פני כלה לא היה אפשר לקמוץ ושלא יעלה בידו גרגיר מלח. ואמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לפי שכל דבר שלם בטבע או בהסכמה כשיחוסר ממנו חלק מה יקרא הנשאר ממנו נותר בין שיהיה המחוסר מעט או חצי או רוב. אם מעוט כמו במנחה שהיה מחוסר ממנה קומץ ונקרא האחר נותר וכן את צאן לבן הנותרות. ואם חצי כמו אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. ואם רוב כמו והנותר ממנו עד בקר. ואמנם באמרו והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. ראוי לעיין בד' חלקי הסותר שמצאתי בקרבנות כמו שהעירותי בשאלותי אבל הענין בזה הוא שבכל מקום שיאמר ריח ניחוח לבד הוא גם כן אשה כמו שמצינו במנחה בסדר הזה שאמר עליה ריח ניחוח לבד ובסדר ויקרא נאמר עליה אשה ריח ניחוח. והוא הדין שבכל מקום שיאמר אשה לבד הוא ג"כ ריח ניחוח כמו שמצינו בשלמי העז והקריב ממנו קרבנו אשה לה' ואח"כ אמר והקטירם הכהן המזבח' לחם אשה ריח ניחוח. והנה בפרשת שאור ודבש נאמר לא תקטירו ממנו אשה לה' ונאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. הרי התבאר מזה שבכל מקום שנאמר אשה הוא ריח ניחוח ובכל מקום שנא' ריח ניחוח הוא גם כן אשה לפי ששניהם כאחד בכל מקום. אמנם כאשר לא נאמר אשה ולא ריח ניחוח הוא שאינו קרבן נבחר ומרוצה לפני השם ולזה תמצא בסדר ויקרא שבעולת הבקר נאמר אשה ריח ניחוח לה' וכן בעולת הכבשים ובעולת העזים ובעולת העוף ובמנחות כי לפי שהיו כל אלה עולות באים בנדבה להדבק הנשמה השכלית ביוצרה היה קרבנה מקובל ונרצה והוא המכוון באשה ריח ניחוח לה'. רוצה לומר שהקרבן ההוא יהיה למאכולת אש על המזבח והוא ריח ניחוח מקובל בנחת רוח לפני השם וכן בשלמי הבקר ובשלמי הכבשים ובשלמי העזים נאמר אשה ריח ניחוח לה' להיותם זבחי צדק וזבחי שלמים שלא היו באים על חטא. אמנם בחטאת ובאשם להיותם קרבנות באים על עונות לא נאמר בהם אשה ולא ריח ניחוח לה' לפי שלא בחר ה' באלה והלואי שלא יחטאו ולא יקריבו קרבן ולזה בחטאת הכהן המשיח ובחטאת הסנהדרין ובחטאת הנשיא לא נאמר אשה ולא ריח ניחוח כי היו חטאיהם נמאסים לפני השם. אבל בחטאת ההדיוט מעם הארץ לפי שלא היה חמור חטאו מפני קוצר ידיעתו נאמר בה לריח ניחוח לה' מה שלא נאמר באחת מכל החטאות והאשמות שזכרה התורה. הנה התבאר שטבע הקרבן ועונו חייב כל זה. ולפי שעתה דבר הכתוב מהמנחה שהיתה בנדבה לכן נאמר כאן עליה ריח ניחוח אזכרתה לה'. והותרה בזה השאל' הט'. וכתב רש"י שבאה הפרשה הזאת לרבות כל המנחות וגם לרבות מנחת הכהנים שעדין לא הוזכרה כי מה שאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד. הנה משפט כולל לכל המנחות זולתי מנחת הכהנים שכליל תהיה לא תאכל כמו שהזכיר הכתוב אח"ז. והנה אמר שתי הודעות במקום קדוש בחצר אהל מועד לפי שמקום קדוש הוא כולל אפי' קדש הקדשים כמו שאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש לזה הוצרך לפרש בחצר אהל מועד. ואלו נאמר בלבד בחצר אהל מועד לא היינו יודעים מאיזה טעם היו המנחות נאכלות שמה לכן פירש הטעם באמרו שהוא להיותו מקום קדוש והנה מקום קדוש או מקום הקדש אחד הוא וכמו שאמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. ואמרו לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותם מאשי קדש קדשים היא כחטאת וכאשם. ראוי לפרש שזה הפסוק בא לתת טעם לשני דברים שנאמרו בפסוק הקודם והם מצות תאכל במקום קדוש כאומרו והנה הטעם שמצות תאכל הוא לפי שאינני רוצה שתאפה חמץ בעבור שחלקם נתתי אותה להם מאישי כלומר משולחני וכמו שאותו שעל שלחני הוא מצה כן חלקם ראוי שיהיה מצה כי המלך הנותן פרס לעבדיו מעל שלחנו ראוי שיתן לו ממאכלו ע"כ הבכורים והתרומות והמעשר היו נאכלים מצה או חמץ לפי שלא באו על שלחן המלך. אמנם המנחה שהוגשה בשלמות' על המזבח בקרן מערבית דרומית והיא מצה ואחרי שנקמצה הנותר יאכלו הכהנים היה ראוי שיאכלו אותה מצה גם כן כמו שנקרב' על המזבח וזה הטעם שנתן לאכילתה מצה וכן נתן טעם למה תאכל במקום קדוש ואמר שהוא לפי שקדש קדשים הוא כחטאת וכאשם וכמו שהחטאת והאשם נאכלים במקום קדוש בחצר אהל מועד כן ראוי שהמנח' תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד. ואמנם שהיה החטאת והאשם קדש קדשים הכתוב באר אותו אח"ז ונסמך כאן על מה שהיה עתיד לבאר שמה וכבר כתבתי שהוא על דרך מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל שעדין לא שמענו ענין שקל הקדש והותרה בזה השאלה הי'. ואמרו כל זכר בבני אהרן יאכלנה להגיד שלא תהיה המנחה נאכלת לנשי הכהנים ולבנותיהם ואין פירושו שיאכלנה כל אחד ואחד מבני אהרן הזכרים רק טעמו שכל זכר מבני אהרן שיאכל ממנה יאכל החלק המגיע לו:
[א] "וזאת תורת המנחה"-- לבית עולמים. "זאת"-- אינה נוהגת בבמה.
"תורת המנחה" -- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.
[ב] וכי מנין יצאו?
מכלל שנאמר (ויקרא ב', א'-ג') "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה..והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" - יכול אין טעונה שמן ולבונה אלא מנחות ששיריהן נאכלים!... מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין?
תלמוד לומר "תורת המנחה"-- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.
[ג] אמר רבי עקיבא מה מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים ללתיתין -- לא נחלק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים ללתיתין!
אמר לו ר' חנניא בן יהודה וכי מה ראיה לאו להין?! עשה ללא תעשה?! תלמוד לומר "תורת המנחה"-- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.
[ד] "הַקְרֵב אֹתָהּ"-- כשרה ולא פסולה. "אֹתָהּ"-- כולה כאחת.
"בני אהרן"-- ולא בנות אהרן.
"לפני השם" - יכול במערב? תלמוד לומר "אל פני המזבח".
אי "אל פני המזבח", יכול בדרום? תלמוד לומר "לפני השם".
הא באיזה צד מגישה? בקרן דרומית מערבית [ודיו].
[ה] ר' אליעזר אומר יכול יגישנה בדרומה של קרן או במערבה? - אמרת לאו.
שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו. תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו.
כשאתה אומר "לפני השם" במערב - בטלת "אל פני המזבח" בדרום. וכשאתה אומר "אל לפני המזבח" בדרום - קיימת "לפני השם" במערב.
