הראי"ה קוק - כתב יד

אדם הראשון וחטא עץ הדעת

אדם הראשון כיוון שהיה עלול לחטא, לא בא עדיין למדרגה העליונה בתכלית העליונות גם לפני חטאו. ובגדי תפארת היו מוכנים לו, שהם יותר עליונים מהליכת ערומים ללא בושה, אף על פי שגם זו היא מעלה גדולה יותר הרבה ממעמד של צורך כיסוי בשר ערווה.

בתורה נעוץ תיקון עולם כללי, והוא תיקון חטא אדם הראשון בצורה של הוספת כוח וגבורה, להוסיף על ידי החטא תיקון גדול כזה, שיעלה האדם והעולם במעלה יותר עליונה ויבואו למעמד גבוה יותר ממה שהיה באדם הראשון לפני החטא, וממה שהיה העולם בתחילה לפני חטא הארץ, והמאורות לפני קטרוגן.

אדם הראשון בלשון ארמי סיפר, ולא היה במדרגת לשון הקודש, כי אם עד שיתוקן ויסיר ממנו בבחירתו גם את העלילות לחטא. אחר כך היה ההכרח לעלות אל לשון הקודש, שהוא יסוד העליות היותר עליונות, מגמת העולם. אלמלא היה הדבור רק ארמית, גם אחר כך היה העולם נופל בלא יסוד. כשיורדים צריכים לשאוף לעליה דווקא עליונה בתכלית הגודל, ואז הכוח לעלות מתרבה.

פורסם בעיתון מקור ראשון, 5 באוגוסט 2008, מוסף שבת.

נשמות שבגוף

אני רואה עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף. נשמות ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור. הטיסה העליונה שמעל כל שאר הגוף. ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. ואותו האוצר הגדול המלא נשמות שבגוף מוכרח שיכלה. כל הנשמות הללו - שלא על הגוף הם שורים, עליו הם מקיפים, חונים סביבו, מאירים אותו מכל עברים, ומשתמשים בו לתעודות המעשה ורכוז החיים הפעולתיים בצמצומם - הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא אל הפועל את תפקידם הגופני ולהתעלות אחר כן ממעל לו.

ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש ומלא רעננות. נשמות חדשות מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי עולמים הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר אל עליון - האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה. "אין בן דוד בא, עד שיכלו נשמות שבגוף שנאמר: 'כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי'". אך אז יגיע תור מלכות אל עליון, אל אלוהי ישראל להגלות על כסא דוד וממלכתו.

להתחיל מראש

אנו צריכים תמיד להתחיל מראש, מראשית המחשבות של הילדות. לבררן ולזככן ולהוציא את הטוב והאור שבהן בטוהר ובאומץ. אין לנו לזלזל במחשבות פשוטות. הן הן עומדות לנו להאיר את דרכנו יותר מכל המחשבות שאנו מדמים שהן רמות ונשגבות.

קנאת הקודש

אכול קנאה אני הולך. קנאת החול תאכלני. היתכן להיות שכבר פס כח היצירה מן הקודש? ומכל המחזיקי בכנף מעילו היתכן? אנחנו צריכים לפתור מצדדיה השונים, בפשפוש של מעשים ושל דעות מצידנו, בבקורת נאמנה של חיוניות ושלמות - כל חוגי החיים והמפעל הרוחניים שלנו.

צערי התדירי הוא קנאת הקודש. מכאוב דוקר חודר בנשמתי בהיותי רואה שהמחשבות החילוניות והשאיפות החילוניות מתפשטות בעולם. לוקחות לבבות, קונות נפשות ומתגשמות במעשים. ושאיפות הקודש ורעיונות הקדושה מונחים כאבן שאין לה הופכין. אין מטפל בהם ואין מי שיסביר אותם, שירחיבם, שיחבבם על הקהל הרחב, ושיתן להם מהלכים בפועל ובמעשה. על זה הנני חולה, והנני סובל ענויי נפש נוראים, שהם הם יסורים של אהבה שלי, המביאים אותי לקרוא בקול את הכרוזים על דבר תחיית הקודש ועל דבר דגל ירושלים.