הקדמת הרמב"ם לפרק חלק (שלמה בן יוסף)

הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" במסכת סנהדרין, בתרגומו של ר' שלמה בר' יוסף בן יעקב הרופא, הוא המתרגם הקדום של סדר נזיקין המופיע בדפוסים הרגילים.‏

מתוקן ע"פ המקור הערבי לפי מהדורת הולצר בתוספת תיקונים קלים, הסברים קצרים, ועיצוב בהיר בשביל הקורא והלומד. לפרטים נוספים על מהדורתנו ראו כאן.

הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, בתרגומו של ר' שלמה בר' יוסף בן יעקב הרופא. מהדורת יצחק אהרן הולצר (ברלין תרס"א), ובו המקור הערבי ע"פ כתבי־יד והתרגום העברי מוגה ע"פ המקור.

[משנה מסכת סנהדרין, פרק עשירי]

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ".

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרוֹס.

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אַף הַקּוֹרֵא בִסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו כו): "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ".

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתוֹתָיו.

ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים מן האמונות, גדולים ונכבדים עד מאוד.

[דעות בעלי התורה על השכר והעונש]

הֶוֵי יודע, כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצווֹת שצִוַנו בהם השם יתברך על ידי משה רבנו עליו השלום, וברעה שתמצא אותנו כשנעבור עליהן – מחלוקות רבות מאוד לפי השתנוּת שכליהם. ונשתבשו בהם הסברות שיבוש גדול, עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה, ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשיבוש גדול.

כת ראשונה סוברת כי הטובה היא גן עדן, וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יְגִיעַ, ושיש שם בתים מאבנים טובות ומיטות מוצעות בְּמֶשִׁי, ונהרות מושכות יין, ושמנים מבושמים, והרבה דברים מזה המין. וכי הרעה היא גיהנום, והוא מקום בוער באש שבו שורפים הגוִיות, ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי, יֶאֱרַךְ סיפורם. והכת הזאת תביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו זכרונם לברכה, וממקראות הכתוב שפשטם נאותים לְמה שהם אומרים או לרובו.

וכת שנייה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת היא ימות המשיח, מהרה יִגָּלֶה. וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלכים: כולם חיים וקיימים לעד, וְיגבהו בקומתם, וְירבו וְיעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם. ואותו המשיח, כפי מחשבתם, יִחְיֶה בעוד קיום השם יתברך [לנצח]. וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי, ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות. וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים, ולא יזכה לראותו. ומביאים ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים, ובכתובים במקרא יסכים פשטם לְמה שהם אומרים או לקצתו.

וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוֶה היא תחיית המתים, והיא שיחיה האדם אחר מותו, ויחזור עם קרוביו ובני ביתו, ויאכל וישתה ולא ימות עוד. וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו. ומביאים ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים, ובפסוקים מן המקרא שפשטם יורה על מה שהם אומרים.

וכת רביעית תחשוב כי הטובה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאווֹת העולמיות בעולם הזה, כמו שׁוּמַן הארצות ונכסים רבים, ורוב הבנים, ואורך חיים ובריאות הגוף, והשלום והביטחון, והיות המלך בָּנוּ [מישראל] וִהְיוֹתֵנוּ שולטים על מי שהצר לנו. והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה היפך העניינים האלה, כמו מה שאנחנו פה היום בזמננו זה, זמן הגלות. ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה: מן הברכות והקללות וזולתם, ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא.

וכת חמישית והם הרבה, מחברים העניינים האלה כולם, ואומרים כי התוחלת היא שיבוא המשיח וִיחַיֶּה המתים, וְיִכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו, ויהיו בריאים כל ימי עולם.

אבל זו הנקודה הנפלָאת, רצוני לומר "העולם הבא" – מעט תמצא בשום פנים [מי] שיעלה על לבו [או] שיחשוב, או שייקח זה העיקר, או שישאל על זה השם: על איזה דבר הוא נופל? אם הוא תכלית הטובה, או אחת מן הדעות הקודמות היא התכלית? או שיבדיל בין התכלית, ובין הסיבה המביאה אל התכלית. ולא תמצא בשום פנים מי שישאל על זה או ידבר בו.

אבל מה ששואלים העם כולו, ההמון והמבינים: היאך יקומו המתים, ערומים או לבושים? ואם יעמדו באותן התכריכין עצמן שנקברו בהם, ברקמתם ובציורם וייפוי תפירתם, או במלבוש שיכסה גופם בלבד? וכשיבוא המשיח אם יהיו שווים העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש? והרבה שאלות כאלה בכל עת.

[משל ונמשל על השכר והעונש]

ואתה המעיין בספר זה, הָבֵן זה המשל שאני מְמַשֵּׁל לך, ואז תכין לבך ותשמע דְּבָרַי בכל זה.

[המשל:] שים בדעתך כי נער קטֹן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָׁנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנוּת שָׁנָיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותם המגדים אצלו יקרה בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עָמָל וִיגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עָמָל התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.

וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויֵקַל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו – יְזָרזו אותו וִיעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים כאלה. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.

וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו לְמה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרין. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו היא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.

וכשתהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נָקֵל – יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למד כדי שתהיה רב ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מצווֹתיך, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וִינשאוהו וִישבחו אותו.

וכל זה מגונה. ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר: "לאיזה דבר נלמד? אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד." וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצווֹת וְיִלמַד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר.

והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". והם רומזין לְמה שביארתי לך, שאין לָשׂוּם תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה. ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת. והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותה.

[הנמשל:] ואסור לאדם השלם שיאמר: כשאעשה אלה המידות הטובות, ואתרחק המידות הרעות שצִוָּה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה? לפי שזה כמו שיאמר הנער: כשאני קורא זה, מה יתנו לי? והם אומרים לו: דבר פלוני. לפי כשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית "תכלית" אחרת – אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר (משלי כו ה): "ענה כסיל כאולתו".

וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוָה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניינים, אנטיגנוס איש שׂוכו (אבות פ"א מ"ג): אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הֶיו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה". ואמרו זכרונם לברכה (ע"ז י"ט ע"א): "במצווֹתיו חפץ מאוד" (תהלים קיב א), אמר רבי אליעזר: "במצווֹתיו" – ולא בשכר מצווֹתיו. וכמה עצומה הראיה הזאת, וכמה היא מבוארת! והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר.

וגדול מזה מה שאמרו בספרֵי: שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאֶקָּרֵא רב, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר (דברים יא יג): "לאהבה את ה' אלהיך" – כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה.

הנה התבאר לך זה העניין, ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת החכמים עליהם השלום. ואין מעלים עיניו מזה אלא אוויל משתגע, שקלקלוהו וְשִׁבְּשׁוּהוּ המחשבות הַסְּכָלוֹת והרעיונות הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה עובד מאהבה (סוטה ל"א ע"א), ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.

ולפי שידעו החכמים זכרונם לברכה שזה העניין קשה עד מאוד, ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת העניין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידה, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק. והיאך יאמר לבעל תורה: "עשה אלה המעשים" ו"לא תעשה אותם", לא לְיִרְאָה מעונש מן השם יתברך ולא לתקוַת שכר טוב ממנו? זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום. ולכן התירו להמון, כדי שֶׁיִּתְיַשְּבוּ על אמונתם, לעשות המצווֹת לתקוַת שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שֶׁיַּשִּׂיג הַמַּשִּׂיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלימוד כמו שהבאתי המשל. והאשימו לאנטיגנוס איש שׂוכו, בְּבָאֲרוֹ להמון מה שביאר, ואמרו בזה "חכמים היזהרו בדבריכם", כמו שנתבאר באבות (אבות פ"א מי"א).

ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצווֹת מיראת העונש ותקוַת השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת, וְיַחזרו עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נ' ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

[דעות בני אדם בדברי החכמים]

וממה שאתה צריך לדעת, כי בנוגע לדברי חכמים זכרונם לברכה, נחלקו בני אדם לשלוש כיתות:

הראשונה והיא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו, ומה ששמעתי עליו – הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולן הן אצלם מחויבות המציאות. ואמנם עושים כן לפי שלא הבינו החכמות, והם רחוקים מן התבונות; ואין בהם מן השלמוּת כדי שיתעוררו מאליהם, ולא מצאו מְעוֹרֵר שֶׁיְּעוֹרֵר אותם. וסוברים שלא כוונו החכמים בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואף על פי שהנראה מקצת דבריהם יש מהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו יְסוּפַּר על פשוטו לעמי הארץ, כל שכן לחכמים, היו תמהים בהתבוננתם בהם והיו אומרים: היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה, או שיאמין שהיא אמונה נכונה, קל וחומר שייטיב בעיניו.

וזו הכת עניית הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים כפי דעתם; והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זה. וחי השם יתברך כי הכת הזאת מאבדים הדרת התורה ומאפילים זָהֳרָהּ, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה (דברים ד ו): "אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים זכרונם לברכה מה שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אותו שאר האומות, אומרים: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטֹן הזה".

ורוב מה שעושים אלה הדרשנים, שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שהיו שותקים! כמו שאמר (איוב יג ה): "מי יתן החרש תחרישון, ותהי להם לְחכמה". או שיהיו אומרים: אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר, ולא היאך יתפרש. אבל הם מְחַשְׁבִים שהם מבינים אותו, ומשתדלים להודיע ולפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות מסכת ברכות ופרק "חלק" וזולתם על פשטם מילה במילה.

והכת השנייה הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום, והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר. והם באים לְסַכֵּל אותם וֹלְגַנּוֹתָם, ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וְיַלְעִיגוּ על דברי חכמים לרגעים [בכל עת], וסוברים שהם נבונים יותר וששכלם יותר זך מהם. ושהם עליהם השלום נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו מַשִּׂיגִים דְּבַר חכמה בשום פנים.

ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתייחסים לחכמת הרפואות, וְהַמַהְבִּילִים בגזרת הכוכבים, לפי שהם חכמים בעיניהם, ומחודדים ופילוסופים. וכמה הם רחוקים מן האנושוּת אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת! אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פְּתַיּוּת.

והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים, אשר נתבררה חכמתם לחכמים. ואלה הפתאים, אִילו היו עמלים בחכמות עד שהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלוהוּת והדומה להן מן הדברים, אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק הַמַּעֲשִׂיִּי מן הפילוסופיה – אז היו מבינים אם החכמים זכרונם לברכה חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עניין דבריהם.

והכת השלישית והם – חי השם! – מעטים עד מאוד עד שאין ראוי לקרותם "כת", אלא כמו שיאמר לשמש "מין" [ורק היא יחידה]. והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים זכרונם לברכה וטוב שכלם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמתיים למאוד. ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות, מחיבוריהם הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעת "הנמנע" ומציאות "המחויב להימצא". וידעו כי הם עליהם השלום אינם מדברים הֲתֻלִּים. וְנִתְאַמֵּת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים – דִּבְּרוּ בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.

ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר (משלי א ז): "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם". וידוע הוא אצל בעלי הלשון כי "חידה" הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר, לא בנגלה ממנו. וכמו שאמר (שופטים יד יב): "אחודה נא לכם חידה" וגו'. לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל.

והאיך נַאֲשִׁימֵם על שמחברים החכמה על דרך משל, ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים, ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש (רצוני לומר שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קֹהלת)? ואיך יקשה עלינו לִסְבּוֹר פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם, כדי שֶׁיֵּאוֹת לשכל ויסכים עם האמת ועם כתבי הקודש?! והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא, ומוציאים אותם מפשוטם ומשימים אותם משל, והוא האמת. כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות י"ח ע"ב) בפירוש פסוק "הוא הכה את שני אריאל מואב" (דה"א יא כב) שהוא כולו משל, וכן מה שנאמר "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור" (שם). וכן "מי ישקני מים מבור בית לחם" (שם יז) ושאר הסיפור כולו משל (ב"ק ס' ע"ב). וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם "משל היה" (ב"ב ט"ו ע"ב), ולא פירש לאיזה דבר הוּשַׂם זה המשל. וכן מֵתֵי יחזקאל אמרו קצתם "משל היה" (סנהדרין נ"ב ע"ב), ורבים כאלה.

ואם אתה המעיין מאחת משתי כתות הראשונות – אל תשגיח בִּדְבָרַי בשום דבר מזה העניין, לפי שלא יהיה נָאוּת לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו. והיאך יאותו המאכלים הקלים, המעטיםבכמותם הישרים באיכותם, לאדם שהרגיל במאכלים הרעים הכבדים? אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא ה).

ואם אתה מן הכת השלישית, וכשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו ותדע שהוא חידה ומשל, ותשכב עַשׁוּק הלב וטרוד הרעיון בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כוונת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר (קהלת יב י): "למצוא דברי חפץ, וְכַתוּב יושר דברי אמת" – ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בעזרת השם.

[השכר והעונש האמתיים]

ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו.

הֱוֵי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עֵין הצבעים, ואין החרש משיג שֵׁמַע הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל – כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיים. וכמו שֶׁהַדַּגִים אינם יודעים יסוד האש לפי שְׁהִיוּתָם ביסוד [המים] שהוא הפכו, כן אין נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני. אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד, והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל. וכל מה שזולתי אלה – הוא אצלנו בלתי מצוי, ואין אנו מכירים אותו, ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה.

וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני, ולפיכך אין אנו מַשִּׂיגִים אלא תענוגיו. אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים, אינם נפסקים, ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים.

ואין ראוי אצלנו בעלי התורה, ולא אצל האלוהיים מן הפילוסופים, שנֹאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג. אבל באמת שיש להם תענוג גדול מאוד במה שהם יודעים ומשיגים באמיתת הבורא יתברך, ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק. ואין תענוג גופני אצלם, ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגים אותו.

וכמו כן אנחנו כשיזכה ממנו מי שיזכה, ויעלה לאותה מעלה אחר מותו – אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם. אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט מִמַלְכוּתוֹ וממשלתו, ויחזור לשחק עם הנערים בכדור ברחובות העיר, אף על פי שכבר היה בזמן שעבר בלא ספק טוב בעיניו לשחק בכדור מן המלכות. וזה בקטנוּת שָׁנָיו, כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניינים, כמו שאנחנו היום משבחים ומנשאים תענוגי הגוף על תענוגי הנפש.

וכשתתבונן בעניין שני התענוגים האלה, תמצא פחיתות האחת ומעלת השנייה, ואפילו בעולם הזה. וזה כי אנו מוצאים רוב בני האדם כולם מְיַגְּעִים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, וְשֶׁיְּנַשְׂאוּהוּ בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להינקם מאויבו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב. ואם עניינו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר.

ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יְסֻפַּר, ולא יִמָּצֵא משל למשול בו אותו התענוג. אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כְּשֶׁנִּפְלְאָה בעיניו גדולת הטוב ההוא, אמר (תהלים לא כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". וכן אמרו עליהם השלום (ברכות י"ז ע"ב): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה". רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם" – השארות הנפש בקיום המושכל לה, וִהְיוֹת היא והוא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יֶאֱרַךְ ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצה לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו.

הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל הַחֶבְרָה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה. וקיום הנפש, כמו שביארנו, עד אין סוף כקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שהשיגה אותו, כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שֶׁיִּדְמֶה לו. כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ, בדבר הנפסק? וזה שאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב ז), ומפי הקבלה למדנו בפירוש זה (קידושין ל"ט ע"ב): "למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" – לעולם שכולו ארוך".

והרעה השלמה היא שתיכרת הנפש וְתֹאבַד, ושלא תהיה חיה וקיימת. והוא ה"כרת" הכתוב בתורה. וענין ה"כרת" הוא שֶׁתֹּאבַד הנפש, כמו שבארו ואמרו: "הִכרת תִכרת הנפש ההיא" (במדבר טו לא), ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ס"ד ע"ב) "הִכרת" – בעולם הזה, "תִכרת" – בעולם הבא. ונאמר (שמ"א כה כט): "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף, ומאס באמת ואהב השקר – נכרת מאותה מעלה, ויישאר חומר נכרת.

וכבר ביאר הנביא עליו השלום שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים, וזהו שנאמר (ישעיהו סד ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך". ואמרו בפירוש זה (ברכות ל"ד ע"ב): כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – "עין לא ראתה אלהים זולתך".

[היִעודים בתורה ופירוש המשנה]

אמנם הַיִּעוּדִים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה עניינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: כי הוא אומר לך אם תעשה המצווֹת האלה אֲסַיֵּעַ לך על עשייתם והשלמוּת בהם, ואסיר מעליך המעיקים כולם. לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות המצווֹת לא כשהוא חולה ורעב או צמא, ולא בשעת מלחמה ומצור. ולכן יָעַד שיסורו כל אלה העניינים, ושיהיו בריאים ושקטים עד שֶׁתִּשְׁלַם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא.

הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה שתהיה הארץ שמנה, ושיחיו שנים רבות, ובריאות הגופות, אלא שיהיו נעזרים על עשיית התורה באלה הדברים כולם. וכמו כן אם עברו על התורה, יהיה עונשם שֶׁיֶּאֶרְעוּ להם אותן הרעות כולן, עד שלא יוכלו לעשות מצוָה, וכמו שנאמר (דברים כח מז-מח): "תחת אשר לא עבדת את יי אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבֶך...".

וכשתתבונן בזה התבוננות שלֵמה, תמצא כאִילו הוא אומר לך: אם עשית קצת מצווֹת מאהבה והשתדלות – אעזרך לעשותן כולן, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים. ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מֵעשותן כולן, עד שלא יהיה לך שלמוּת ולא קיום בעולם הבא. וזהו עניין אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ב): "שכר מצוָה – מצוָה, ושכר עבירה – עבירה".

ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מכדור הארץ, יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות – יגלה אותם השם יתברך לבני אדם לעתיד לבוא, ויורה אותם הדרך לְהַלֵּךְ אליו ויתענגו בו. ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד, מועילים תועלת גדולה, ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו. וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק, אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה – כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם.

אמנם גיהנום הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים, ולא פֹרַשׁ בש"ס תואר זה העונש. אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם ותשרפם, וְרַאֲיָתָם על זה מה שנאמר (מלאכי ג יט): "הנה יום בא בוער כתנור". וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם, וְרַאֲיָתָם על זה מה שנאמר (ישעיהו לג יא): "רוחכם אש תאכלכם".

ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי תורת משה רבנו עליו השלום, ואין דת ולא דבקוּת בדת יהודית למי שלא יאמין זה. אבל הוא לצדיקים. וכן הוא לשון בראשית רבה (פרשה יג ו'): "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, ותחיית המתים לצדיקים בלבד". ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם? וכן אמרו (ברכות י"ח ע"ב): רשעים אפילו בחייהם קרואים "מתים", צדיקים אפילו במיתתן קרואים "חיים". ודע כי האדם יש לו למות בהכרח, ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו.

אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל. וְיִהְיֶה אותו המלך גדול מאוד, ובית מלכותו בציון יִגְדַּל שמו, וזכרו יהיה מלוא הגויים יותר מן המלך שְׁלֹמֹה. וישלימו אִתּוֹ כל האומות, ויעבדוהו כל הארצות, לצדקו הגדול וְלַנִפְלָאוֹת שיהיו על ידו. וכל מי שיקום עליו – יְאַבְּדֵהוּ השם יתעלה וימסור אותו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידים על הצלחתו, והצלחתנו עמו.

ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וזהו לשון החכמים (ברכות ל"ד ע"ב): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גיבורים וחלשים כנגד זולתם [באופן יחסי].

אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מחייתם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם – יגיע לתועלת גדולה. וזהו שאמרו (שבת ל' ע"ב): "עתידה ארץ ישראל להוציא גְלוּסְקָאוֹת [עוגות] וּכְלֵי מֵילַת [בגדי מֶשִׁי]". לפי שבני אדם אומרים כְּשֶׁיִּמְצָא אדם דבר מוכן ומזומן: "פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל". והראיה על זה מה שנאמר (ישעיהו סא ה): "ובני נכר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" – להודיע שיש שם זרע וקציר. ולכן קצף החכם הזה [רבן גמליאל] שאמר המאמר הזה [בגמרא שם] על תלמידו כשלא הבין דברו, וחשב שהוא על פשוטו, והשיבו כפי השגתו. ולא הייתה אותה התשובה תשובה האמיתית. והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה (משלי כו ד-ה): "על תען כסיל כאולתו... ענה כסיל כאולתו".

והתועלת הגדולה אשר תהיה באותם הימים היא שננוח משעבוד מלכיות, שהוא מונע אותנו מעשיית המצווֹת כולן. וְתִרְבֶּה החכמה, כמו שנאמר (ישעיהו יא ט): "כי מלאה הארץ דעה את יי...". וְיִשְׁבְּתוּ המלחמות, כמו שנאמר (מיכה ד ג): "ולא ישא גוי אל גוי חרב". ותהיה נמצאת בימים ההם שלֵמוּת רבה, ונזכה בה לחיי העולם הבא.

והמשיח ימות, וימלוך בנו תחתיו ובן בנו. וכבר ביאר הנביא את מיתתו (ישעיהו מב ד): "לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט". וְתֶאֱרַךְ מלכותו ימים רבים עד מאוד. וְיַאַרְכוּ חיי בני האדם גם כן, לפי שֶׁכְּשֶׁיָּסוּרוּ הדאגות והיגונות – יַאַרְכוּ ימי האדם. ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים, לפי שהחכמים אמרו: כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ – לא במהרה יפריד.

ואין אנו מתאווים ומקווים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר, ולא שנרכב על סוסים, ולא לשתות יין במיני הזמר, כמו שֶׁמְּחַשְׁבִים מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח, וְרָבְתָה תשוקתם אֲלֵיהֶם – לְמה שיהיה בו מקיבוץ הצדיקים, והנהגת הטובה והחכמה, וצדק המלך ורוב יָשְׁרוֹ, והפלגת חכמתו וּקְרֵבוּתוֹ אל האלהים, כמו שנאמר (תהלים ב ז): "יי אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך". ועשיית כל מצווֹת תורת משה רבנו עליו השלום מאין הִתְרַשְּׁלוּת וְעַצְלָה ולא אונס, כמו שנאמר (ירמיהו לא לג): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את יי, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדֹלם..."; "ונתתי את תורתי בלבם..." (שם לב); "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו כו); והרבה מאלה הפסוקים בזה העניין. ובאלה העניינים ישיגו העולם הבא השגה חזקה.

והתכלית הוא העולם הבא, ולעומתו הוא ההשתדלות. ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עִיֵּן בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ועם היותו הוא התכלית המבוקשת – אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה, שיהיה עובד להשיג העולם הבא, כמו שביארנו בְּמָה שקדם.

אבל יש לעבוד על הדרך שאומר, וזה: כי כשיאמין שיש שם חכמה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המידות הטובות כך והמידות הרעות הם כך – ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וּכְשֶׁיַּעֲשֶׂה זה יִשְׁלַם בו העניין האנושוּת, ויהיה נבדל מן הבהמה. וכשיהיה אדם שלם, הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו.

וזהו שנאמר (תהלים לב ט): "אל תהיו כסוס, כפרד אין הבין, במתג ורסן עֶדְיוֹ לבלום". כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחוּת הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן, ואין ראוי שיהיה אדם כן. אבל יהיה המונעו מֵאִתּוֹ ומעצמו, רצוני לומר צורת האנושוּת כשתהיה שלֵמה – היא תמנענו מאותן הדברים שמונעים ממנו השלמוּת, והם הנקראים "מדות רעות". והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמוּת, וזהו המידות הטובות. זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה העניין הנכבד והנעלה.

ועוד אחבר חיבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאות בש"ס וזולתו, ואבארם ואסבור בהן סברות שיהיו נאותים לאמיתת העניינים. ואביא ראיה על כל זה מדבריהם גם כן. ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטן, ואשר מהן משל, ואשר מהן היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאִילו היה בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך אמונות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מִדְּבָרַי אלה עיקרים מעטים, תקיש מהם על זולתם.

ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה, ואשר ויתרתי בקצת מילות ועניינים שתופסים עליהם בעלי החכמה. כי אני ויתרתי זה השיעור, כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה העניין הנכבד, אשר אין משיגים אותו כל בני אדם.

ומילת "אֶפִּיקוֹרוֹס" היא ארמית, עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה. ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, או מי שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או רבו (סנהדרין צ"ט ע"ב).

וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי מינים (סנהדרין ק' ע"ב). וכן ספר בן סירא, והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם הֲתֻלִּים מענייני הַכָּרַת פָּנִים אין בהם טעם ולא תועלת, אלא איבוד הזמן בהבל. כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מסיפור דברי הימים, והנהגת המלכים, וייחוסי הערביים, וספרי הניגון, וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני, אלא איבוד הזמן בלבד.

והלוחש על המכה – ובלבד ברקיקה, לפי שיש בזה ביזוי להשם יתברך.

וההוגה את השם בְּאוֹתוֹתָיו – יו"ד ה"א וי"ו ה"א, שהוא השם המפורש.

וכבר זָכְרוּ דברים זולתי אלה, שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא. אמרו (ב"מ נ"ח ע"ב): המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. והקורא לחבֵרו בכינוי, והמתכבד בקלון חברו – לפי שלא יעשה מעשה מאלה, ואף על פי שהם עבֵרות קלות כפי מחשבת החושב, אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלֵמוּת ואינה ראויה לעולם הבא.

[שלושה עשר יסודות התורה]

וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דָתֵנוּ ויסודותיה שלושה עשר יסודות:

היסוד הראשון, מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאוּת, והוא עִלַּת מציאוּת הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם. וְאִלּוּ יעלה על הלב הֶעְדֵּר מציאותו – נתבטלה מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו. ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו – לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא תִּגָּרֵעַ. כי הוא מסתפק במציאותו, וְדַי לו בעצמו, ואינו צריך במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו מן השכלים, רצוני לומר המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו. וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור (שמות כ ב): "אנכי יי אלהיך".

והיסוד השני, ייחוד השם יתברך. כלומר שזה שהוא סיבת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כָאִישׁ האחד המורכב שהוא נחלק לאחדים רבים; ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק וְהַפְּרִידָה לאין סוף. אבל הוא יתעלה אחד באחדות שאין כמותה אחדות בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר (דברים ו ד): "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד".

והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. וזהו כי האחד הזה אינו גוף ולא כוח בגוף. ולא יַשִּׂיגוּהוּ מְאוֹרְעוֹת הגופים כמו התנועה והמשכן, לא מצד עצמוּת ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים זכרונם לברכה החיבור וְהַפֵּרוּד, ואמרו (חגיגה ט"ו ע"א): אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עֹרֶף ולא עִפּוּי. כלומר: לא פֵרוּד והוא "עֹרֶף", ולא חיבור והוא "עִפּוּי" מלשון "ועפו בכתף פלשתים" (ישעיהו יא יד), כלומר: יִדְחֲפוּ אותם בכתף לְהִתְחַבְּרָם בהם.

ואמר הנביא: "ואל מי תדמיון אל" (ישעיהו מ יח), "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (שם כה). וְאִלּוּ היה גוף היה דומה לגופים. וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בְּתָאֳרֵי הגופות, כמו ההליכה והעמידה, והישיבה והדיבור, וכיוצא בזה – הכל דרך הַשְׁאָלָה. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות ל"א ע"ב): "דִּבְּרָה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר (דברים ד טו): "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר: לא הִשַּׂגְתֶּם אותו בעל תמונה לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.

הקדמת הרמב"ם לפרק חלק בעצם כתב־ידו (מתוך דפוס הצילום שיצא לאור בקופנהגן, תשכ"א). בתמונה רואים את "היסוד הרביעי" למטה, ואת ההערה שהוסיף עליו הרמב"ם בגיל מאוחר יותר בשוליים בצד שמאל.

והיסוד הרביעי, הקדמוּת. והוא כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בְּעֶרְכּוֹ אליו. וְהָרְאָיוֹת על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר (דברים לג כז): "מעונה אלוהי קדם". [ודע כי היסוד היותר גדול של תורת משה רבנו, הוא היות העולם מחודש, המציאוֹ ה' וּבְרָאוֹ אחר הַהֶעְדֵּר הגמור. וזה שֶׁתִּרְאֵנִי סוֹבב סְביב עניין קדמותו על דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהיה המופת על מציאותו יתעלה מוחלט, כמו שבארתי ובררתי ב"מורה" (ראו מו"נ ח"ב ט"ו-ט"ז).]‏

והיסוד החמישי, שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו, ולהודיעו גדולתו, ולעשות מצווֹתיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מוּטְבָּעים על פעולתם: אין משפט ולא בחירה להם אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לְקָרְבָה אליו. אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודת אלילים, ורוב התורה מַזְהֶרֶת עליה.

והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו ענינה. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.

והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו עליו השלום. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו – כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מִמָּה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שֶׁיִּמָּצֵא. וכי הוא, עליו השלום, הגיע התעלוּתוֹ מן האנושוּת עד שהשיג המעלה הַמַּלְאֲכוּתִית ונכלל במעלת המלאכים. לא נשאר מסך שלא קרעו. ולא מְנָעוֹ מוֹנֵעַ גופני, ולא נתערב לו שום חֶסְרוֹן בין רב למעט. ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחוּשיים בהשגותיו, וְנִבְהַל כוחו המתעורר והמשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל הענין הזה נאמר עליו שהוא מדבר עם השם יתברך בלא אֶמְצָעִיּוּת מן המלאכים.

רצוני היה לבאר כאן זה העניין הנפלא, ולפתוח הנעול במקראות התורה, ולפרש טעם "פה אל פה" וכל הפסוק וזולתו מענינו – לולא שראיתי שאלה הענינים דקים עד מאוד, ויצטרכו לִרְאָיוֹת רבות מאוד, להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים, ושנוי מעלותיהם מן הבורא יתעלה, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה. ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה "שיעור קומה" ועניינו. ולא יספיק בענין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור – מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר "פירוש הדרשות" שֶׁיָּעַדְתִּי לְחַבְּרוֹ, או ב"ספר הנבואה" שאני מתעסק בו, או בספר שֶׁאֲחַבֵּר אותו בפירוש אֵלּוּ היסודות.

ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, וְאוֹמַר שנבואת משה נבדלה מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים:

הראשון כי איזה נביא שהיה, לא דִבֵּר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי. ומשה בלא אמצעי, כמו שנאמר (במדבר יב ח): "פה אל פה אדבר בו".

והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא יָשֵׁן, כמו שאמר בַּמְּקוֹמוֹת: "בחלום הלילה" (בראשית לא כד), "בחלום חזיון לילה (איוב לג טו)", ורבים מעניין זה. או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שיתבטלו ממנו כל הַרְגָּשׁוֹתָיו, וְתִּשָּׁאֵר מחשבתו כעניין חלום. ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר (יחזקאל ח ג): "במראות אלהים". ומשה יבוא אליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעדו השם יתברך (שמות כה כב): "ונועדתי לך שם, ודברתי אתך (שם) [מעל הכפורת]". ואמר יתעלה (במדבר יב ו-ח): "אם יהיה נביאכם, יי במראה אליו אֶתְוַדָּע, בחלום אדבר בו..., לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו"'.

והעניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך – יֶחֶלְשׁוּ כוחותיו, ויתקלקל בניינו, ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שֶׁבֵּאֵר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר (דניאל י ח-ט): "ולא נשאר בי כֹח, והודי נהפך עלי למשחית, ולא עצרתי כֹח". ואומר (שם ט): "ואני הייתי נרדם על פני, ופני ארצה". ואומר (דניאל י טז): "במראה נהפכו עלי צירי". ומשה עליו השלום לא היה כן, אבל יבוא אליו הדיבור ולא יַשִּׂיגֵהוּ רְתֵת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר (שמות לג יא): "ודבר יי אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו". כלומר: כמו שלא יֶאֱרַע לאדם חֲרָדָה מדיבור חבֵרו, כן היה הוא עליו השלום – לא היה חרד מן הדיבור, ואף על פי שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.

והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך. שהרי יעמוד הנביא יָמִים או שָׁנִים – לא תבוא לו הנבואה. וִיבַקֵּשׁ מן הבורא השם יתברך שיודיע לו דבר בנבואה ויעמוד עד שֶׁיְּנַבֵּא אותו אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מל"ב ג טו): "ועתה קחו לי מנגן" – ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שֶׁיִּנָּבֵא בעת שֶׁיְּכַוֵּן לזה. ומשה רבנו עליו השלום – בכל עת שירצה. אומר (במדבר ט ח): "עִמדו ואשמעה מה יצוה יי לכם". ונאמר (ויקרא טז ב): "דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש". אמרו (ספרא אחרי מות): אהרן ב"בל יבוא", ואין משה ב"בל יבוא".

והיסוד השמיני, הוא התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך הַשְׁאָלָה "דיבור". ואין ידוע היאך הגיעה, אלא הוא משה עליו השלום שהגיע לו; וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מְאוֹרְעוֹת הימים, הסיפורים והמצווֹת. ולפיכך נקרא "מחוקק". ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" (בראשית י ו), "ושם אשתו מהטבאל בת מטרד (שם לו לט), "ותמנע היתה פלגש" (שם לו יב), ובין "אנכי יי אלהיך" (דברים ה ו) ו"שמע ישראל יי אלהינו יי אחד" (שם ו ד). כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה, טהורה וקדושה, אמת.

וזה שהיה מנשה אצל חכמינו ונביאנו כופר ומגלה פנים יותר הכל הכופרים (סנהדרין צ"ט ע"ב), לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה. וְשֶׁאֵלֶּה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה. וזהו עניין "אין תורה מן השמים", אמרו (שם צ"ט ע"א): הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמר הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו. וזה (במדבר טו לא): "כי דבר יי בזה". השם יִתְבָּרֵךְ ויתעלה ממאמר הכופרים!

אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהם חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתה, "ארוכה מארץ מידהּ, ורחבה מני ים" (איוב יא ט). ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב, שהתפלל (תהלים קיט יח): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

וכמו כן פירוש התורה המקובל, גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו; והוא המגיע [הַמּוֹסֵר] שליחות, נאמן בשליחותו. והמאמר המורה על היסוד {השמיני הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז כח): "ויאמר משה: בזאת תדעון כי יי שלחני לעשות כל המעשים האלה, כי לא מלבי".

והיסוד התשיעי, הביטול. והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוּחָה [לא תהיה מנוסחת מחדש, כלומר לא תְּבֻטַּל] ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה.‏ ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר (דברים יג א): "לא תוֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו". וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור.

והיסוד העשירי, כי הוא יתעלה יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מַעְלִים עֵינוֹ מהם. לא כדעת מי שאמר "עזב יי את הארץ" (יחזקאל ח יב), אלא כמו שנאמר (ירמיה לב יט): "גדול העצה ורב הָעֲלִילִיָּה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם". ואמר (בראשית ו ה): "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ". ונאמר (שם יח כ): "זעקת סדום ועמורה כי רבה". זהו מורה על היסוד העשירי הזה.

והיסוד האחד עשר, כי הוא יתעלה נותן שכר למי שעושה מצווֹת התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר היותר גדול העולם הבא, והעונש היותר חזק הכרת. וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק. והמקרא המורה על היסוד הזה, מה שנאמר (שמות לב לב): "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אַיִן מחני נא מספרך". והשיב לו השם יתברך: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". רְאָיָה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.

היסוד השנים עשר, ימות המשיח. והוא להאמין וּלְאַמֵּת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, "אם יתמהמה חכה לו" (חבקוק ב ג). ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים סנהדרין צו א: "תִּפַּח רוּחָן של מְחַשְּׁבֵי קיצין".

ושיאמין בו, וְּלְגַדְּלוֹ וּלְאָהֳבוֹ, ולהתפלל בשבילו [שיבוא], כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה עד מלאכי עליו השלום. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו – כפר בתורה, שֶׁיָּעֲדָה בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת "ואתם נצבים". ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שְׁלֹמֹה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת – כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו.

והיסוד השלושה עשר, תחיית המתים. וכבר ביארנוה.

וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתבררה אמונתו בהם – הוא נכנס בכלל ישראל. ומצוָה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שֶׁצִּוָּה השם יתברך איש לחבֵרו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברוּת הטבע הגרוע – הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא. והוא מפושעי ישראל.

וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר. ונקרא "מין" ו"אֶפִּיקוֹרוֹס" ו"קוצץ בנטיעות". ומצווה לשונאו ולאבדו. ועליו נאמר (תהלים קלט כא): "הלא משנאך יי אשנא".

והנה הארכתי בדברים הרבה, ויצאתי מעניין חיבורי. אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי לך בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים. לכן הצלח בהם, , וחזור עליהם פעמים רבות, והתבונן בהם התבוננות יפה.

ואם הִשִּׁיאֲךָ לבך, ותחשוב שהגיע לך עניינו מפעם אחת או מֵעֶשֶׂר – הרי השם יתברך יודע שֶׁהִשִּׁיאֲךָ על שקר. ולכן לא תמהר בקריאתו, כי אני לא חיברתיו כפי מה שנזדמן לי, אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אֲמִתִּיּוֹת וְזוּלָתִי-אֲמִתִּיּוֹת, וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם; והבאתי רְאָיָה בטענות וּרְאָיוֹת על כל עניין ועניין. ומהשם יתברך אשאל להדריכני בדרך הטובה.

ואחזור לעניין הפרק.

נספחים

מקורות הנוסח

מהדורה זו מבוססת על מהדורת הולצר.

במהדורה זו הוספנו:

• חלוקה לחטיבות [עם כותרות בסוגריים מרובעים]
• חלוקה לפסקאות בתוך החטיבות
• פיסוק מלא
• ניקוד חלקי או התאמות בכתיב כדי להקל על הקריאה (בדרך כלל בלי ציון בתיעוד הנוסח)
• התאמות לשוניות קלות בזכר ונקבה, ה"א הידיעה וכו' (בדרך כלל בלי ציון בתיעוד הנוסח)
• מקורות עם קישורים
• מילות הסבר בתוך רצף הטקסט [בצבע מיוחד ובסוגריים מרובעים] (לעתים רחוקות ובדרך כלל מילה אחת או כמה מלים בלבד)
• הוספת ההמשך בציצוטי פסוקים במקומות מתאימים (מצויין בתיעוד הנוסח)

הסימנים שמופיעים בתיעוד הנוסח (שבדף העריכה למאמר זה):

• ה=מהדורת הולצר
  • ה1=סוגריים מרובעים במהדורת הולצר (בדרך כלל הטקסט מופיע)
  • ה2=סוגריים עגולים במהדורת הולצר (בדרך כלל הטקסט אינו מופיע)
  • ד=דפוסים של התרגום העברי (בהערותיו של הולצר)
  • כ=כתבי־יד של התרגום העברי (בהערותיו של הולצר)
  • A, B, C, D, E, P = כתבי־היד של המקור הערבי והתרגום העברי המצויינים במהדורת הולצר.
• ו=הקדמת הרמב"ם במשניות דפוס וילנא
• נ=הקדמת הרמב"ם במשניות דפוס נפולי
• ק,ש=משנה עם פירוש רבינו משה בן מימון בתרגומו של הרב יוסף קאפח (ירושלים תשכ"ה); הקדמות הרמב"ם למשנה בתרגומו ובעריכתו של הרב יצחק שילת (ירושלים תשנ"ו). ציינו את שני התרגומים בתיעוד הנוסח לעתים רחוקות (כדי להכריע על פיהם בין גירסאות שונות בתרגום הקדום, או כדי להוסיף על פיהם מילת הסבר במספר מקומות קשים). בנוסף לכך הבאנו מהם את התרגום לשני משפטים על בריאת העולם שהוסיף הרמב"ם בהערה בכתב־ידו בסוף היסוד הרביעי.
• ר=הקדמות הרמב"ם למשנה, ערוכות ומבוארות על ידי מרדכי דב רבינוביץ. נעזרנו במהדורה זו כדי להוסיף מילת הסבר על פי הערותיה במספר מקומות קשים, וכן עיינו לעתים בניקוד שבה.
• רמב"ם=נוסח המשנה ופירושו בעצם כתב־ידו של הרמב"ם (עבור נוסח המשנה המופיעה בראש ההקדמה ובשביל שני המשפטים שהוסיף הרמב"ם בסוף היסוד הרביעי).

קישורים חיצוניים

• מבוא לפרק חלק מפירוש המשנה לרמב"ם, מהדורת הולצר (מקור, ותרגום מוגה ע"פ המקור)
• הקדמת רמב"ם לפרק "חלק", מהדורת אינטרנט ערוכה בידי יהודה איזנברג (באתר "דעת")