הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (אבן תיבון)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקדמה[עריכה]

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


אמר שמואל בן יודא אבן תבון:

אמר הרב המחבר, זכר צדיק לברכה:

הנה בארנו בפתיחת זה החיבור...

שמונה פרקים[עריכה]

פרק ראשון. בנפש האדם וכוחותיה[עריכה]

דע שנפש האדם אחת. ויש לה פעולות רבות חלוקות יקראום קצת הפעולות ההם נפשות. ויחשב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות. כמו שחשבו הרופאים. עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו. שהנפשות ג': טבעית. חיונית. ונפשית. ופעמים שיקראו כחות. וחלקים. עד שיאמר חלקי הנפש. וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים. ואינם רוצים באמרם חלקי. שהיא מתחלקת כהחלק הגופות. אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהם לכלל הנפש. כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם. ואתה יודע שתקון המדות היא רפואת הנפש וכחותיה וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות צריך שידע תחלה הגוף אשר ירפאהו כולו. וחלקיו מה הם. ר״ל גוף האדם. וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמור מהם. ואיזה דברים יבריאוהו ויכוין אליהם. כן רופא הנפש הרוצה לתקן מדות האדם. צריך שידע הנפש וכחותיה בכללה וחלקיה ומה יחלה אותה ומה יבריאה. ומפני זה אומר שחלקי הנפש הם חמשה. הזן והוא נקרא צומח. והמרגיש. והמדמה. והמתעורר. והשכלי. וכבר הקדמנו בזה הפרק שדברינו אינם רק בנפש האדם. כי כח המזון שיזון בו האדם אינו ככח המזון שיזון בו הסוס והחמור. כי האדם נזון בחלק הזן מן הנפש האנושית. והחמור נזון בחלק הזן מן הנפש החמורית. והנשר נזון בחלק הזן מן הנפש אשר לה. ואמנם יאמר על הכל נזון בשתוף השם לבד לא שהענין בכולם אחד בעצמו. וכן יאמר על האדם. ושאר בעלי חיים. מרגיש. בשתוף השם לבד לא שההרגש אשר באדם. הוא ההרגש אשר בשאר בעלי חיים. ולא ההרגש אשר בזה המין. הוא ההרגש בעצמו אשר במין האחר. אבל כל מין ומין מאשר לו נפש יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר. ויתחייב מנפש זה פעולות ומנפש זה פעולות אחרות. ואפשר שתדמה פעולה לפעולה. ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו. ואין הדבר כן. והמשל בזה ג׳ מקומות חשוכים. והאחד מהן זרחה עליו השמים והאיר. והשני האירה עליו הירח והאיר. והג׳ הודלק בו הנר והאיר. הנה כל אחד מהם נמצא בו האור. אבל סבת זה האור ופועלו. השמש. ופועל אחר הירח. ופועל אחר האש. כן פועל הרגשת האדם. הוא נפש האדם. ופועל הרגשת החמור הוא נפש החמור. ופועל הרגשת הנשר הוא נפש הנשר. ואין להם ענין שיקבצם אלא בשתוף השם בלבד. והבן זה הענין שהוא נפלא מאד. יכשל בו הרבה מהפילוסופים. ויתחייבו בזה הרחקות ודעות בלתי אמיתות. ואשיב אל כוונתי בחלקי הנפש. ואומר החלק הזן ממנו הכח המושך והמחזיק. והמעכל והדוחה למותרות. והמגדל. והמוליד בדומה. והמבדיל הליחות עד שיפרוש מה שצריך להזן בו. ומה שצריך לדחותו. והדברים על אלו שבעה כחות ומה יעשו ואיך יעשו ובאיזה איברים פעולתם יותר נראית ויותר נגלית ומה הם נמצא תמיד. ומה יכלה מהן לזמן קצוב. זה כולו ראוי במלאכת הרפואה ואין צורך לו בזה המקום. והחלק המרגיש. ממנו הכחות החמשה המפורסמים אצל ההמון. [הם] הראות. והשמע. והטעם. והריח. והמשוש. והוא נמצא בכל שטח הגוף. ואץ לו אבר מיוחד. כמו שיש לד׳ כחות. והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום וירכיב קצתם אל קצתם. ויפריד קצתם מקצתם. ולזה ירכיב זה הכח מן ענינים אשר השיגו. ענינים שלא השיגו כלל. וא״א להשיגם. כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר. ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ ובהמה באלף עינים עד״מ והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכח המדמה וימציאם הדמיון. ובכאן טעו המדברים הטעות המגונה הגדול אשר בנו עליו פנת חטאתם (נ״א הטעתם). בחלוקת המחויב והאפשר והנמנע. שהם חשבו או הביאו בני אדם לחשוב. כי כל מדומה אפשר. ולא ידעו שזה הכח ירכיב ענינים שמציאותם נמנע כמו שזכרנו. והחלק המתעורר הוא הכח אשר בו ישתוקק [ויכסוף] האדם לדבר אחד. או ימאסהו. ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר. והבריחה ממנו. ובחירת דבר אחד. או התרחק ממנו. והכעס והרצון והפחד והגבורה והאכזריות ורחמנות ואהבה והשנאה. והרבה מאלו המקרים הנפשיים וכלי זה הכח כל איברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו וכח הרגל על ההליכה וכח העין על הראות. וכח הלב להתגבר. או לירא בעת הפחד. וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם. [כולם] כלים לזה הכח המתעורר. והחלק השכלי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל. ובו יהיה ההשתכלות ובו יקנה החכמות. ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות מהן מעשי. ומהן עיוני. והמעשי ממנו מלאכות מחשבות. וממנו מחשבי והעיוני. אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן עליו. והם אשר יקראו חכמה סתם. והמלאכות מחשבות. הוא הכח אשר בו ילמד המלאכות. כנגרות ועבודת האדמה והרפואות. והמלחות. והמחשבי הוא הכח אשר בו יסתכל בדבר אשר ירצה לעשותו אם אפשר לעשותו אם לאו. ואם אפשר לעשותו איך צריך שיעשה. זה שיעור מה שצריך שנקח מענין הנפש הנה. ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר. והשכל לה צורה. וכשלא הגיע לה צורה. יהיה כאלו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו (משלי יט< גם בלא דעת נפש לא טוב. ר״ל שמציאות הנפש שלא הגיע אליה הצורה אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב. אבל הדברים על הצורה. והחומר. והשכלי. והדעות כמה הם. ואיך יגיעו. אין זה מקומם. ולא יצטרך. במה שנרצה לדבר על המדות. והוא יותר ראוי בספר הנבואה אשר זכרנו: ובכאן אפסיק בזה הפרק. ואתחיל באחר:

פרק שני. בעניני כוחות הנפש, ובידיעת החלק אשר בו יִמצאו המידות הטובות והרעות[עריכה]

דע שהעבירות והמצות התוריות אמנם ימצאו בשני חלקים מחלקי הנפש. והוא החלק המרגיש. והחלק המתעורר לבד. ובשני אלו החלקים יהיו כל העבירות והמצות. אמנם החלק הזן והחלק המדמה. אין מצוה בו. ולא עבירה. שאין דעת ובחירה לאחד משניהם. [וגם אין בהם] מעשה כלל. ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת. (א) הלא תראה ששני החלקים האלה. ר״ל הזן והמדמה יעשו בעת השינה הפעולה המיוחדת להם. משא״כ בשאר כחות הנפש. אך החלק השכל יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח ג״כ מצוה ועבירה. לפי אמונת דעת בטל. או אמונת דעת אמיתית. אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם. (ב) ולזה אמרתי למעלה שבשני החלקים ההם ימצאו העבירות והמצות. אמנם המעלות הם ב׳ מינים. מעלות המדות. ומעלות השכליות. וכנגדם ב׳ מיני פחיתות. אמנם מעלות השכליות. הם ימצאו לחלק השכלי. מהם החכמה. והוא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות אחר ידיעת מציאת הדבר אשר יחקרו סבותיו. ומהם השכל אשר ממנו השכל העיוני. והוא הנמצא לנו בטבע ר״ל המושכלות הראשונות וממנה שכל נקנה. ואין זה מקומו. ומהן זכות התבונה. וטוב ההבנה. והוא לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן או בזמן קרוב. ופחיתות זה הכח. הפך אלו. או שכנגדם. אבל מעלות המדות. ימצאו לחלק המתעורר לבדו. וחלק המרגיש בזה הענין אינו רק שמש לחלק המתעורר. ומעלות זה החלק רבות מאד. בזהירות. כלומר יראת חטא. והנדיבות. והיושר. והענוה. והשפלות. וההסתפקות. והוא שקראו חכמים עשירות באמרם איזהו עשיר השמח בחלקו. והגבורה. והאמונה וזולתם: ופחיתות זה החלק. הוא לחסר מאלו או להוסיף בהן. אבל החלק הזן והמדמה לא יאמר בו לא מעלה ולא פחיתות אך יאמר שהוא זן על יושר. או על בלתי יושר. כמו שיאמר איש פלוני עכולו טוב. או בטל עכולו. או נפסד דמיונו. או הוא מדמה על יושר אין בזו לא מעלה. ולא פחיתות. וזה מה שרצינו לזכרו בזה הפרק:

פרק שלישי. בחולֵי הנפש[עריכה]

אמרו הקדמונים כי יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש הוא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בה תדיר הטובות. והפעולות הנאותות. וחוליה הוא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה. תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות. אמנם בריאות הגוף וחליו מלאכת הרפואות תחקור עליו. וכמו שחולי הגוף ידמו להפסד הרגשותיהם במה שהוא מר שהוא מתוק. ובמה שהוא מתוק שהוא מר. ויציירו הנאות בצורות בלתי נאות ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים אין הנאה בהם כלל לבריאים ואפשר שיהיה בהם צער כאכילת עפר ופחמים והדברים העפוצים (ש״א העפושים) והחמוצים מאד וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אבל ימאסו אותם. כן חולי הנפשות. ר״ל הרעים. ובעלי מדות הרעות. ידמו במה שהוא רע שהוא טוב. ובמה שהוא טוב שהוא רע. והאדם הרע יתאוה לעולם להפלגת [פעולות רעים] אשר הם באמת רעות וידמה בעבור חלי נפשו שהם טובות. וכמו שהחולים הגופניים. כשידעו חליים. ולא ידעו מלאכת הרפואות. ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו ויזהירום מה שידמהו ערב. והוא בהפך חליים. ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם. וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע. כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההם אשר יחשבו בהן שהן טובות. וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש. אשר אזכרם בפ׳ שאחר זה. אמנם חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחליים וידמו בו שהוא בריאות. או ירגישו בו ולא יתרפאו. אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשוך אחר הנאותיו. ולא יתרפא. שהוא ימות בלי ספק. אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהן התורה האמיתית מספרת דבריהם. [לברים כט] כי בשרירות לבי אלך וגר. ר״ל שהוא מכוון לרוות צמאו והוא מוסיף לעצמו צמא. אך על שאינם מרגישים בדבר אמר שהע״ה עליהם [משלייב] דרך אויל ישר בעיניו. ושומע לעצה חכם. ר״ל שומע לעצת החכם. חכם. מפני שיודיענו [הדרך] שהוא ישר באמת. לא אשר יחשבוהו שהוא ישר. ואמר [שם יל] יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות: ואמר [עוד] בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים. מה יזיקם ומה יועילם. [שם ל] דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו. אך מלאכת רפואות הנפשות הוא כמו שאספר בפרק הרביעי:

פרק רביעי. ברפואות חולֵי הנפש[עריכה]

המעשים טובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע האחד מהן תוספת. והשנית חסרון. והמעלות המדות. הן תכונות נפשיות. וקנינים ממוצעים בין ב׳ תכונות רעות. האחת מהן יתירה. והאחרת חסרה. מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההם. והמשל בו הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה. והזהירות. היא מפעולות הטובות. ותכונות הנפש אשר יתחייב ממנה הזהירות. היא מעלת המדות. אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון. והעדר הרגש ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון. ושתיהן רע גמור. ושתי תכונות הנפש אשר מהם יתחייב רוב התאוה. והיא התכונה היתירה. והעדר ההרגשה והיא התכונה החסרה. שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המרות. וכן הנדיבות ממוצע בין הכילות. והפיזור. והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב. והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנכל בדבר. וההתנשאות הוא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה ידוע והוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות. ובין רכות הטבע. מה שקורץ בלע״ז א״מ ול״ד. והוא מי שהוא בלא דבור ובלא מעשה לכבדות טבעו וקור מזגו. והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדור טבעו וחום מזגו. והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח. וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות. וטוב לב ממוצע בין הנבלה. ויתרון טוב הלבב. ומפני שאין למדות האלה שם ידוע בלשוננו. צריך לפרש עניניהם. ומה שרוצים בו הפילוסופים. לב טוב קורים מי שכל כוונתו להיטיב לבני אדם בגופו ועצתו ובממונו בכל יכלתו בלתי שישיגהו נזק או בזיון והוא האמצעי. והנבל הוא הפך זה. והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר אפי׳ במה שאין לו בו חסרון ולא טורח ולא נזק והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב. ואפי׳ אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון או טורח רב והפסד מרובה. והוא הקצה הראשון. והסבלנות ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז. ובשת פנים. ממוצע בין העזות. והביישנות. פירוש נ״ל מדברי רז״ל שהביישן הוא אצלם מי שיש לו רוב בושת. ובשת פנים היא הממוצע: ממאמרם (אבות ס״ב מ״ה< לא הביישן למד ולא אמרו אץ בושת פנים למד. ואמרו (שם פ״ה מ״ב) בושת פנים לג״ע. ולא אמרו הביישן: ולזה סדרתים כך. וכן שאר המדות יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מהסכמה שיהיו הענינים מובנים והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות. ויחשבו אחד מהקצוות טוב. ומעלה ממעלות הנפש. ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב. כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה. ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המרה. ר״ל שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה. ופעמים ינצל במקרה. יחשבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן. ועל העצל שהוא שמח בחלקו. ועל נעדר הרגש ההגאות לעובי טבעיו שהוא נזהר כלומר ירא חטא. ועל זה המין מן הטעות יחשבו ג״כ הפזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממוצע. ואליו צריך לאדם שיכוין וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו. ודע שאלו המעלות והפחיתות אשר למדות. לא יגיעו ולא יתישבו בנפש. רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך. והרגילו בהם. ואם היו הפעולות ההם טובות יהיה המגיע לנו מהם מעלה. ואם היו רעות. יהיה המגיע לנו מהם פחיתות. ומפגי שאין אדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון. כמו שנבאר בפ׳ ח׳. והוא ירגיל בלא ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו. ואפשר שיהיו הפעולות ההם ממוצעים. ואפשר שיהיו מיותרות או מחוסרות כמו שספרנו. ותהיה נפשו חולה. ראוי שילכו ברפואתו כדרך רפואות הגופות בשוה כמו שהגוף כשיצא משויו. נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפכו עד שישוב אל השווי וכשישתוה נסלק ידינו מן ההפוך. ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שוויו. כן נעשה במדות בשרה. והמשל בו. כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו וחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות. וזה פחיתות מפחיתות הנפש. והפועל אשר יעשהו מפעולות הרע. כמו שבארנו בזה הפרק. וכשנרצה לרפאות זה החולי. לא נצוהו להרגיל בנדיבות. שזהו כמו שירפא מי שיגבר עליו החום. בדבר הממוצע השוה. שלא יבריאהו מחליו. אבל צריך שנביאהו לפזר ויכפול מעשה הפזור פעם אחר פעם פעמים רבות. עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות. ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפזור. ואז נסלק פעולת הפזור. ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהם. לא יתיר ולא יחסר. וכן כשנראהו מפזר. נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותה. אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות. כשנח פועל הפזור. וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואות וסודה. והוא שישוב האדם מן הפזור לנדיבות. יותר קל ויותר קרוב. משובו מן הכילות לנדיבות. וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא יותר קל ויותר קרוב לשוב. משוב בעל התאוות נזהר. ולזה נכפל על בעל התאוות פעולת העדר ההנאה יותר משנכפל על נעדר ההרגשות פעולת התאוה. ונחייב על רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר משנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב וגרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב. יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה. זה סדר רפואות המדות וזכרהו. ולזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה. אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר ע״ד הסייג והשמירה. ר״ל עד״מ שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט. ומן הגבורה לצד מסירות נפש בסכנות מעט. ומטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט. ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט. וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים [וקצת המקומות] וקצת אנשים מהם ג״כ מנטות אחר הקצה האחר. בצום. וקום בלילות. [והנחת הדעת אשר ירצה לעשות אותו] והנחת אכילת בשר. ושתיית יין. והרחקת הנשים. ולבוש הצמר והשער. ושכונת בהרים. והתבודד במדברות. לא עשו דבר מזה אלא [על] דרך רפואות כמו שזכרנו. ולהפסד אנשי המדינה ג״כ כשיראו שהם נפסדים בחברתם וראות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם. וע״כ ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע. כמאמר ירמיה הנביא ע״ה [ירמיה ט] מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים. וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלה הפעולות ולא ידעו כוונתם. חשבו שהם טובות וכוונו אליהם. בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני עינוי. ויחשבו שהם קנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה. ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו ה׳ יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו. והם לא ידעו שאלו הפעולות רע. ושבהן יגיע פחיתות מפחיתות הנפש ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות. כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות. סמים הנקראים בערבי שח״ם חנט״ל ובלע״ז קולקונטריד״א ואשקמוניא״ה והצבר ובלע״ז אלוא״י וכיוצא בהם. ופסקו מהם המזון. ונרפאו מחליים ונמלטו מן המות הצלה גמורה. ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כ״ש שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו (בה) [כח] והתחיל לקחת אותם תמיד. ולהתנהג בהנהגות החולים שהוא יחלה בלא ספק. כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואות על הבריאות. וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה. (מהליס יט< תורת ה׳ תמימה משיבת נפש עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי. לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעי יאכל מה שיש לו לאכול בשווי וישתה מה שיש לו לשתות בשווי. ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי. וישכון במדינות ביושר ובאמונה לא שישכון במדברות ובהרים ולא שילבש הצמר והשער. ולא שיענה גופו. והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ואמרו רז״ל [תענית יא. נלריס י. נזיר יט. כנ. נ׳׳ק צא: שבועות ח.]. וכי על איזה נפש חטא זה. אלא על שמנע עצמו מן היין. והלא דברים ק״ו מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה. (א) המצער עצמו מכל דבר ודבר עאכ״ו. ובדברי נביאינו וחכמי תורתנו ראינו שהיו מכוונים על השווי ושמירת נפשם וגופם על מה שתחייבם התורה. וענה השי״ת על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו והוא אומרו לזכריה הנביא מכריה ז< האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים וענה אותם כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה ע׳ שנה הצום צמתני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. ואח״כ צוה אותם ביושר ובמעלה לבד לא בצום: והוא אמרו להם כה אמר ה׳ צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעת איש אח אחיו אל תחשבו בלבבכם. ואמר אח״כ כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. ודע שהאמת הם המעלות השכליות. מפני שהן אמיתיות לא ישתנו כמו שזכרנו בפ״ב. והשלום הם מעלות המדות אשר בהם יהיה השלום בעולם. ואשוב אל כוונתי. שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו. שאיני מדבר כ״א בהם. שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריחות גופותם ופיסוק הנאותיהם. אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט כפי מה שבארנו בזה הפרק שראוי שיהיה האדם כן. זהו טעות מהן כאשר אבאר: וזהו שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צותה מה שצותה. אלא מפני זאת הסבה. ר״ל כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם. ואיסור הבעילות האסורות. והאזהרה על הקדשה. ומה שהצריך בכתובת אשה וקדושיה. ועם כל זה אינה מותרת תמיד. אבל תאםר בעת הנדות והלידה. ועם כל זה גזרו רז״ל למעט המשגל. ומנעוהו ביום. כמו שבארנו בסנהדרין זה כולו אמנם ציונו הש״י להתרחק מקצה רוב התאוה ריחוק גדול. ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשה וההנאה מעט עד שתחייב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה. כנתינת המעשרות. ולקט והשכחה והפאה. והפרט והעוללות. ודין שמיטה ויובל. והצדקה די מחסורו. זה כולו קרוב ביתרון טוב לבב. עד שנתרחק מקצה הנבלה ריחוק גדול ונקרב לקצה יתרון טוב לבב עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצות תמצאם כלם שהם מלמדות ומרגילות כחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם באמרו לא תקום ולא תטור. עזוב תעזוב. הקם תקים. עד שיחלש כח הכעס והרוגז. וכן השב תשיבם עד שתסור תכונת הכילות. וכן מפני שיבה תקום. והדרת פני זקן. כבד את אביך ואת אמך: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו׳ עד שתסיר תכונת העזות. ותגיע תכונת הבושת ואח״כ הרחק הקצה האחרון ר״ל רוב הבושת ואמר הוכח תוכיח את עמיתך. לא תגורו מפני איש. עד שיסיר רוב הבושת ג״כ וישאר בדרך האמצעי. וכשיבא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים כמו שיאסור המאכל והמשתה מוסיף על מה שנאסר מן המאכלים. או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות. ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסיף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות ועל הערכים. יהיה עושה מעשה רעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר. ויצא מן המיצוע לגמרי: ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו. והוא בגמרא דבני מערבא בפ״ט מנדרים דבר בגנות המקבלין על עצמן שבועות ונדרים עד שישארו כעין איסורים. אמרו שם בזה הלשון אמר רב אידי בשם רבי יצחק לא דייך במה שאסרה תורה. אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספות ובלא חסרון. הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפ׳ שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהן. אל קצה מן הקצוות. אלא על צד הרפואות. ולעמוד כנגדו בהפך כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות כשיראה מזגו שישתנה מעט שינוי. לא ישכח ולא יניח החולה להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכליתו. וכשידע שאבר מאבריו חלוש ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו ויכוין למה שיועילוהו עד שיבריא האבר ההוא. או עד שלא יוסיף חולשה. כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד. וישקול פעולותיו. ויבחן תכונות נפשו יום יום וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות. ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה הרע כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו. וישתדל לרפאותם תמיד כמו שזכרנו. שא״א לאדם מבלתי חסרון שהפילוסופים כבר אמרו כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כלם. ר״ל למעלות המרות ולמעלות השכליות מזומן ומוכן. אבל בספרי הנביאים נמצא זה בהם הרבה. אמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה מה יצדק אנוש עם אלוה. ומה יזכה ילוד אשה. ושלמה המע״ה אמר סתם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים מרע״ה כבר אמר אליו הש״י יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. על אשר מריתם את פי במי מריבה. על אשר לא קדשתם אותי. וחטאו ע״ה הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות והוא הסבלנות כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים דקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל. במקום שאץ ראוי בו הכעס וכיוצא בזה בדין האיש ההוא חילל השם יתברך מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העוה״ז והעוה״ב ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע כמו שביארנו. ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בענין מריתם פי הוא כמו שאבאר. והוא שלא היה מדבר עם סכלים. ולא עם מי שאין לו מעלה. אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרוהו חכמים. וכל מה שיאמר או יעשה יבחנהו. וכאשר ראוהו שכעס. אמרו שהוא ע״ה (ודאי) [שמא] אין עליו פחיתות מדה. ולולא שהיה יודע שהש״י כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס. ואנו לא מצינו שהש״י כעס בדברו אליו בזה הענין. אבל אמר קח את המטה והקהל את העדה [וגו׳]. והנה יצאנו מכונת השער. אבל התרנו ספק מםפיקי התורה שנא׳ בו דברים רבים. ונשאל פעמים רבים איזה חטא חטא. וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו. והאמת יעשה דרכו. ואשוב אל כוונתי כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוין אל אמציעותם יהיה במדרגה עליונה. ממדרגת בני אדם. ובזה יתקרב אל ה׳ יתברך וישיג אל טובו. וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה וכבר זכרו חכמים ז״ל זה הענין וכתבו עליו [מו׳׳ק ה: סוטה ה:] ואמרו כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים. אל תקרי ושם אלא ושם. והשימה היא השיעור והסברא. זה הענין אשר פירשנו בזה הפרק כולו בשוה. וזהו שיעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין:

פרק חמישי. בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת[עריכה]

צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כלם לפי הדעת מה שהקדמנו בפרק שלפני זה. וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת. והוא השגות הש״י כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולם תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו. מביאים לזה התכלית עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל ר״ל פועל שלא יביא אל זאת התכלית. והמשל בו שישים הכוונה באכילתו ובשתייתו. ומשגלו. ושנתו. ויקיצתו. ותנועתו. ומנוחתו. בבריאות גופו לבד והבונה בבריאות גופו שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המדות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההוא. ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב וכן בשאר ההנהגות. אבל יכוין אל המועיל. וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן שיהיה בלתי ערב יהיה או יכוץ אל הערב ע״ד חכמת הרפואה. כמי שחלשה תאותו למאכל. יעירהו במזונות המתובלות הערבות. שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעורר עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים. ובמיני זמר. ובטיול הגנות. ובבנינים הנאים. וחברת הצורות היפות. וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש. ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה שיבריא גופו. ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה. וכן כשיתעסק לקנות ממון. יהיה תכלית כתתו בקבוצו. שיוציאו במעלות ושימצאהו לחושי גופו. ולהמשיך מציאותו. עד שישיג וידע מהש״י מה שאפשר לדעתו. ועל זה ההיקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמרות ובידיעת הש״י. ובהגיע אל ההצלחה האמיתית. ויהיה למודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות. ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות. כי בה נשער פעולותינו וישובו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמתיות. כי האדם שיבא ויאכל מזון ערב אל החיך טוב הריח שנפש אדם מתאוה לו והוא מזיק לו. ואפשר שיהיה סבה לחולי קשה. או למיתת פתאום. זה והבהמה אצלי שוין. ואץ זה פעל האדם מאשר הוא אדם בעל שכל. אמנם הוא פעל אדם מאשר הוא חי. נמשל כבהמה נדמה. ואמנם יהיה פועל אנושי כשיאכל המועיל לבד. ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאם כפי בקשת המועיל. וזה פעל לפי הדעת. ובזה נבדל האדם בפעולותיו מזולתו. וכן כשיבעול כשיתאוה מבלתי שישמור הנזק והתועלת יש לו זה הפעל מאשר הוא בעל חי. לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל. כמו שזכרנו. אלא שישים תכלית בריאות גופו ושלמותו מהחליים לבד. ואין זה חסיד כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות. בחר זה האחר הנאת המאכל. או הנאת המשגל. וכלם אין תכלית אמתות לפעולותם. אבל הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו. והמשך מציאותו על השלימות כדי שישארו כלי כחות נפשו אשר הם אברי הגוף שלמים. ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המדות. ובמעלות השכליות. וכן כל מה שילמדהו מן החכמות ומן הדעות שישיג מה שהוא מהן דרך לתכלית ההוא. א) אין בו דין ודברים. ומה שאץ בו תועלת בתכלית ההוא כשאלת החשבון כ) וספר החרוטים. והתחבולות ולהרבות משאלות אל ההנדסה ומשיכת המשקלים. והרבה כיוצא באלו. יהיה כונה בהם לחדד בהם השכל. ולהרגיל כח השכלי בדרכי המופת עד שיגיע לו לאדם קנץ ידיעת ההיקש המופתי מזולתו. ויהיה לו זה הדרך שיגיע בה לידיעת אמיתת מציאות הש״י. וכן בדרכי האדם כלם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שיבא לנפשו בו תועלת. או ירחיק היזק מנפשו או מגופו. או בחכמה. או במעלה. או בשבח מעלה או מעולה. או לגנות גגות. (או) מגונה. כי קללת בעלי החסרונות. וזכרם לגנות. אם יהיה הכוונה בו לחסרם אצל בני אדם. עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם. הוא [דבר] מחוייב. והוא מעלה. הלא תראה אמרו ית׳ כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. וספור הסדומיים וכל מה שבא במקרא [מספור] גנות בעלי החסרונות. וזכרם לגנאי. ושבח הטובים והגדלתם. אין הכוונה בו רק מה שזכרתי לך עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה. ויתרחקו מדרכי הרעים ההם. וכשישים האדם כונתו אל זה הענין יבטל מפעולותיו. ויחסר ממאמרו הרבה מאד. כי מי שיכוין אל זה הענץ. לא יתעורר לפתח הכותלים בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים. (האלקים) אם לא יכוץ בזה להרחיב נפשו כדי שהבריא. וירחיק ממנה חליה עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות. והוא אמרם ז׳׳ל [כרכות נז: שכת כה:] דירה נאה ואשה נאה. ומטה מוצעת לתלמידי חכמים. כי הנפש תלאה. ותעבור המחשבה. בהתמדת עיון הדברים הכעורים כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות. עד שינוח וינפש. ואז ישוב למזגו השוה. כן צריכה הנפש ג״כ להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים. עד שיסור ממנה הליאות כמ״ש [לפי שעה לא ידעתי מקומו ובשבת ל: איתא דרבא מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא וכוי] כי הוו חלשי רבגן מגרסייהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא. ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות ולא מעשה הבל. ר״ל עשיית הפתוחים והציורים בבגיגים ובכלים ובבגדים. ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליוגה מאד וחמודה. לא ישיגוה אלא מעט מזער. ואחר הרגל גדול. וכשיזדמן מציאות האדם שזה עניינו אני אומר שהוא למטה מן הנביאים. ר״ל שישמש כחות נפשו כלם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד ולא יעשה מעשה קטן או גדול. ולא ידבר דבר. אלא שהפועל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה. או למה שמביא אל מעלה. והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה. ויראה אם יביא אל התכלית ההוא. או לא יביא. ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו באמרו ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ר״ל בכל חלקי נפשך. שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית [אחת] והוא לאהבת הש״י. וכבר הזהיר הנביא ע״ה על זה ג״כ ואמר (משלי ג) בכל דרכיך דעהו. ופירשו חז״ל ואמרו [כרכות סג.] אפי׳ לדבר עבירה. ור״ל שתשים לפועל ההוא תכלית והוא האמת. אע״פ שיש בו עבירה מצד אחד. וכבר כללו חז״ל זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות מורה על זה הענין הוראה שלימה מאד עד כשאתה תבחן קוצר המלות. איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוה. תדע שנאמר בכח אלהי בלא ספק. והוא אמרם בצוואותיהם. וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וזהו הענין אשר ביארנוהו בזה הפרק וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה לפי זאת ההקדמה:

פרק שישי. בהפרש אשר בין החסיד המעולה, ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו[עריכה]

אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו אע״פ שעושה המעשים הטובים והחשובים הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם ויכבוש את יצרו. ויחלוק עליו בפעולותיו אל מה שיעירוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו. ויעשה הטובות והוא מצטער בעשייתם ונזוק. אבל החסיד הוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאותו. ותכונתו. ויעשה הטובות. והוא מתאוה ונכסף אליהם. ובהסכמה מן הפילוסופים שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל אמרו שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים. ומעלתו למטה ממנו בהכרח. להיותו מתאוה לפועל הרע ואע״פ שאינו עושה אותו. מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום כיוצא בזה (משלי כא) נפש רשע אותה רע. ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב. והצטער מי שאינו צדיק בעשייתה זה המאמר (שס ושם) שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און. זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהם הוא יותר חשוב ויותר שלם. מאשר לא יתאוה אליהם ולא יצטער בהנחתם עד שאמרו שכל אשר יהיה האדם יוחר חשוב ויותר שלם תהיה [יותר] תשוקתו לעבירות והצטערו בהנחתם יותר גדול. והביאו בזה הדברים (סוכה נכ.) ואמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ולא דים זה. עד שאמרו ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו ואמרו(אכוח ס״ה מכ״ג) לפום צערא אגרא. ויותר מזה שהם ציוו להיות האדם מתאוה לעבירות. עד שהזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואע״פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם [ת״כ פ׳ קדושים ע״ש] רשב״ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב. אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לבוא על הערוה. אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ולפי המובן מפשוטי ב׳ המאמרים בתחלת המחשבה הן סותרין זה את זה. ואין הענין כן. אבל שניהם אמת. ואץ מחלוקת ביניהם כלל. והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות. אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהם יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן. הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות כשפיכת דמים. וגניבה וגזילה ואוגאה. ולהזיק למי שלא הרע לו. ולגמול רע למטיב לו. ולבזות אב ואם. וכיוצא באלו. והן המצות [יומא סז: ושם חשיב גס גילוי עריוח והרמב״ס חשיב לקמן ג״ע וצ״ע. ועי׳ במהרש״א ס״א אסשר ליישב קצת] שאמרו עליהם חכמים ז״ל שאילו לא נכתבו ראוים הם לכתב (א) ויקראו אותם קצת (חכמינו האחרונים) [חכמים הראשונים]. אשר חלו חלי המדברים מצות השכליות ואין ספק שהנפש אשר תכסף לדבר מהם ותשתוקק אליו. שהיא חסרה. (נ) ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל. ולא תצטער בהמנעם מהם. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים. שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב. וגמולו יותר גדול. הם התורות השמעיות וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותם. ולא יהיה [לו] מונע מהם (אלא) [רק] התורה ובחון חכמתם ע״ה ובמה שהמשילו. שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג הנפש אי אפשי לגנוב אי אפשי לכזב אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. אבל הביאו דברים שמעיים כלם. בשר בחלב. ולבישת שעטנז. ועריות. ואלו המצות וכיוצא בהן. הם אשר קראם הש״י חקות וארז״ל [יומא סז:] חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן. ועובדי כוכבים משיבין עליהם. והשטן מקטרג בהן כגון פרה אדומה. ושעיר המשתלח וכוי. ואשר קראו אותם האחרונים שכליות. יקראו מצות. כפי מה שבארו החכמים. הנה התבאר לך מכל מה שאמרנו איזה מן העבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהם יותר חשוב מן המשתוקק אליהם. וכובש יצרו מהן. ואיזה מהן יהיה הענץ בהפך וזה חרוש נפלא. בהעמיד שני המאמרים ולשונם מורה על אמיתת מה שבארנו. וכבר נשלמה כוונת זה הפרק.

פרק שביעי. במחיצה ועניינה[עריכה]

הרבה ימצא במדרשות ובהגדות ויש מהן בגמרא: שיש מן הנביאים. מי שיראה הש״י מאחרי מחיצות רבות ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות לפי קרבתם אל הש״י. ולפי מעלתם בנבואה: עד שאמרו ףבמוס מט:] מרע״ה ראה הש״י מאחרי מחיצה אחת בהירה. כלומר מזהירה. והוא אמרם הסתכל באספקלריא המאירה. ואספקלריא שם המראה הנעשה מגוף המזהיר. כשוהם וזכוכית. כמו שהתבאר בסוף כלים. והכוונה בזה הענין. מה שאומר לך והוא שאנחנו ביארנו בפרק ב׳. שהמעלות. מהן מעלות שכליות. ומהן מעלות המדות. וכן הפחיתיות. מהן פחיתיות שכליות. כסכלות ומעוט ההבנה. ודוחק (נ״א ורוחק) התבונה. ומהן פחיתיות המדות. כרוב התאוה. והגאוה. הרוגז. והכעס. והעזות. ואהבת הממון. והדומה להן. והן רבות מאד. וכבר זכרנו הסדר בידיעתם בפרק הד׳. ואלו הפחיתיות כלם הם מחיצות המבדילות בין האדם ובין הש״י. מאמר הנביא מבאר זה. (ישעיה נט) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם יאמר שעונותינו והם אלו הרעות כמו שזכרנו. הם המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך. ודע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שיהיו לו כל המעלות השכליות. ורוב מעלות המדות והחזקות שבהן. והוא אמרם [שכת צנ. נדרים לח.] אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וחכם הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק. ועשיר הוא ממעלות המדות ר״ל ההסתפקות מפני שהם קוראים המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר (אבות פ״ד מ״א) איזהו עשיר השמח בחלקו. ר״ל שיספיק לו במה שהמציא לו זמנו. ולא יכאב במה שלא המציא לו. וכן גבור הוא ג״כ במעלות המדות. ר״ל שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה כמו שבארנו בפרק הי. והוא אמרו (שם ושם) איזהו גבור הכובש את יצרו. ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל המעלות המדות עד שלא יפחיתהו פחיתות שהרי שהמע״ה העיד עליו הכתוב בגבעון נראה ה׳ אל שלמה. ומצעו לו פחיתות מדות והוא רוב התאוה בבאור בהרבות נשים. וזה מפעולות תכונות רוב התאוה ואמר מבואר (נחמיה יג) הלא על (כל) אלה חטא שלמה. וכן דהמע״ה נביא אמר (ש״כ כ״ג) [אלהי ישראל] לי דבר צור ישראל ומצאנו אותו בעל אכזריות אע״פ שלא שמש בה כי אם בעובדי גלולים. ובהריגת הכופרים. והיה רחמן לישראל אבל בא בביאור בדברי הימים שהש״י לא הרשהו לבנות בית המקדש ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג. אמר (דה״א ככ) אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת [ארצה לפני] ומצאנו [סנהדרין קיג.] באליהו ז״ל מדת הרגזנות ואע״פ ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס אבל אמרו חכמים שהש״י לקחו. וא׳׳ל שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו כי ימיתם. וכן מצינו בשמואל שפחד משאול וביעקב שפחד מפגישת עשו. אלו המדות וכיוצא בהן הם מחיצות בין הש״י עם הנביאים ע״ה ומי שיש לו ב׳ מדות או ג׳ מהן בלתי ממוצעות כמו שבארנו בפרק הד׳. נאמר בו שראה הש״י מאחר ב׳ מחיצות או ג׳ ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט ממדריגת הנבואה. שאנחנו מצעו קצת פחיתות המדות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס. אמרו [ססחיס סו:] כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו והביאו ראיה מאלישע שנסתלקה ממנו הנבואה כשכעס עד שהסיר כעסו והוא אומרו (מ״נ גי) ועתה קחו לי מנגן: ובעבור האנחה והדאגה של יעקב אבינו ע״ה כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו אמר (נראשיח מה) ותחי רוח יעקב אביהם ואמר המתרגם ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון. ולשון החכמים [שגת ל: פסתיס קיז.] אין הגבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה וכאשר ידע מרע״ה שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה. וכי נשלמו בו מעלות המדות כלם והמעלות השכליות כלם בקש להשיג מהות הש״י על אמיתת מציאותו. אחר שלא נשאר לו מונע. ואמר (שמות לג) הראני נא את כבודך והודיעו הש״י שא״א לו זה בהיותו שכל נמצא בחומר ר״ל מאשר הוא אדם. והוא אומרו כי לא יראני האדם וחי. הנה לא נשאר לו בינו ובין השגת הש״י על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה והוא השכל האנושי שאינו נבדל. וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה אחר ששאלו יותר ממה שהיה אצלו קודם שאילתו והודיעו שתכלית ההוא א״א לו מפני שהוא בעל גשם. וכנה אמתת ההשגה בראיית פנים כי האדם כשיראה פני חבירו תהיה אז בנפשו צורתו עד שלא יתערב לו עם זולתו(אפילו בשעה שאינו רואה אותו) אבל כשיראה אחוריו אע׳׳פ שהוא מכירו בראי׳ ההיא (אבל) פעמים יסופק עליו ויתערב לו עם זולתו כן השגתו יתברך על האמת היא ידיעת ה׳ יתברך מאמתת מציאותו מה שלא ישתתף במציאות ההוא זולתו מן הנמצאות. עד שימצא בנפשו מציאותו חזק נבדל למה שמצא בעצמו ממציאות שאר הנמצאות. וא״א לאדם להשיג זה השיעור מן ההשגה אלא שהוא ע״ה השיג למטה מזה מעט. והוא אשר כנה ואמר ןשס ושם) וראית את אחורי. ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה. וכאשר ידעו חז״ל שב׳ המינים האלו מן הפחיתיות ר״ל השכליות והמרות. הם אשר יבדילו בין ה׳ יתברך ובין האדם. ובהם הוא יתרון מעלות הנביאים אמר על קצתם במה שראו מחכמתם ומדותיהם נסוכה כת. ב״ב קלל.] ראוים הם שתשרה שכינה עליהם כמרע״ה ולא יעלם ממך ענין הדמיון שהם דמו אותו בו. לא שישווהו אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים כיהושע בן נון על הצד אשר זכרנו: וזה ענין אשר כוונו לבאר בזה הפרק.

פרק שמיני. ביצירה האנושית[עריכה]

איך אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שא״א שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות. אבל אפשר [לאדם] שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון. בהיות פעולת האחת מהן יותר [קרובות] קלות עליו מפעולה האחרת. והמשל בו כשיהיה האדם מזגו נוטה אל היובש. ויהיה עצם מוחו זך. והלחות בו מעט. יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין הענינים יותר מבעל לחה לבנה רב הליחות במוח אבל אם יונח האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל. ולא יעורר כחותיו ישאר סכל בלי ספק. וכן כשילמדו ויבינו זה העב הטבע רב הליחות ידע ויבין. אבל בקושי. ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך. יהיה גבור. ר״ל מוכן לגבורה אם ילמדהו הגבורה יהיה גבור (במהרה) [בלי ספק]. ואחר מזג לבו יותר קר ממה שצריך. והוא מוכן לצד המורך והפחד. וכשילמדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה ואם יכוין בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול אבל ישוב כשירגילוהו בלי ספק. ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמתיות. כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת שפעולות האדם כולם מסורות לו אין מכריח אותו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו כלל. שיטהו לצד מעלה או לצד חסרון אא״כ יהיה לו הכנת המדגים לבד כמו שביארנו שיקל לו ענין או יכבד אבל שיתחייב [פעולה מהפעולות] או יהיה בו נמנע אין זה כלל ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו יהיו בטלות מצות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור. אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה. וכן היה מתחייב ביטול הלמוד וההתלמדות ולמוד כל מלאכת מחשבת היה כל זה הבל ולבטלה אחר שהאדם א״א לו כלל מפני הגורם המכריח אותו מחוץ זולתו לפי דעת האומרים זה שמוכרח שלא יעשה הפועל הפלוני ומבלתי שידע החכמה פלונית ושתהיה לו המדה הפלוני והיה הגמול והעונש ג״כ עול גמורה הן ממנו קצתינו [לקצתינו] הן מהש״י לנו שזה שמעון שהרג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג. וזה מוכרח שיהרג למה נענש שמעון. ואיך יתכן עליו ג״כ יתברך צדיק וישר הוא שיענישהו על פועל שא״א לו שלא יעשהו ואפילו השתדל שלא יעשהו לא היה יכול. והיו בטלות ג״כ ההכנות כולם עד סופם. מבנות בתים. וכנוס הממון. ולברוח בעת הפחד. וזולתם מן הדומים להם. כי אשר נגזר שיהיה א״א מבלתי היותו. וזה כולו שקר גמור וכנגד המושכל והמורגש והריסות חומת התורה לגזור על הש״י בעול חלילה לו ממנו. אמנם האמת אשר אין ספק בו שפעולות האדם כולם מסורות לו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחהו עליו. ומפני זה היה ראוי לצוותו אמר (לגרים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳ ובחרת בחיים ושם הבחירה לנו בהם. וחייב העונש למי שימרה. והגמול למי שיעבוד. אם תשמעו ואם לא תשמעו. וחייב הלמוד וההתלמדות(שם יא) ולמדתם אותם את בניכם. (שם ה) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכל מה שבא בלמוד המצות. וחייב ג״כ ההכנות כלם כמו שכתוב בתורה (שם כ 3< כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. (שם כ) פן ימות במלחמה. (שמוח ינ) במה ישכב (לנדס כל) לא יחבול רחים ורכב והרבה בתורה ובנביאים מזה הענץ. ר״ל ההכנות אבל מה שנמצא לחכמים ע״ה. והוא אמרם [גרפית לג. מגילה כה. (לה גוז:] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים היא ג״כ אמת ונוטה לצד מה שזכרנו. אלא שהרבה פעמים יטעו [בו] בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות לבחירתו שהוא מוכרח עליהם כזיווג פלוני. או היות הממון בידו. וזה בלתי אמת. כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקידושין והיא כשירה לו ולקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה. (א) והש״י לא יגזור בעשיית המצוה. ואם יהא בנשואין איסור היא עבירה והשם לא יגזור בעשות העבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוגי או גנבו ממנו או הכה אותו וכחש בו. ונשבע עליו בשקר. אם נאמר שהש״י גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר כבר גזר בעבירה. ואין הענץ כן. אבל כל פעולות האדם (הבאות) מסורות לו ותלויות בבחירתו בהן בלא ספק ימצא המצות והעבירות. כי כבר בארנו בפ׳ הב׳ שמצות התורה ואזהרותיה הם בפעולות אשר לאדם בהם בחירה שיעשם. או שלא יעשם. ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים. ואינה בידי שמים. אבל נמסרה לבחירת האדם כמו שבארנו. א״כ מהו אמרם הכל בידי שמים. אמנם ירצו בו העניינים הטבעיים. אשר אין בחירה לאדם בהם כגון בהיותו ארוך. או קצר. או רדת המטר. או עצירה. או הפסד האויר. או זכותו. וכיוצא בהם מכל מה שבעולם זולת תנועת האדם ומנוחתו. ואמנם זה הענין אשר בארו חכמים שהמצות והעבירות אינם בידי שמים ולא ברצונו אבל ברצון האדם. נמשכו בזה אחר דברי ירמיהו ע״ה והוא אמרו (איכה ג) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שהרעות הם המעשים הרעים והטוב הם המעשים הטובים. ואמר שהש״י אינו גוזר על האדם לעשות רע או טוב. ואחר שהענין כן ראוי לאדם להתאונן ולבכות על מה שעשה מן החטאים והעבירות אחר שפשע ברצונו ואמר (שם ושם) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ואח״כ שב ואמר שרפואות דה החולי בידינו. כי כמו שפשענו בבחירתנו. כן לנו לשוב ממעשינו הרעים.ואמר אח״כ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳. נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם וגם ימצאו ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים ג״כ והוא שישיבת האדם וקומתו וכל תנועותיו ברצון הש״י וחפצו. הוא מאמר אמתי על צד אחד. והוא כמי שהשליך אבן על האויר וירדה למטה. שאמרנו בה שברצון הש״י ירדה למטה. והוא מאמר אמתי שהש״י רצה שתהיה הארץ כלה כמרכז. ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנו למעלה יתנועעו אל המרכז וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה ברצון שקדם להיות מתנועע למעלה לא שהש״י רצה בעת שיתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה. ובזה חולקים המדברים. כי שמעתי אומרים שהרצון בכל דבר עת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כלם על טבעם תמיד. כמו שאמר (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שיעשה. ואין כל חדש תחת השמש. ומפני זה הוצרכו החכמים לומר כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו. וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב. כלם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש. ואץ הדבר כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענץ מס׳ [ע״ז נד:] עולם כמנהגו נוהג. ותמצאם עליהם השלום תמיד בכל דבריהם בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר. ובעת אחר עת: ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב שברצון הש״י קם וישב. ר״ל שהושם בטבעו בתחלת בריאתו שיקום וישב בבחירתו לא שהוא רוצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום. כמו שלא רוצה עתה בנפילת האבן הזאת שתפול או שלא תפול. וכלל הדבר שנאמץ בו. הוא כי כמו שרצה הש״י שיהיה האדם נצב הקומה. רחב החזה. בעל אצבעות. כן רצה שיתנועע. וינוח מעצמו. ויעשה פעולות בבחירתו. אין מכריח לו עליהם. ולא מונע מהם כמו שהתבאר בתורה האמתית המבארת זה הענין באמרה (בראשית ג) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. (א) וכבר ביאר התרגום כפירוש שהרצון בו. ממנו לדעת טוב ורע. ר״ל שהוא היה אחד בעולם. ר״ל מין שאץ כמוהו מין אחר שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא בו והוא שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע ויעשה איזה מהן שירצה. ואץ מונע לו מהן. ואחר שהוא כן אפשר שישלח ידו ויקח מזה >שס) ואכל וחי לעולם ואחר שיתחייב זה במציאות האדם. ר״ל שיעשה בבחירתו פעולות הטוב והרע כאשר ירצה. א״כ יתחייב ללמדו דרכי הטוב והרע ושיצוהו ויזהירהו ויענישהו ויגמלהו. ויהיה כל זה יושר. וכן ראוי לו להרגיל עצמו בפעולות הטובות. עד שיהיה לו המעלות [השכליות]. ויתרחק מן הפעולות הרעות עד שיסורו [ממנו] והם הפחיתיות. אשר הם נמצאות אתו. ולא יאמר שהם בענין שאינם יכולים להשתנות. כי כל ענין אפשר להשתנות מן הטוב אל הרע. ומן הרע אל הטוב. והכל בבחירתו. ומפני זה הענין זכרנו כל מה שזכרנו מענין המצות והעבירות: (כ) והנה נשאר עלינו לבאר דבר אחד מזה הענץ. והוא שיש מפסוקים יחשבו בהם בני אדם שהש״י יגזור במרי ושהש״י יכריח עליו. זה שקר וצריכים אנו לבארם כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם ומזה מה שנאמר לאברהם. (שס ט 0 ועבדום וענו אוחם ד׳ מאות שנה. אמרו הלא תראה שגזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם. ולמה ענשם. הלא בהכרח בגזירת הש״י [יתעלה] השתעבדו בהם. כמו שגזר עליהם. והתשובה לאלו שזה הענין דומה כאלו אמר השם יתברך שהנולדים לעתיד יהיה מהן מורד. ועובד. וחסיד. ורע. וזה אמתי ולא מפני זה המאמר התחייב פלוני (זה) הרע להיות רע עכ״פ. ולא פלוני(זה) הצדיק להיות צדיק עכ״פ. אבל כל מי שירצה מהן להיות רע יהיה בבחירתו. ואילו היה רוצה להיות צדיק היה יכול ואין מונע לו. וכן כל צדיק וצדיק אילו היה רוצה להיות רע לא היה מונע לו ומזה כי הדברים שאמר הקב״ה. לא אמרם על איש ידוע. עד שיאמר כבר נגזר עליו. ואמנם באו הדברים בכלל ונשאר כל איש ואיש בבחירתו בעיקר יצירתו. וכן כל איש ואיש מן המצריים. אשר חמסו והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אילו היה רוצה. כי לא נגזר על האיש בפרט שיחמםם. וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו(מריס לא) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר. שאין הפרש בין זה ובין אמרו כל מי שיעבוד עבודת כוכבים יעשה בו כך וכך. שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה [אותה] הפחדה לבטלה. ויהיו הקללות כלם לבטלה וכן העונשים אשר בתורה אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה. שזה שחלל שבת היה מוכרח לחלל. ולא מפני הקללות שבאו בתורה נאמר שאשר עבדו עבודת כוכבים חלו עליהם הקללות ההם שנגזר עליהם לאבדם. אבל בבחירתו עבדו כל מי שעבדה. וחל עליו העונש כמ״ש (ישעיה ס 0 גם המה בחרו בדרכיהם וגו׳ גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורוחם אביא להם. אבל אמרו (שמוס יל) וחזקתי את לב פרעה ואח״כ ענשו והמיתו. יש בו מקום לדבר ויעלה ממנו בידינו שורש גדול (על מה שלא חשבו כל המפרשים) והסתכל מאמרי בזה הענין. ושים אליו לבך. וחבר אותו על דברי זולתי. ובחר לך הטוב. והוא אצלי שפרעה וסיעתו אילו לא היה להם חטא אלא שלא שלחו ישראל. היה הענין מסופק עכ״פ שהרי הקב׳׳ה מנעם מלשלוח אותם כמו שנאמר >שס י) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. ואיך היה מבקש מהם לשלחם והם מוכרחים שלא לשלחם ואיך ענשם אחר כך כאשר לא שלחם וזה נראה עול בלא ספק. וסותר כל מה שהקדמנו הצעתו. אלא שאין הענין כן. אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירחם בלי הכרח וחמסו הגרים אשר היו בתוכם. והעלו עליהם עול גמור כאשר נאמר כבאור. (שם א) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו׳ הבה נתחכמה לו. וזאת הפעולה היתה מהם בבחירתם מבלי הכרח רק ברוע לבבם והיה עונש הש״י להם ע״ז למנעם מהתשובה. עד שיחולו עליהם מהעונשים מה שהיה ראוי להם מן הדין. ומניעתם מהתשובה הוא שלא ישלחם. וכבר ביאר לו הש״י זה הענין והודיעו שאילו היה רוצה להוציאם לבד. היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים מהרה מאין איחור. אמנם רצה עם הוציאו אותם לענשם על מה שקדם מחמת שעבודם כמו שהבטיח ואמר (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח״כ יצאו ברכוש גדול וא״א לענשם אילו היו עושים תשובה. וע״כ נמנעו מהתשובה והחזיקו בהם. והוא אמרו (שמוס ט) כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו׳. ואץ לדקדק עלינו אם נאמר שהש״י יענש האדם וימנעהו מהתשובה ולא יעזבהו לבחור בתשובה. כי הוא ית׳ [שמו] ידע החטאים. ולפי חכמתו וישרו יהיה שיעור העונש פעמים בעוה״ב לבד. ופעמים בעוה״ז לבד. ופעמים בשניהם. וענשו בעוה׳׳ז חלוק. פעמים יענש בגוף. פעמים בממון. ופעמים בשניהם יחד. וכאשר יבטלו קצת תנועות בני אדם שהם בבחירתו על צד העונש. כביטול ידיו מן המלאכה שלא יכול לעשות בה מאומה כמו שעשה לירבעם בן נבט. או לסמא עיניו מן הראות כמו שעשה לאנשי סדום. הנאספים על פתח לוט. כן יבטל ממנו בחירת התשובה. עד שלא יתעורר אליה כלל. וימות בחטאו. ולא נתחייב לדעת חכמתו. עד שנדע למה ענש זה בזה המין מן העונש. ולא ענשו במין אחר. כמו שלא נדע מה [היה] הסבה להיות לזה המין זאת הצורה. ולא היתה לו צורה אחרת. אבל הכלל כי כל דרכיו חסד ומשפט. ויעניש החוטא כפי חטאו. ויגמול המטיב כפי הטבתו. וא׳׳ת למה בקש ממנו לשלח את ישראל פעם אחר פעם. והוא נמנע מלשלחם. ולמה לא באו עליו המכות והוא עומד במרדו על עקשותו. כמו שאמרנו שענשו מהש״י הוא שיעמוד על עקשותו. ולא היה מבקש ממנו לבטל מה שא״א לו לעשותו. זה ג״כ היה לחכמה מהשם יתברך שיודיעהו שהש״י יבטל בחירתו כשירצה לבטלה. ואמר לו הנני מבקש ממך שתשלחם ולא שלחת. ואם תשלחם תהיה נצול. רק ידעתי שאתה לא תשלחם עד שתמות. והיה הוא צריך שיודה לשלחם. עד שיראה הפך דברי הנביא שאמר שהוא יהיה נמנע להודות. ולא היה יכול. והיה בזה אות גדולה ומפורסמת אצל כל בני אדם. כמ״ש (שס) ולמען ספר שמי בכל הארץ. שהש״י אפשר שיענוש האדם שימנעהו בחירת פעולת אחת. ויודיעהו בזה שלא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא. ועל זה הצד בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון. כי למה שקדם ממריו אשר לא הוכרח עליו. ענשו ית׳ שמנעו מעבור ישראל בגבולו מהפיק רצון ישראל עד שנלחמו עמו והרגוהו. והוא אמרו (לנטס כ) ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו וגו׳. ואשר הביא להיות ענץ זה הפסוק קשה על המפרשים כלם. מפני שחשבו כי לא נענש סיחון אלא מפני שלא הניח את ישראל עבור בגבולו. ואמרו איך ענשו. והוא מוכרח כי הקשה ה׳ את רוחו. ואמץ את לבבו. כמו שחשבו רבים שלא נענש פרעה ועמו אלא מפני שלא שלחו ישראל מארצם. ואין הענין כן אלא כמו שבארנו. וכבר ביאר הש״י ע״י ישעיה הנביא שהוא יתברך [שמו] יעניש קצת המורדים שימנע מהם התשובה ולא יעזוב הבחירה בידם ואמרו (ישעיה ו) השמן לב העם הזה ואדניו הכבד ועיגיו השע [וגו׳]. וזה הדבר פשוט א״צ לפרש. אבל הוא מפתח למנעולים רבים. וע״ז העיקר הולכים דברי אליהו ז״ל באומרו על הכופרים מאנשי דורו (מ״נ יח) ואתה הסבות את לבם אחורנית. ר״ל כאשר חטאו ברצונם היה עונשם עליהם מאתך שתסב לבם אחורנית מדרך התשובה. ולא תניח להם הבחירה ולא רצו להניח החטא ההוא. והתמידו מפני זה על כפירתם באמרו (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו ר״ל שהוא מתחבר אל העצבים בבחירתו ואוהב אותם עונשהו שיונח על אהבתם. וזה ענץ הנח לו. וזהו מן הפירושים הטובים למי שיבין דקות הענינים. אמנם מאמר ישעיה הנביא ע״ה שאמר (ישעיה סג) למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך. אינו מזה הענין כלל. ואינו נתלה בדבר ממנו. ואמנם ענין אלו הדברים כפי מה שבא לפניו ולאחריו. שהנביא [ההוא] היה מתרעם על גלותנו וגזירותינו. והפסק ממשלתנו. ותגבורת האומות עלינו. ואמר על זה דרך תפלה ה׳ אלהי ישראל כשיראו ישראל תגבורת הכופרים. יתעו מדרך האמת ויטה לבם מיראתך. וכאילו היית אתה הסבה לסבלים האלה לצאת מדרך האמת. כמ״ש מרע״ה (נמדנר יד) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגר. ומפני זה אמר אחר זה. (ישעיה סג) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך. ר״ל עד שלא יהיה בענין חלול שמך הגדול. וכמו שבאר בתרי עשר מאמר הנמשכים אחר דעת המנוצחים מן העוברי כוכבים בזמן הגלות. אשר מספר דבריהם כל עושה רע טוב בעיני ה׳ ובהם הוא חפץ או איה אלהי המשפט וספר מדבריהם המובן מאורך גלות (מלאמ ג) אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה׳ צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים. והבטיחנו שם שהוא ית׳ עתיד לבאר האמת. ואמר בזה (שס) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע. אלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא שיראה מהם שהש״י יכריח על העבירות. והנה בארנו [אנחנו] ענינם בלא ספק והוא באור אמתי עם טוב התבוננות. ונשארנו על שרשינו שברשות האדם היא המצוה והעבירה. והוא הבוחר בפעולותיהם מה שירצה לעשותו יעשה. ומה שלא ירצה לעשותו לא יעשה. רק אם יענישהו השם יתברך על חטאו שיבטל רצונו כמו שבארנו. ושקנין המעלות והפחיתות בידו ומפני זה צריך לו שישתדל לקנות לנפשו המעלות שאין לו מעיר לזולתו שיעירהו עליהם. והוא אמרם במוסרי זאת המסכתא. אם אין אני לי מי לי. ולא נשאר מזה הענין אלא דבר אחד שצריך לדבר בו מעט עד שתשלם כוונת זה הפרק. ואע״פ שלא היה בדעתי לדבר בו כלל אבל הצורך הביאני אל זה. והוא ידיעת הש״י העתידות שהוא הטענה אשר יטענו עלינו בה החושבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה. ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהם. אחר שבחירתו תלויה בבחירת האלהים. ואשר גרם לזאת האמונה הוא שישאל השואל. זה האיש ידע בו הבורא אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע. וא׳׳ת ידע יתחייב מזה שיהיה מוכרח על הענץ ההוא אשר ידעו הש״י טרם היותו. או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. ואם תאמר שלא ידע מקודם. יתחייבו מזה הרחקות עצומות ויהרסו חומות נשגבות בענין הדת. לכן שמע ממני מה שאומר לך והסתכל בו מאד. כי הוא האמת בלא ספק. וזה כבר התבאר בחכמת האלהות. ר״ל מה שאחר הטבע. שהש׳׳י אינו יודע במדע ולא חי בחיים עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו. שהאדם בלתי המדע. והמדע בלתי האדם. וכיון שכן הוא הם שני דברים. ואילו היה הש״י יודע במדע. היה מתחייב [מזה] הרבוי. והיו הנמצאים הקדמונים רבים [עם] ה׳ יתברך. והמדע אשר בו ידע. והחיים אשר בו חי. והיכולת אשר בו יכול. וכן כל תואריו יתברך. ואמנם זכרתי לך תחלה טענה קרובה וקלה להבין אותה ולהשכילה להמון. כי הטעניות והראיות אשר יתירו זה הספק הם חזקות מאד. ומופתיות אמיתיות. והתבאר שהוא יתברך שמו תואריו ותואריו הוא. עד שיאמר עליו שהוא המדע. [והוא הידוע] והוא היודע. והוא החי. והוא החיים. והוא הממשיך לעצמו החיים וכן שאר התארים. ואלו הענינים קשים ולא תקוה להבינם הבנה שלימה מב׳ שורות [או] מג׳ מדברי. ואמנם יעלה בידך מהם ספור דברים לבד. ולזה העיקר הגדול לא התיר הלשון עברי לומר חי ה׳ צבאות כמ״ש חי פרעה חי נפשך. ר״ל שם מצורף. כי המצורף והמצטרף אליו. שני דברים חלוקים. ולא יצטרף הדבר לעצמו. ולפי שחיי השם הם עצמו. ועצמו הוא חייו. ואינו דבר אחר זולתו. לא הזכירוהו בצירוף אך אמר חי ה׳ צבאות חי השם אשר עשה לנו את הנפש הזאת. הכווגה בזה שהוא וחייו אחד. וכבר התבאר גם כן בספר הנקרא מה שאחר הטבע. שאין יכולת בדעתינו להבין מציאתו יתברך על השלימות. וזה לשלימות מציאתו וחסרון דעתנו ושאין למציאותו סבות. שיודע בהם. ושקצר דעתנו מהשיגו. כקוצר אור הראות. מהשיג אור השמש. שאינו לחולשת אור השמש. אבל להיות אור השמש יותר חזק מאור הראות שירצה להשיגו. וכבר דברו בזה הענין הרבה. והם כלם מאמרים אמתים [מבוארים]. וראוי מפני זה שלא נדע ג״כ דעתו ושלא יכילהו ג״כ דעתינו כלל. אחר שהוא דעתו. ודעתו הוא. וזה הענין נפלא מאד. והיא אשר גבצר מהם אמתתו. ואמרו שהם ידעו שמציאתו ית׳ על השלימות. אשר הוא עליו לא יושג. ובקשו להשיג ידיעתו עד שידעהו. וזה מה שאי אפשר. שאלו תכיל דעתינו מדעו. היה מכיל מציאתו אחר שהכל דבר אחד. שהשגתו אל השלימות הוא שיושג כמו שהוא במציאתו. ומן הידיעה והיכולת והחיים והרצון. וזולת זה מתאריו הנכבדים. הנה כבר בארנו שהמחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה [אין לנו] אלא שאנחנו נדע שהוא יתברך יודע כמו שנדע שהוא נמצא. ואם ישאלנו שואל איך הוא מדעו. נאמר לו אנחנו לא נשיג זה כמו שלא נשיג מציאתו אל השלימות וכבר הרחיק כל מי שישתדל לדעת אמתת ידיעתו יתברך ונאמר לו. (איוב יא) החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. והבן כל מה שאמרנו שפעולות האדם מסורים אליו וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם יתברך עליו על אחד משני הענינים. ומפני זה היה ראוי הצווי׳ והלימוד וההבנה. והגמול והעונש. ואין בכל זה ספק. אמנם תואר ידיעתו יתברך והשגתו לכל הדברים דעתינו קצרה להשיגו כמו שבארנו. וזהו כלל מה שכווננו אליו בזה הפרק. וכבר הגיע העת לפסוק הדברים הנה ואתחיל בפירוש המסכתא הזאת. אשר הקדמנו [לה] אלו הפרקים:

ותמו ונשלמו שמונה פרקים להרמב׳׳ם

קישורים חיצוניים[עריכה]

מהדורת יוסף יצחק בן צבי גאָרפינקל באתר ארכיב ובאתר היברובוקס