העמק דבר על שמות יב כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| העמק דבר על שמותפרק י"ב • פסוק כ"ט |
כט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות י"ב, כ"ט:

וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהֹוָה֮ הִכָּ֣ה כׇל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃


(שמות יב כט): "עד בכור השבי" - הוא מאומה אחרת, ולהודיע כי המיתה לא היה בתורת עונש, דאם כן לא היה מת השבוי, אלא העברה המעבר של ה' בארץ מצרים הוא בתורת עונש, וממילא, מי שהשיג בפנימיות התפעלות מהעברת קדושה - ניזוק, עד שאפילו בכורי ישראל ראויים היו להיות ניזק, לולי חמלת ה' עליהם, ובשביל זה נתקדש כל בכור, כאשר יבואר. אבל בכורי כל אומה נפגעו בטבע העניין.

והוסיף המקרא להודיע "אשר בבית הבור", שהוא למטה מעשרה [טפחים], כסתם בור בבבא קמא פרק ה משנה ה. ומזה המקרא למדו חז"ל, דסתם בור עשרה טפחים, דזהו עיקר הרבותא כאן.

ומכל מקום, לא היה מועיל מחיצה כזו לגבי העברת ה' בכבודו ובעצמו כ"י. והוי כדאיתא בברכות כו., דבספר תורה, דקדוש יותר, לא מהני מחיצה עשרה, אלא בית בפני עצמו. ומכל שכן קדושת כבודו יתברך.

והנה, לעיל, במאמר משה לפרעה, (שמות יא ה): "אמר עד בכור השפחה...", דזה הוא נוגע לפרעה; מה שאין כן בכור השבי, מה איכפת לפרעה? אבל הכא, בסיפור העניין, להודיע פעולת ההעברה, וכדי להגיע מזה לקדושת בכורי ישראל, נצרך לפרש יותר "בכור השבי".