קטגוריה:דברים כג יא

מלבי"ם - התורה והמצוה

קכ.

כי יהיה בך . " בך " מיותר, להורות שאין עכו"ם מטמאין בקרי.

איש . פרט לקטן פחות מבן ט' שנים ויום א'.

ויצא אל מחוץ למחנה . לשון הרמב"ן, "וע"ד הפשט הזהיר בבעל המקרה, לצאת מכל המחנה; מטעם הנזכר, שהשם מתהלך עמנו להושיענו, והמחנה קדוש. ושיהיה לבנו מתכוון להקב"ה ונוחיל לישועתו, ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה, כי המחנה כלו כמקדש ה'. וממנו נלמד למקום התפלה, שנרחיק מן הצואה ד' אמות, וכל מראה העינים. אבל רבותינו ידרשו, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה - במחנה לויה ובמחנה שכינה, כאשר יהיה הארון שם. וגם כסוי הצואה לדעתם, במקום אשר יזכירו השם להתפלל או לקרוא ק"ש. א"כ גם זו אזהרה כפל אותה במחנה, שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הכותים" עכ"ל.

מדבריו נראה, שלדעת חז"ל שלוח הטמאים בעת מלחמה, כדין שלוח הטמאים בעת שיושבים על אדמתם. שיש שמשתלח ממחנה שכינה לבד, ויש גם ממחנה לויה, ויש מכל מחנה ישראל. וכן מצות וכסית את צאתך , אינו רק במקום שאומרים שם דברי קדושה.

אולם לא יתכן שההלכה תהיה נגד הפשט, שמשמע שזה דין נוסף במחנה, כמו מה שאמר הכתוב, ויד תהיה לך מחוץ למחנה , שלא הוזהרו זאת למצוה בערי מושבותם. וכן ויתד תהיה לך וכו' , זה בודאי נאמר רק ליוצאי מלחמה. וגם אם כדבריו בדין כסוי, שהוא רק במקום שאומרים דברי קדושה, רחוק הדבר אשר במקום שיצא חוץ, שהוא מחוץ למחנה, שיאמר שם דברי קדושה אף אחר הכסוי.

לכן נראה שגם חז"ל יסברו, שבמחנה היוצאת למלחמה, אם יש שם הארון וכהן משיח; משתלחים משם אף ממחנה ישראל כל הטמאים, אפילו בעל קרי. ויותר מזה, אף טבו"י (=טבול יום) דבע"ק (דבעל קרי) , שמותר אף במחנה לויה. וכן מצות ויד תהיה לך , ויתד תהיה לך , וכסית , נוהג במלחמה, אף במקום שלא יאמר דברי קדושה. כמבואר בספרי כאן, שאסור לעשות צרכיו בתוך המחנה.

[ויתכן שמחנה ישראל במדבר, היה כדין מחנה היוצאת למלחמה, שנשלחו משם אף זב ובע"ק וטבו"י. וסעד לזה מהכתוב, (במדבר ד ה) ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה . כלל במלת " אותם " כל הנאמר לעיל, שהוא כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש . שבכלם היו בני ישראל השולחים ממחנם. ובמושבות בנ"י, לפי הדין, טמא לנפש לא נשתלח רק ממחנה שכינה, והכהנים היו השולחים. וזב גם ממחנה לויה, והלוים היו השולחים. רק במצורע שנשתלח גם ממחנה ישראל, היו ישראל השולחים. וכאן כלל שגם טמא לנפש וזב היו הם השולחים. אך שסותר לזה ממאמרם ז"ל, שאף מת עצמו מותר במחנה לויה מעצמות יוסף, " עמו , במחיצתו". והאיך יכלול כאן וכל טמא לנפש ! מ"מ אין סתירה לזה, שמחנה המדבר היה שוה בדינה למחנה היוצאת למלחמה. כי זב ובע"ק, בשביל שהיא טומאה היוצאת מגופו נשתלחו. אבל טמא מת, גם ממחנה היוצאת למלחמה לא נשתלח, שבהכרח היו כלם טמאי מתים].

רק שחז"ל מיתורא דקרא כאן ומסדר נשא, גם מהכתוב במצורע " בדד ישב מחוץ למחנה יהיה מושבו ", למדו מהם כל דיני שלוח הטמאים לדורות במושבותם. ולפ"ז, ר"ש התימני וחכמים לא פליגי כלל. דחכמים ידרשו כפי הפשט, שמדבר הכתוב במחנה היוצאת למלחמה, שנשלחו משם כל הטמאים מכל מחנה ישראל. א"כ, " ויצא מחוץ למחנה " - הוא מצות עשה, ו" לא יבא אל תוך המחנה " הוא מצות לא תעשה. שאם כבר יצא או שנטמא חוץ למחנה, אסור לחזור; ואם חזר עובר בלאו. ור"ש התימני ידרוש הכתובים לדורות, כשישראל במושבותיהם. ש" ויצא אל מחוץ למחנה " הוא מחנה לויה, באלה הטמאים שנצרכים להשתלח גם ממחנה לויה, שע"ז עובר רק בעשה. " לא יבא אל תוך המחנה " זו מחנה שכינה, זה שנצרך לצאת רק ממחנה שכינה, שעובר בלאו. וכ"ש זה שנצרך לצאת גם ממחנה לויה, או אפי' ממחנה ישראל, אם עבר ונכנס במחנה שכינה, עובר בלאו.

ועיקר דרשת ר"ש התימני הוא - דלפי הפשט, שבמחנה היוצאת למלחמה משתעי, כדי לעבור עליו בלאו ועשה - מיותר תיבת " תוך " " ומחנה ", דהי"ל לכתוב "ויצא לחוץ, לא יבא אל המחנה"! לכן דריש דקאי גם לדורות, ש" ויצא אל מחוץ למחנה ", שהוא מ"ע, הוא במחנה לויה. ו" לא יבא אל " תוך ", פי' פנימיות המחנה, שהיא מחנה שכינה, ועובר בלאו. ומפני שלא הוזכר מ"ע בסדר נשא, רק למחנה המדבר; לכן למד מיתורא דכאן, מ"ע לדורות. ולשלוח ג"כ ממחנה ישראל, שאינו נוהג רק במצורע, נלמד מ" בדד ישב ".