משנה ברכות א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק א · משנה א | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


  משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מאימתי קורין א את שמע בערבית.

משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן ג, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, עד חצות.

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר ה.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, אמרו לו, לא קרינו את שמע.

אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חיבין אתם לקרות.

ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

וכל הנאכלין ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?

מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה;
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד:
אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר – מותרין אתם לקרות.

ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים "עד חצות" – מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים – מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כל הנאכלים ליום אחד – מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

אם כן למה אמרו חכמים "עד חצות"? אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מאימתי קורין - משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו, אין יכולים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן, דהיינו צאת הכוכבים. והא דלא תני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קמ"ל שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן כגון זב ומצורע, אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה, דכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וכו' ב:

עד סוף האשמורה הראשונה - שליש הראשון של לילה, שהלילה נחלק לשלש משמרות ד. ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה. וקי"ל דעבד כר' יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית:

עד שיעלה עמוד השחר - דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו, ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל:

מעשה שבאו בניו מבית המשתה - בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות, והכי קאמרי ליה, הא דפליגי רבנן עלך, דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דילמא רבנן כוותך סבירא להו, והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואמר להו, רבנן כוותי סבירא להו ו, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה וחייבים אתם לקרות:

ולא זו בלבד - כולה מילתא דרבן גמליאל היא דאמר לבניו:

הקטר חלבים - של קרבנות:

ואברים - של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום, מצוה להעלות הנתחים כל הלילה, דכתיב (ויקרא ו) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ז:

וכל הנאכלין ליום אחד - כגון תודה וחטאת ואשם וכיוצא בהם שהם נאכלים ליום ולילה, זמן אכילתן עד שיעלה עמוד שחר והוא המביא לידי נותר:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות - בק"ש ובאכילת קדשים, אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע שכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ח:

כדי להרחיק את האדם מן העבירה - שלא יבא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בק"ש שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור עונתה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) מאימתי כו'. תנא אקרא קאי דכתיב (דברים ו) בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבוקר. ושאל עכשיו מאימתי זמנו. ומדכתיב בשכבך ברישא, הקדים של ערבית. גמ':

(ב) (על הברטנורא) דהקרא ואחר יאכל מן הקדשים מוקמינן ליה בתרומה ביבמות דף ע, 'ד. והכי משמע קרא, עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. הר"מ:

(ג) (על המשנה) בתרומתן. כלומר שמוכנת לפניהם וכלום חסר כ"א לאכול. תוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) משמרות. עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים, ראשונה לכת אחת וכו'. רש"י:

(ה) (על המשנה) עמוד השחר. יש רגילין לפותרו כוכב השחר. וכ"כ הרד"ק במזמור אילת השחר שי"מ אילת שם לכוכב השחר. תוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס"ל דפירושו כל הלילה, ודלא כר"א, והא דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי, וא"כ בסייג אין הלכה כר"ג כו' ולא כתבו הלכה כר"ג אלא על. עיקר דין תורה. תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ואע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולא דוקא בעולת תמיד, ובריש פ"ו דפסחים מוכח דכל אמורי קדשים דינן כל הלילה. אלא נקטי מלתא פסיקא. תוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) שכן רגילות המשניות לשנות בקיצור מה שכתוב בפירוש בתורה:



פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' – כבר בארנו בפתיחת דברינו מה טעם התחיל בזו המסכת, ומה שהצריכו לדבר על עונת קריאת שמע ערבית קודם שידבר על עונת קריאתה שחרית. וכן מצינו בתורה בחיובה: "בשכבך ובקומך", רוצה לומר: שיקראוה בשעת שינת בני אדם ושעת קימם משנתם. ורצה לומר במה שאמר "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" – משעה שיכנסו כהנים טמאים שטבלו לאכול בתרומתן. וזה לא יהיה אלא אחר כלות היום, כאשר אמר הכתוב בכל מי שיטהר מטומאתו: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב ז). ושהצריכו לומר "משעה שהכהנים נכנסין" ולא אמר "מצאת הכוכבים" ואף על פי שהעת אחד – להועילנו תועלת מתוך דבריו, והוא שכהן טמא כשיטבול – מותר לו לאכול בתרומה אחר ביאת השמש, ואם עדיין הוא מחוסר כפורים, והוא שתהיה טבילה זו אחר השלמת הזיבה או הצרעת. שלא תאמר: לא תעלה לו טבילה זו עד שיקריב אותן הקרבנות. שלא הקפיד באכילת התרומה אלא עד ביאת השמש, לא על הבאת הכפרה.

ו"אשמורת" שם שלישית הלילה אצלם, ושאמר "האשמורת הראשונה" – הוא השליש הראשון של הלילה. ו"עמוד השחר" – הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש, בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות. וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד, אשר די עלותם (עלותם פירושו: הקיטורים, עיין תוספות יום טוב) מן הארץ אחד וחמשים מיל, כמו שהתבאר בחכמת הלמודית.

ודעת חכמים כדעת רבן גמליאל, אלא שאמרו "עד חצות" כדי להרחיק אדם מן העבירה, כמו שיתבאר אחר כן. והלכה כרבן גמליאל.

מעשה שבאו בניו מבית המשתה וכו' – "בית המשתה" – בית משתה היין, והביא דבר זה לסייע בו רבן גמליאל, ושהוא הורה כדבריו.

ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים וכו' – "הקטר חלבים" הם כלל חלבי הקרבנות אשר יקריבו הכהנים בכל יום, ו"אברים" הם נתחי העולה הקרבה בכל יום. והוא מה שאמר הכתוב: "את הכבש אחד" וגו' (במדבר כח ד). והנותר מן החלבים ההם ואברים ההם, מקריבין אותן כל הלילה עד עלות עמוד השחר, כמו שאמר הכתוב בעולת התמיד: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו ב).

וכן אכילת קדשים, שציווה הקדוש ברוך הוא באכילתן שלא ייאכלו אלא ליום אחד, אשר נאמר בהם: "ביום ההוא ייאכל, לא תותירו ממנו עד בוקר" (ויקרא כב ל), דינם כן, שייאכלו יום הזבוח ובלילה, עד שיעלה עמוד השחר.

ומה שאמרו באלו כולם עד חצות, ואף על פי שיש בשעה פנאי עד שיעלה עמוד השחר, הוא סייג, שלא תדחק עליו את השעה ונמצא עושה מהם דבר אַחַר עלות השחר, וזה עניין מה שאמרו: להרחיק אדם מן העבירה:

מלאכת שלמה

  • כתב הר"מ ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים: "והתחיל בסדר זרעים" כו' (כמו שהביא התוספות יום טוב בשמו בהקדמתו) עד "לפיכך התחיל: מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו. אחר כך חזר לעניין הסדר, והוא לדבר במצות זרע הארץ". עד כאן לשונו ז"ל.
ריא"ז כתב: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא,י). על כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקדוש ברוך הוא. ואמרו שחייב אדם לקרוא קריאת שמע, לייחד שמו של הקדוש ברוך הוא, ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות ערב ובוקר, שנאמר: "בשכבך ובקומך" (דברים ו ז), עד כאן לשונו ז"ל. ועיין במה שכתבתי בריש מסכת אבות בשם הרב משה אלשיך ז"ל.
  • מאימתי – בערוך הביאו בערך "מתי", ונראה דגרס "ממתי". וכתב: ויש ששונים "מאימתי" ואלף תוספת, כמו אלף ד"אזרוע זרוע". ותרגום "מתי" – "אימתי". ומאן דגריס "מאמתי" – אינו משובח, שהוא כמו: וכאמתים על פני הארץ. עד כאן לשונו.
וכתב הר' שלמה שיריליו ז"ל פירוש הגאון ר' מצליח ז"ל: מ"ם הראשון אינו עיקר, והוא כמו "מתי אבוא ואראה פני אלהים", "מתי אעשה גם אנכי לביתי", עד כאן לשונו.
ונראה בעיני דמלת "עד" דחקתו, ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה: משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ולי נראה דשפיר גרסינן "מאימתי", ומ"ם הראשון עיקר, והתחלת הזמן הוא דקא בעי. והכי איתא בברייתא: מאימתי מתחילין לקרא קריאת שמע כו'. וכי קתני "עד" – לשון קצר הוא, והכי קאמר: ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני "משעה" וכו' – לא קתני "עד סוף" וכו', כדאיתא בגמרא. עד כאן לשונו ז"ל.
  • בערבין – גרסינן, ולא גרסינן בערבית, וכדגרסינן נמי בסיפא "בשחרין", כמו שאכתוב בסמוך בסיעתא דשמיא.
ובגמרא בעינן: תנא היכא קאי דקתני מאימתי? ותו, אמאי לא פתח בשחרית ברישא? טמשני, דתנא אקרא קאי (כמו שהביא התוספות יום טוב). ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם, דכתיב: "ויהי ערב" ברישא ובתר "ויהי בוקר" (בראשית א ה ועוד).
ופריך: אי הכי, ליפתח במתניתין דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי: בערב מברך שתים לפני ושתים לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה! ומשני, דפתח בערבית משום קראי, והדר מפרש דשחרית; ואיידי דקאי בשחרית, פריש מילי דשחרית, והדר פריש מילי דערבית:
  • משעה שהכהנים כו' – פירש הרב יונה ז"ל, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, שזהו יציאת הכוכבים, דכתיב גבי תרומה: "ובא השמש וטהר", והיינו ביאת אורו לגמרי, דהכי דרשינן בגמרא: "מאי וטהר? טהר יומא".
ושלושה דינים יש בעניין הקודשים, דתנן: "טבל ועלה, אוכל במעשר. העריב שמשו, אוכל בתרומה. הביא כפרתו, אוכל בקודשים". פירוש, מעשר שני הוא קודשים קלים, והיו אוכלים אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל, כגון שנגע בנבילה או בשרץ, צריך טבילה, ומיד הוא טהור, ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא, צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה, כגון זב או זבה וכיוצא בהם, שצריכין כפרה, אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קודשים דחמירי, עד שיביא כפרתו.
הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולעניין קריאת שמע גם כן, מאותה שעה ואילך קורין אותה. עד כאן.
ונראה דסתמא כרבי יהושע, דאמר בברייתא: "משעה שהכנים מיטהרין לאכול בתרומתן" (אחר כך מצאתי מוגה בתלמוד של החכם החסיד והעניו כמה"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל, שהוא מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל, שהיה שלו בתחילה, ומצאתי שנמחקה מילת "מיטהרין" מדברי רבי יהושע, ונכתב במקומה "נכנסין". והשתא פשיטא וודאי דמתניתין רבי יהושע). או כאידך סתמא דקתני בברייתא: "וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן". ודלא כרבי אליעזר, דאמר בברייתא: "משעה שקדש היום בערבי שבתות". וגם לא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה, דמייתי להו בגמרא.
ובגמרא מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דרבי אליעזר. לישנא אחרינא, רישא לאו רבי אליעזר, אלא סיפא דקתני "עד סוף" וכו' גרידא. וכתב הרי"ף ז"ל: "הלכך בין פירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא, האי דקתני במתניתין 'משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן', איתא לרבנן. וכיוון דאיתא לרבנן, עבדינן כוותייהו", עד כאן:
  • בפירוש רבינו עובדיה: סומכין אהא דרבי יהודה – אמר המלקט: עיין במה שהקשו על זה התירוץ תוספות ז"ל:
  • לאכול בתרומתן – ראיתי שכתב החכם השלם הרב מנחם עזריה נר"ו, דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מילת לאכול, אלא משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן. וקא משמע לן דטבול יום פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני לאכול בתרומתן, בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, כדאיתא בגמרא. עד כאן.
ועיין שם בספרו סימן א', שדקדק גם כן דקתני "לתרומתן" ולא קתני "לתרומה". למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר, שהיא חובה עלינו ודידהון היא, הותרה להם בהערב שמש, אף על פי שלא הביאו כפרתן. אבל לא תרומת הקודשים הבאה מנידר ונידב, לא שנא מיני דמים לא שנא מיני דגן, כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר, וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל; דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה, אף על פי שנאכלין לכל אדם, כפרה מעכבתם, עד כאן לשונו נר"ו. ועיין עוד שם:
  • האשמורת הראשונה – נראה לעניות דעתי דשפיר טפי למיגרס האשמורה בה"א, וכדכתיב בתהלים צ: "ואשמורה בלילה". דאילו "האשמורת" בתי"ו הוי סמוך, כדכתיב: "באשמורת הבוקר", בסדר בשלח. ואף על גב דבשופטים סימן ז' כתיב "האשמורת התיכונה", לא ילפינן מיניה לאשמורת הראשונה נמי, דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך היה נראה לעניות דעתי. אכן מצאתי שהחכם הרר"י אשכנזי ז"ל הגיה במשנתנו האשמורת בתי"ו. וגם אני גם כן מסכים להגהתו ז"ל.
וסוף אשמורה ראשונה היינו שליש הלילה, דשלוש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת רבי נתן. ומפרש בגמרא טעמיה, מדכתיב "האשמורת התיכונה", מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ורבי אלעזר נמי הכי סבירא ליה בהדיא בברייתא בגמרא. ויליף לה מקרא, דכתיב: "ממרום ישאג, ממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג", הא תלתא שאגות, כנגד שלוש משמרות.
ומפרש בגמרא, דהא דלא קאמר בהדיא "עד ארבע שעות", סימן מפורש מזה, לימדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר, דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע, איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר, משמרה ראשונה – חמור נוער, משמרה שניה – כלבים צועקים, משמרה שלישית – תינוק יונק משדי אימו ואישה מספרת עם בעלה. ובגמרא מפרש אי בהאי סימנא תחילת משמרות קא חשיב, אי סוף משמרות, עיין שם.
אבל רבי פליג בברייתא ארבי נתן וסבירא ליה דארבע משמרות הוי הלילה. ובגמרא מפרש טעמיה:
  • רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר – פירש הר"ש שיריליו ז"ל, עמוד השחר, סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה, וקרוי "עמוד השחר", וכשמסתלק קרי "עלה עמוד השחר", עד כאן.
ובגמרא פירש רש"י ז"ל, דמשמע ליה "בשכבך", כל זמן שבני אדם שוכבין, יש בכלל זה כל הלילה. ורבי אליעזר סבירא ליה "ובשכבך", כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב.
וכן פירש הרב יונה ז"ל, והכריח הוא ז"ל דבין חכמים בין רבן גמליאל, כולהו מודו דלכתחילה צריך לקרותה מיד בצאת הכוכבים, ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות, משום סייג. ורבן גמליאל סבירא ליה דבדיעבד יוצא כל הלילה, עד כאן.
והתם מאריך לפרש, אם עבר חצות, מה יהיה דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאומר דסבירא ליה לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות. ואף על גב דגבי קריאת שמע של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד, ומפרש בגמרא: "מאי לא הפסיד? לא הפסיד הברכות". יש לומר דגבי קריאת שמע של לילה החמירו יותר, מפני שהלילה הוא זמן שינה, ואם ידע שיכול לצאת מחיוב קריאת שמע ומחיוב הברכות אחר חצות, יאמר בליבו: מה לי ולצרה הזאת, להכריח עצמי לקרות מיד, כיוון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל.
ונראה למורי הרב נר"ו, דסבירא להו לרבנן, שאפילו קריאת שמע עצמה, שהיא מהתורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות. שיכולין חכמים לפוטרו ממצוות עשה, כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצווה עצמה. דהכי חזינן בלולב, שמצוותו מהתורה יום ראשון, ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת, פטרו חכמים ליטלו, משום גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן גבי סדין בציצית וכו', עיין שם.
ואיכא תו בגמרא בברייתא סברא רביעית, דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פיתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו. פירוש, שהעני מקדים לאכול, בעבור שאין לו נר להדליק. וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתניתין. ואפילו רישא דהתחלת זמנו של עני, אסיקנא בגמרא שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת כהן הטמא לאכול בתרומה:
  • מעשה ובאו כו' – כתב בחידושי הרשב"א ז"ל: מה ששנינו כאן, מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן. אלא אדרבה, אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה, ומשום סייג. שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא. וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין, דקתני: ולא זו בלבד, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצוותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושלמי פירשוהו כמו שאר "מעשה" שהביאו בכל מקום, לומר שעשה מעשה כדבריו. עד כאן בקיצור:
  • חייבין אתם לקרות – ספרים אחרים: מותרין אתם לקרות. וכתב החכם הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל: לפי גירסא זו, הא קא משמע לן, דלא הויא ברכה לבטלה, אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה ודוק, עד כאן.
אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן "מותרין", דאפילו שלא בזמנו תנן: "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה". וכן הוא במהר"י קארו ז"ל בב"י או"ח סימן צ"ט, שכתב, דמדקתני "חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר", אלמא דאילו עלה עמוד השחר, לא היו חייבין לקרות. כלומר, ואילו קראו, לט יצאו ידי חובתן, כאילו הזידו ולא קראו, עד כאן.
ועיין שם עוד, שנתן טעם לשבח למה שכתבו הרשב"א והרא"ש ז"ל, דבניו של רבן גמליאל לא היו אנוסין, אלא נמשך ליבם אחר המשתה במשתה דִרְשׁוּת. שאם היו אנוסין, כדאי הוא רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק, ולצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, כדלקמן:
  • ולא זו בלבד אמרו – לא גרסינן מילת אמרו, דהא בגמרא פריך: אטו רבן גמליאל מי קאמר עד חצות, דקתני "ולא זו בלבד" וכו'? ומשני, אלא הכי קאמר להו רבן גמליאל לבניה: אפילו לרבנן, דקאמרי "עד חצות", מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. והאי דקאמרי "עד חצות", כדי להרחיק אדם מן העבירה, עד כאן. ואי גרסינן בהדיא מילת "אמרו", מאי קפריך, ומאי אצטריך לשנויי? והכי משמע גם כן מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחידושי הרשב"א ז"ל.
ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה. אף על פי שנכתבה בנוסח המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה, במשנה הוא דגרסינן לה ולא בגמרא בפסקא, לא היא ולא תלמודה. הכוונה, שמאחר שאין עליה תלמוד, למה תבוא בפסקא?:
  • אלא כל מה שאמרו – אית דלא גרסי מילת מה:
  • הקטר חלבים כו' – זה לשון רש"י: "של קרבנות שנזרק דמן". ולאו דווקא נקט רבינו עובדיה ז"ל "של עולת תמיד":
  • מצוותן וכו' – ואילו אכילת פסחים לא קתני (גמרא כאן. ועיין בתוס' פסחים פט,א ד"ה "דאילו"). שמע מינה דאין מצוותה אלא עד חצות, ומתניתין רבי אלעזר בן עזריה היא, ורבי אליעזר נמי סבירא ליה הכי. אבל בירושלמי תנו במתניתין "ואכילת פסחים", ואתיא כרבנן, דהיינו רבי יהושע ורבי עקיבא. וגם החכם הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל כתב: ספרים אחרים מצאתי, הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצוותן כו':
  • בפירוש רבינו עובדיה ז"ל: אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו' – אמר המלקט: הוא פירוש רש"י ז"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל:
פירוש זה קשה הרבה. דהא בגמרא פריך, אמאי לא תני אכילת פסחים, דתניא: הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פירוש זה קשה, אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת הלל [רוצה לומר, אם חשיב גם מה שלא עשו סייג, אם כן למה לא מקשה גם מקריאת הלל, שלא עשו בו סייג]. ותו, דמה עניינו להכא (רוצה לומר, למה שאמרו עד חצות).
ויש לומר, שוודאי אמרו עד חצות במסכת זבחים פרק ט, דתנן: "איברים שפקעו מעל המזבח, קודם חצות, יחזיר; ואם לאחר חצות, לא יחזיר", וקאמר כאן עד שיעלה עמוד השחר (רוצה לומר מן התורה). עד כאן לשונו ז"ל.
ונראה לעניות דעתי, דאף על גב דברש"י ז"ל אין כתוב שם מלת "איברים", רק "והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות", סבירא להו לרבינו עובדיה ז"ל וגם להרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל דלאו דווקא, דהוא הדין דכוונתו גם אאיברים. וסבירא ליה להרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל, דמתניתין דקתני התם: "איברים שפקעו", לאו דווקא, דהוא הדין חלבים. אלא אורחא דמילתא קתני, איברים שקשים להתעכל; אבל חלבים דקלים להתעכל, לא הוצרך לשנותם. כן נראה לעניות דעתי לדעת הרב ר' יהוסף אשכנזי ז"ל.
ומצאתי בכתב יד ישן פירוש להרב רבי יהונתן ז"ל, וזה לשונו: אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש "עד חצות". אלא מדחזינן באכילת קודשים, דכתיב בהו: "לא יניח ממנו עד בקר", החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות, הכא נמי בהקטר חלבים, דכתיב בהו: "ולא ילין לבקר", החמירו בו לומר "עד חצות". אבל אם עבר ולא העלה בחלבים והאיברים עד חצות, חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר, כדתנן בפרק ב' דמגילה: "כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים". עד כאן.
גם בתשובת הרשב"א ז"ל סימן רמ"ה כתב דהקטר חלבים ואיברים דקתני בהן "עד שיעלה עמוד השחר", לא עשו בהן רבנן הרחקה, עד כאן בקיצור:
  • וכל הנאכלין ליום אחד וכו' – לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות, דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה; אבל בלילה אינו ניכר. כן כתבו תוספות ז"ל בפסחים סוף פרק "איזהו מקומן" בדף נ"ז: והביאוה הם ז"ל בפסחים פרק האשה דף פ"ט.
וגרסינן בגמרא: ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילוליה דבריה דרבי יהושע בן לוי. אתי לקמיה דרבי יהושע בן לוי לבתר עמוד השחר, אמרו לו: מהו למקרי קריאת שמע של ערבית האידנא? אמר להו: כדאי הוא רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק (פירוש, שהרי אנוסים היו בסעודת מצווה), דאמר רבי שמעון בר יוחאי משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שני פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה; דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. אמר רבי זירא, ובלבד שלא יאמר "השכיבנו", דלאו זמן שכיבה הוא, כיוון שכבר עלה עמוד השחר, אפילו קודם הנץ החמה.
ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס, אלא על ידי שכחה, אפילו קרא אז – לא יצא, דשכחה הוי כמו פשיעה, ומעוות לא יוכל לתקון. מספר "לבוש תכלת" סימן רל"ה:

תפארת ישראל

  • פרק א: נראה לי מדמצוה ראשונה שנצטוה הישראלי הוא העסק בתורה, דתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין דף מ); ואם אין תלמוד – מעשה מניין; והתלמוד נצטוינו בקריאת שמע, דכתיב: "ושננתם"; וקיימא לן דבדיעבד בקריאת שמע שחרית וערבית – יצא (כמנחות צט ע"ב) – לכן התחיל רבינו הקדוש הש"ס, שהוא ביאור המצוות, עם פרשת קריאת שמע. ומדכתב "בשכבך" ברישא – אקדים דערבית.
אולם נקט לשון רבים, דאין אדם מוציא חבירו ידי חובה, מה שאין כן לעניין ברכה במשנה ד.
  • נכנסים – נראה לי דרצונו לומר נכנסין לעיר. דמקוואות שלהן היו בשדות (כנדה סז ב). ורק בחוץ לעיר כשרים, דאילו תוך העיר פסולין מחשש שאובין (כמקוואות פרק ח משנה א). ומדרגילין הטמאים לטבול סמוך לבין השמשות, כדי שלא יצטרכו לדקדק אטהרה כל היום (כשמעתין דף ב' ע"ב ושבת ל"ה). להכי, תוך טבילה וסיפוג, כשנכנסין לעיר – כבר העריב שמשן, שהוא צאת שלושה כוכבים; ואז קורא קריאת שמע.
  • לאכול בתרומתן – ולמה לא נקט "מצאת הכוכבים"? דקא משמע לן אגב אורחא, דכל הטמאים, אחר הערב שמש מותרים בתרומה, ואפילו מחוסר כיפורים, כזב ודכוותיה, דצריכין קרבן למחר.
[והא דלא קאמר "משעה שאוכלין", נראה לי דהיינו טעמא, דלא תקשי: כהן גופיה אימת קרי? להכי קאמר "נכנסין", דמותר לקרותה מהלך, חוץ מפסוק ראשון (כברכות דף י"ג). והא דלא קאמר "משעה שרשאין", נראה לי משום ד"נכנסין" מסמנא טפי].
  • עד סוף האשמורה הראשונה – סוף שליש קמא דלילה. ד"ובשכבך", עד סוף זמן התחלת שכיבה משמע.
ונקט אשמורה, דקא משמע לן דיש בריות בארץ משמרים עת בואנה, ועל ידי זה יהיה סימן לדבר. או קא משמע לן דגם ברקיע יש אז משמורת, רוצה לומר שהשגחה יתירה שולטת אז. וכמו שכתוב: "בעת רצון עניתיך", ונפקא מינה לאפושי ברחמים, כהרא"ש.
  • עד שיעלה עמוד השחר – הוא שעה וחומש זמניות קודם צאת החמה [פירוש זמניות, לפי אורך וקוצר היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים מחלקים אותו לשנים עשר חלקים. מה שאין כן שעות שוות, הן שווין בקיץ ובחורף, מדהוא אחד חלקי עשרים וארבע שבהיום והלילה יחד]. דסבירא ליה ד"ובשכבך", כל זמן ששוכבים משמע.
ואנן קיימא לן אורח חיים רל"ה, דמצווה לקרותה תיכף לצאת שלושה כוכבים קטנים, דהיינו שהם קטנים ממש, שאינם נראין רק באיחור זמן, כשכבר נראין כוכבים גדולים ובינונים ברקיע; וגם קטנים, שנשארו קטנים, ועל ידי זה אי אפשר שיטעה (ומדינא סגי בבינונים רק דלךא בקיאין). ועל כל פנים לא ישהנה לאחר חצות. ובדיעבד אפילו עד עלות השחר יצא. ובנאנס, אפילו עד קודם נץ החמה יצא. והכל עם הברכות לפניה ולאחריה, רק שאחר עלות השחר לא יאמר "השכיבנו".
  • אמרו לו לא קרינו את שמע – מספקא להו אי רבנן דווקא חצות קאמרי, והלכה כרבים; או רק להרחקה, ובדיעבד כרבן גמליאל סבירא להו.
ואין להקשות, בין כך או כך היו יכולים לקרות קריאת שמע. נראה לי דרק משום ברכה שאלו, דאם חייבים, צריכים לברך ברכת קריאת שמע.
  • 'אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות – מה שאין כן אחר כך לא, מדלא היו אנוסים. רא"ש.
    • פירוש, דבאנוס יכול לקרוא עד הנץ החמה, שהוא מאוחר מעלות השחר.
  • הקטר חלבים ואיברים – מכל קרבנות שנשחטו אותו יום, צריך להעלותן למזבח עד שיעלה עמוד השחר. דבשהו אחר כך למטה נפסלו בלינה (עיין זבחים פרק ז משנה א).
  • וכל הנאכלים ליום אחד – הקודשים.
  • מצוותן עד שיעלה עמוד השחר – ובאכלן אחר כך, הוי ליה נותר, דבכרת.
  • אם כן למה אמרו חכמים "עד חצות" – לרמב"ם פ"ד מקרבנות, האי "אם כן" אכולהו קאי. ולרש"י ורע"ב, קאי רק אקריאת שמע ואכילת קודשים.

קיצור שנות אליהו

מאימתי – הא דקתני "מאימתי" ולא קתני "אימתי". כי "אימתי" משמע שקאי על כל הזמן, הן על תחילתו והן על סופו. ואילו תנא הכי, היה משמע ד"דברי רבי אליעזר" קאי על כל המשנה, גם על "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן", והכל מדבריו. ולכן קתני "מאימתי", דהיינו מאימתי התחלת זמן קריאת שמע, ומפרש: "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן"; ו"עד סוף אשמורה ראשונה" הוא דיבור בפני עצמו, ורק עליו קאי "דברי רבי אליעזר".

קורין – אמר "קורין" בלשון רבים, ולא "קורא", כמו שקתני להלן "בשחר מברך" בלשון יחיד. והוא מפני שבברכות, אחד מברך ומוציא ידי חובה את כולם; אבל בקריאת שמע אינו יכול להוציא אחרים, אלא כל אחד צריך לקרות בפני עצמו, לכן קתני "קורין".

משעה שהכהנים נכנסים וכו' – הוא צאת הכוכבים, דהיינו כדי שייראו שלושה כוכבים בינונים. ויש מחלוקת מהו שיעור הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. ושיטת רבינו תם שהוא שיעור מהלך ארבעה מיל. והגר"א חולק וסובר שהוא מהלך שלושת רבעי מיל.

בתרומתן – הא דקתני "לאכול בתרומתן" ולא "לאכול בתרומה". כי שתי תרומות הן: תרומת גבולין, הכוללת תרומה גדולה ותרומת מעשר, ותרומת לחמי תודה. ותרומת לחמי תודה אינה של הכהנים, דמשולחן גבוה קא זכו, ולא הויא בכלל "תרומתן". ולפיכך לא קתני "תרומה" סתם, דתרומת לחמי תודה אינו אוכל בה עד שיביא כפרתו, דהיא קדשים קלים; אבל בתרומה גדולה ותרומת מעשר אוכל משיטבול ויעריב שמשו.

הקטר חלבים וכו' – גם זה מצוותו לכתחילה עד חצות. ומה שהביאה הגמרא מתורת כהנים, שמעלין איברים למזבח אף לאחר חצות, היינו על פי דין תורה, אבל מדרבנן מצוותה עד חצות.

ראו גם