המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
השמש יצא על הארץ וגו' עד ויסע משם אברהם. הנה הגבילה התורה הזמן אשר בא לוט בצוער באמרה שהיה כשהשמש יצא על הארץ לסבות. ראשונה להודיע שהיתה צוער קרובה לסדום וכמ"ש לוט הנה נא העיר הזאת קרובה ולכן בהיות שיצא מסדום בכמו השחר עלה הנה כשהשמש יצא על הארץ כבר היה בצוער. ושנית להודיע שעם היות שאמר הכתוב וה' המטיר על סדום וגו' הנה לא היה כענין המטר ולכן לא נתקדרו השמים בעבים ולכן בצאת השמש בגבורתו והיום צח הוריד השם גפרית ואש כי נתהוו בחלק העליון מהאויר כדמות הברד כמ"ש ואש מתלקחת בתוך הברד ולכן ירד כמו שירד המטר גפרית ואש וכדי שלא נחשוב כמו שחשב הרלב"ג שהגפרית והאש נתהוו בבטן הארץ אמר הכתוב מאת ה' מן השמים שמלמעלה ירד האש והגפרית מבלי סבה טבעית כי היה זה מכלל הנפלאות העצומים. ואמר ויהפוך את הערים להגיד שבמקום שהיה הככר ההוא דשן ורענן כגן ה' כארץ מצרים נעתק מההפך אל ההפך והיה כלו שרוף ונגוב כנציב מלח ולזה יזכירו הכתובים תמיד בענין סדום ועמורה הפכה. כמהפכת סדום ועמורה ההפוכה כמו רגע. ואמנם אמרו ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח נשתבש הרלב"ג ופירש שאינו חוזר ותהי נציב מלח לאשתו של לוט כי אם אל סדום שנעשתה נציב מלח אבל אשתו של לוט מתה מעצמה כי ענין הבנות יורה עליו והנה הביאו לדעת הזה באמרו שלמה יעשה השם הנס הזה לאשתו של לוט. והוא באמת דעת כוזב כי הנה לא היה הנס ההוא לטוב כ"א מכה שאם ירד עליה אש וגפרית כפי המנהג הטבעי תמות. ואם לא נאמר כן מה תהא גזרת הכתוב ותבט אשתו מאחריו כי היה לו לומר ומתה ויהיה ענין אחר ותהי נציב מלח אלא שאין הענין כמ"ש כי אם שאשתו של לוט הביטה מאחריו ר"ל מאחרי לוט בעלה כי אחרי שהוא יצא מסדום וצוה לו המלאך המלט על נפשך אל תביט אחריך שענינו כמו שפירשתי שלא יחוש לנכסיו ולרכושו הנה היא לא עשתה כן אבל הביטה מאחריו כלומר שהתעסק' להציל הצאן והבקר ושאר הנכסים הפך מה שצוה לוט ולכן בהיותה משתדלת על זה לא הלכה עם בעלה והדביקה הרעה ותהי נציב מלח כשאר העיר. ואמנם אמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וגומר וישקף על פני סדום וגו'. כתב הר"ן שאברהם חשב שבבא המלאכים סדומה יחתו אנשי העיר מפניהם וישובו אל ה' כי לזה לבשו צורה מלאכיית בבואם שם. ולהיות אברהם מסופק איך נפל משפט סדום השכים בבקר ללכת אל המקום אשר עמד שם וידע וראה כי כבר ירד רע מן השמים על הערים ההם וכבר נמצא בדברי הרמב"ן קרוב לזה וכתב עוד בפירוש ויהי בשחת אלהים את ערי הככר שענינו שעם היות שלא הועילה תפלת אברהם למלט סדום ועמורה כי כבר השקיף וראה הכל נשחת עכ"ז הועילה תפלתו וזכותו כי נמלט לוט בעדו לא שמצד עצמו היה ראוי לכך אבל ענין הפסוקים הוקשה לי עכ"פ לפי שהיה לו לומר וילך אל המקום אשר עמד שם את פני ה' לא שיאמר וישכם אל המקום כ"ש כי למה הלך אל המקום ההוא ואולי לא היה גבוה לראות משם את ארץ הככר. ויותר קרוב היה שישאל אברהם לבורא ית' איך נפל דבר ולכן יותר ראוי לפרש שאמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום ענינו ששב בבקר כשהקיץ משנתו אל מדרגתו ודבקותו בהתבודדות אל המקום אשר עמד שם את פני ה' כי המקום יאמר על המדרגה כמו שפירשתי למעלה ובהיותו באותו דבקות והתבודדות השקוף ושוטטה מחשבתו על סדום ועמורה ועל כל פני הארץ הככר וראה בנבואתו והנה עלה קטור הארץ כקטור הכבשן כי הנה הנביא יראה כל התמונות בו ית' כמו המראה בהיותו נכחה. ואז ראה ג"כ בהתבודדותו ונבואתו שבשחת אלהים את ערי הככר זכר את לוט ובזכותו שלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. ומזה תדע שהפסוק הזה ויהי בשחת אלהים וגו' אינו ספור כ"א היה כן יקשה מאד ענינו לפי שכבר נזכרה הצלת לוט אבל הוא נקשר עם הפסוק הקודם וישקף על פני סדום ועמורה והכוונה שכאשר השכים בבקר אל מדרגת התבודדותו השיג וראה שסדום ובנותיה נשחתו ושבעת ההשחתה הציל את לוט בזכותו ואז שקט לבו כי לולי זה היה מצטער מאד על אבדת אחיו בראותו הפכת סדום והיה מתפלל עליו אל האלהים או היה שולח מלאכים לדעת שלומו או מקונן על אבדתו אלא שהענין כלו כמו שפרשתי ואל יקשה עליך אמרו ויזכור אלהים את אברהם והוא היה הרואה כי כן כתיב נשי למך האזנה אמרתי והתבונן אמרו בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט שהוא להודיע שהיה ראוי לוט להיות נענש עמהם אחרי שנפרד מאברה' ונתחבר עם הרשעים אלא שזכר השם את אברהם ובזכותו נצול והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ"ט. וזכר הכתוב שעלה לוט מצוער וישב בהר הוא ושתי בנותיו עמו להגיד שהיה מפחד כ"כ שחשב שגם צוער תתהפך להיותה מערי הככר שנגזרה עליה הגזרה ועם היות שהמלאך נשא פניו בענינה חשב שהיה זה לשעתו עד שימלט ההרה ולכן ירא לשבת בצוער וישב בהר וגם ירא לשבת בהר ההוא נגד השמש פן ירד עליו גפרית ואש ולכן ישב במערה להשגב בה. והנה לא הלך לוט אצל אברהם בדעתו ששם נפשו בכפו למלטו מיד ארבעת המלכים לפי שבוש מאברהם שעזב חברתו והלך לשבת בערי הככר ולכן כאדם קץ בחייו נתבייש ללכת אצל אברהם עני ודל ובחר לשבת במערה ופתה את בנותיו לאמר שצוער שיצאו ממנה נהפכה שהיא לא נמלטה אלא בעדו כדי שיתישב בה אבל בצאתו משם נהפכה ג"כ וגם שכל העולם נפסד עם סדום ובנותיה כי היה ההפסד כללי כמבול והפחידן שלא יביטו לארץ פן תמותון כאמן. והמה היו כיונות פותות אין לב והאמינו לדבריו לחולשת דעתן ולזה אמרה הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ כי חשבו כי צוער גם היא נהפכה ושכן נהפך העולם כלו ולא עשו אם כן מה שעשו מפני צניעותן כמו שכתב הרמב"ן אלא שחשבו שהיה העולם חרב. ואפשר לפרש ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ שמפני שראו נבלת הסדומיים חשבו שכל העולם כלו כן והוא אמרם לבא עלינו כדרך כל הארץ לכך הסכימו להשקות את אביהן יין ולשכב עמו לחיות ממנו זרע. וכבר שבחו הפועל הזה במסכת נזיר ובמסכת הוריות עם היותו מגונה. ואמרו (נזיר דף כ"ג) לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ד' דורות למלכות. ואין ספק שמעת הריונם עד עת לידתם ידעו האמת מאנשי העולם לכן כל אחת קראה בנה מורה על אמת' הענין להנצל מלעז הזנות כי הבכיר' מואב כלומר מאביה והצעיר' העלימה יותר הענין וקראתו בן עמי וכבר יורה הכתוב שלוט אעפ"י שלא הרגיש בשכיבת הבכירה הרגש שלם כבר הרגיש בה הרגש מה ולכן נקוד על ובקומה. אבל הצעירה עשאתו כ"כ בצנעה שלוט לא ידע בשכבה ובקומה ומפני זה הבכירה לא חששה אל גנות אביה וקראה בנה מואב כדי שנדע שלא התעתה רוח זנונים אלא מה שחשבה מהפסד אנשי העולם אבל הצעירה להיותה יותר צנועה בענין היתה ג"כ בקריאה שם בנה כמו שביארתי וכמו שכתב רש"י בפירושו. ונכתב הספור הזה להודיע קורבת שתי האומות האלה עמון ומואב עם ישראל ושעל כן צוה ית' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגומר וגם לשנדע שרש שתי נשים יקרות שבאו מהם והותרה בזה השאלה הל':
(כג - כד) "השמש יצא", בעת שבא לוט לצוער יצא השמש על הארץ. וזה האות שהלך במרצה שלא כדרך הרגיל וכמ"ש חז"ל, "וה' המטיר" ר"ל וכבר המטיר ה', כי מעת שעלה השחר שאז הוציאו את לוט ויניחהו מחוץ לעיר התחיל המהפכה בסדום (והתבאר אצלי בפי' התנ"ך בכ"מ שבמאמר המסודר יקדים הפעל אל השם, וכ"מ שהקדים את השם אל הפעל מורה שהיה המעשה הזו קודם לכן, כמ"ש רש"י והאדם ידע קודם לכן, וה' פקד את שרה קודם לכן, וכן במקומות הרבה, וכן ממה שלא אמר וימטר ה' וכתיב וה' המטיר, ר"ל וכבר המטיר ה' גפרית ואש, ר"ל קודם שעלה השמש, כי תיכף שהוציאו את לוט מן העיר התחילה המהפכה) ובאר שלא היה מכה טבעיית שלפעמים יתקבצו עננים שיש בתוכם חלקי גפרית ואדים אשיים, כי "השמש היה אז על הארץ", ועננים גפריתים עפרורים כאלה הם עבים שחורים מאפילים אור השמש, וכן לא היה איזה שנוי בהאויר שהרה חלקים זרים כאלה בקרבו, כי "לוט בא צערה", ואויר רע ומופסד כזה א"א לבע"ח לעבור בו, ולא תאמר שהיה זה מן האדמה כמו שיקרה שיעלו אדים כאלה מן האדמה המלאה גפרית או ע"י הרים הפותחים את לועם ויריקו גפרית וזפת בוערה, כי "וה' המטיר", שהיה מטר היורד מלמעלה למטה, ומזה מבואר שהיה "מאת ה' מן השמים", שלא היה ענין טבעיי רק השגחיי:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית. ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יט כג.
לוט יצא מסדום מוקדם בבוקר עם עלות החמה, ככתוב: "וכְּמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה" (ביאור:בראשית יט טו).
לוט "בָּא צֹעֲרָה" כאשר "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ". באזור סדום השמש עולה כשעה מאוחר יותר ושוקעת כשעה מוקדם יותר מהרגיל, וזאת מכיוון שמדובר באזור נמוך מאוד שממזרח וממערב לו יש הרים גבוהים.
לוחות הזמן האפשריים:
"הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא" – זרחה. לוט יצא מסדום מוקדם מאוד בבוקר. הוא הלך בקרירות הבוקר והגיע לצוער לאחר כשלוש שעות. אלוהים הפך את סדום, ולאחר מכן, עדיין במהלך הבוקר, אברהם הסתכל וראה את הקיטור. במקרה הזה, אפשרי שלוט לא נשאר לישון בצוער, אלא המשיך בדרכו להר עוד באותו היום.
"הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא" - שקעה. לוט יצא מוקדם בבוקר. הוא הלך כל היום עד שהשמש יצאה, נעלמה, בערב. במשך הלילה אלוהים הפך את סדום, ובבוקר אברהם ראה את הקיטור. במקרה הזה, לוט ישן בעיר לפחות לילה אחד. בבוקר לוט קם ויצא את העיר בדרכו להר. כך אברהם ראה את הקיטור בבוקר של היום השני לאחר שהמלאכים עזבו אותו בערב.
ההסבר הראשון נראה סביר, אולם אם לוט לא עצר לנוח בצוער והמשיך בדרכו בחום היום להר, אז בשביל מה הוא הלך לשם?
האם העיר רק סימנה את המרחק הבטוח או את השהות להימלט שהמלאכים נתנו ללוט?
לוט אומנם "בָּא צֹעֲרָה", אבל האם משתמע מכך שהוא נכנס דרך חומות העיר?
לא נאמר מה לוט עשה בעיר, אולם שם נאמר: "ותַַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; ותְַּהִי, נְצִיב מֶלַח" (ביאור:בראשית יט כו). סביר להניח שבין הבתים והחומות קשה לראות את סדום וקשה ללכת ישר. לכן סביר שאשת לוט היתה מחוץ לעיר כאשר היא הסתובבה לאחור.
אפשרות נוספת היא שלוט הגיע לצוער. אלוהים הפך את סדום ואברהם ראה את זה בבוקר. לוט נשאר בצוער יום או מספר ימים עד שאלוהים "ויְַשַׁלַּח אֶת לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" (ביאור:בראשית יט כט).
