קטגוריה:בראשית ב כ
(הופנה מהדף בראשית ב כ)
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו
המהדורה המנוקדת: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
וַ/יִּקְרָ֨א הָֽ/אָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְ/כָל־הַ/בְּהֵמָה֙ וּ/לְ/ע֣וֹף הַ/שָּׁמַ֔יִם וּ/לְ/כֹ֖ל חַיַּ֣ת הַ/שָּׂדֶ֑ה וּ/לְ/אָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּ/נֶגְדּֽ/וֹ׃
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכֹל חַיַּת בָּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סְמָךְ כְּקִבְלֵיהּ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִשְׁמַיָּא וּלְכֹל חַיַּת [נ"א חֵוַת] בָּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סְמַךְ כְּקִבְלֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְכָל עוֹפָא דִשְמַיָא וּלְכָל חֵיוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח עַד הַשְׁתָּא סְמִיךְ כְּקִבְלֵיהּ: |
| ירושלמי (קטעים): | וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח בַּר זוֹג כַּד נָפִיק בֵּיהּ: |
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
וטעם ולאדם לא מצא — ולנפשו לא מצא, כי כן מנהג לשון הקדש, כמו: "וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א יב יא). ורחוק הוא בעיני שישוב אל השם.
ופה אמר כי העוף נוצר מהאדמה, ולמעלה מהמים, כי משניהם נוצר:רמב"ן
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אמנם ממה שהקדים לזה לא טוב היות האדם לבדו, משמע שזה היה מצד שרצה לעשות לו עזר וכן סיים ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שמבואר שמצד זה הביאם אל האדם, מבואר שה' רצה לעשות עזר אל האדם שיתעסק בצרכי ביתו, שהאשה תתקן לו מאכלו וכל צרכי ביתו. והנה גם מבע"ח ימצא האדם עזר, הסוס לרכיבה והחמור והגמל לטעינה וכן רבים, רק שה' רצה לעשות עזר כנגדו, שיעזור לו בכל צרכיו לאפות ולבשל ולהיות לו לצוותא, שע"ז אמר מלת כנגדו, וע"כ אמר שיצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, שהאדם מושל על כולם, וכולם מוכנים לשרתו, ועפ"ז קרא להם שמות כפי התשמיש והצורך שישיג מהם, כמלך שקורא שמות לעבדיו על שם פקודתם שר המשקים ושר האופים וכדומה, ועפ"ז יאמר שהגם שכבר מצא מהם עזר להאדם בכמה ענינים לא מצא מהם עזר שיהיה כנגדו, כמו העזר שימצא מהאשה שהיא עומדת נגדו הן לבנים הן לבנות הבית ולכלכלהו. ותראה שתחלה אמר ויצר ה' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובקריאת שמות הוסיף לכל הבהמה, כי נודע שכל בהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות ונמצא עוד מכל אחד מינו הפראי, חמור הבר ושור הבר וכדומה, רק שהאדם כבשם תחת רשותו וע"י שנוי המזונות וגדולם אצל האדם נשתנה טבעם ממדברי לבייתי, וע"כ במ"ש ויצר ה' לא הזכיר בהמה כי בתחלה היו כולם חית השדה היינו מדברים, רק אחר שהביאם אל האדם, ברר אדם מהם אלה שראה שיוכל לעשותם בייתים, ולקחם לעצמו וקרא להם שמות כפי תשמישן בביתו ובשדהו, ואז קרא שמות לכל הבהמה: והנה שתול באדם שכל עיוני ושכל מעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעתם על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי שהם ראוים להיות והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, א) המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, ואיך יתנהג בכל מדה ומדה, ב) המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים וכדומה, ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלהים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח ג"כ פרי עץ הדעת טו"ר, ימצא לכל זה עזר ע"י אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי, הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו, כמ"ש חז"ל אלמלי לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שאחר שכל מדה ומדה ימצא דוגמתו באחת מנפשות הבע"ח, ששם המדה שתולה ביושר ובכח טבעי, ובפרט בבע"ח הראשונים שהיו מעשה ידי יוצר והיו כל הכחות שתולות באורח מישור לא כמו אחר החטא שנשחתו גם הבע"ח והתחילו לטרוף טרף וכמו שיתבאר עוד, א"כ היו הבע"ח עזר על שכל המדותי, ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טו"ר, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, לטישת הפנינים, ועשות כלי חפץ, ובנות ארמונות מלכים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, וע"ז עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים, שע"ז אמרו חכמינו ז"ל אדם אנדרוגינוס בראו, והכתוב מעיד זכר ונקבה בראם, שתכף בעת הבריאה היו זו"נ רק שהיו דבוקים יחד ולא היתה יכולה להיות לו לצוותא בצרכי הבית, עד אחר הנסירה שעמדה כנגדו לא בצדו, ובזה יובן היטב מ"ש שהביא כל חיות השדה ולא מצא עזר כנגדו, שהגם שמצא עזר לשכל המדותי, לא מצא עזר לשכל המלאכותי לעשות מלאכת הבית והמאכלים כדי שהאדם לא יעסוק רק בשכל העיוני לבד:
הערות
[א] הקדמה זאת היתה אבן חן בעיני חז"ל ויסדו ע"ז טירת כסף במשליהם ובחידותיהם באגדותיהם, ואזכיר איזה מהם לדוגמא לסתום כל פה דובר נבלה על מאמרי חז"ל וספוריהם. א) אמרו (ברכות דף ג') שלש משמרות הוי הלילה, משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, ר"ל הלילה נחלק לג' משמרות שיקום האדם משנתו לראש אשמורת לעסוק בתורה ולהתפלל, ופן יאמר אדם הרוצה לקום באשמורת הראשונה שזה נגד הטבע שלא יישן האדם רק שליש הלילה, לכן הלכו לבקש בין כחות נפשות הבע"ח ומצאו שהחמור נוער בשליש הלילה ואינו ישן עוד, וכבר בארנו שכל מדה ותכונה שימצא בבע"ח שבעולם בהכרח שהיא שתולה גם בנפש האדם, ומזה ידע שאין זה נגד טבעו, ומי שרוצה לקום באשמורה שניה כבר ימצא כח זה בבע"ח רבים שגם הכלבים צועקים ונעורים אז משנתם ונקל מאד להאדם שירגיל בהם גם תכונת נפשו, וכ"ש מי שרוצה לקום באשמורה שלישית שאז א"צ לחפש כח זה בבע"ח כי גם בני אדם כבר נעורים אז ותינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ב) ואמר רבב"ח (ב"ב עג) לדידי חזי לי האי אקרוקתא (צפרדע) דהוה כאקרא דהגרוניא (שם עיר) ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי, אתא תנינא בלעא, אתא פושקנצא (עורב) בלעא לתנינא סליק יתיב באילנא, א"ר פפא בר שמואל אלמלא הואי התם לא הימני. הנה אמרו בפסחים (נג) את זו דרש תודום איש רומי, מה ראו חמו"ע למסור א"ע לכבשן האש למדו ק"ו מצפרדעים מה צפרדעים שלא נצטוו על קדה"ש כתיב ועלו ובאו בתנוריך ובמשארותיך אנו שנצטוינו על קדה"ש על אחת כמה וכמה, ור"ל כי מבואר שלא יצוה ה' מצוה שהיא נגד טבע האדם ויכלתו, וראינו בטבע כל בעל חי שיתאמץ בכל כחותיו להעמיד את חייתו, וזה שהבע"ח ימית א"ע או ישליך א"ע למים או לאש למות שם הוא נגד טבע הבריאה, וא"כ מצות קדוש השם שימסור א"ע לכבשן האש הוא נגד הטבע ואינו בכח האדם כלל, אמנם אם נמצא בע"ח אחד בעולם שלא שתל בו ה' טבע זאת, והוא מפיל א"ע לתנור אש בבלי דעת וישרף שם, נדע כי ימצא כח זה גם באדם שלעת הצורך יוכל ע"ז להשרף על קדוש השם, וז"ש מה ראו חמו"ע למסור א"ע לכבשן האש, ר"ל הלא דבר זה נגד טבע ויכולת האדם, ומשיב שמצאו תכונה זאת בנפש הצפרדע שהיא תלך במו אש ולא תשמור א"ע להעמיד חייתה, ומזה ידעו שיש גם לאדם יכולת ע"ז כשירצה, ולפ"ז לפמ"ש מטעם החכמים הקדמונים, שבחידותם ומשליהם היו קוראים כל כח ומדה שבנפש האדם ע"ש הבע"ח שבו ימצא הכח הזה, כשהיו רוצים לציין בחידתם הכח שנמצא בנפש האדם להשליך א"ע באש או במים על קדוש השם, היו מציינים אותו בשם הצפרדע, כי הוא הכח שנשתל באדם ממדת הצפרדע, וכבר נודע כי החכמים בחידותם היו מציינים את גוף האדם וכל כחותיו בשם עיר קטנה, כמ"ש עיר קטנה ואנשים בה מעט, ואמרו חז"ל עיר קטנה זה הגוף, וכבר בארתי זה באורך בספרי שירי הנפש, שבכל ספר שה"ש יכנה את כלל הגוף בשם ירושלים, כי הגוף ידמה במשל כירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, ואת הכחות הרבות הנמצאים בגוף מציין כאנשי העיר (ובשיר הקודש יקראם בשם בנות ירושלים) וכמו שכל איש ואיש מאנשי העיר יש לו בית מיוחד לשבתו, כן כל כח וכח מכחות הגוף יש לו בית ומקום בגוף ששם ישכון ויתלונן, והם בתי העיר הזאת המליציית, ושם בארתי כי הכחות הראשיות הנמצאים בגויה הם ששים כחות שע"ז אמר ששים המה מלכות. לפ"ז יש בהעיר הזאת המליציית שהיא הגוף ששים בתים, ויען שהיתה אז עיר ששמה אקרא דהגרוניא שהיו בתוכה ששים בתים, שמו אותה המושלים למשל כשהיו רוצים להזכיר את גוף האדם בדרך חידה, וקראו אותו בשם אקרא דהגרוניא, רל שהעיר הקטנה הזאת שהוא הגוף י"ל ששים בתים כמו אקרא דהגרוניא, וזה שאמר רבב"ח לדידי חזי לי, היינו שעיינתי בעצמי בכחות נפשי הנמצאים בי בדידי, וראיתי האי אקרוקתא, ר"ל כח הצפרדע הנמצא בי, ר"ל הכח הנמצא בגוף לאבד א"ע ברצונו על קדוש השם, וראיתי שהצפרדע הזאת (ר"ל הכח הזה) גדול כאקרא דהגרוניא, ר"ל ככל העיר דהיינו ככל הגוף, ופירושו שכח הזה מתפשט על כל כחות הגוף עד שאין מי יעצור בעדו, עתה באר למה קראו המושלים את העיר הקטנה הזאת שהוא הגוף בשם אקרא דהגרוניא מפני שאקרא דהגרוניא כמה הוה שתין בתי. והוא מכוון על הנמשל שהגוף י"ל ג"כ ששים בתים ששם ישכנו ששים כחות הגוף. אתא תנינא בלעא, עתה באר מדוע ראינו ברוב אנשים שהכח הזה נבלע ואיננו ואינם מוסרים את נפשם על קדושת השם, שזה מפני הנחש הקדמוני שהוא מליצה על כח היצר והמתאוה והמתעורר, שהתנין הזה כשימשול בגויה הוא בולע את הצפרדע, שאחר שילך האדם לקראת נחשים ותאות הגוף ותענוגיו יתעלם כח היקר הזה אשר בנפשו להשליך נפשו מנגד בעבור כבוד ה' ונבלע ואיננו, אבל מה היא העצה לבלוע את התנין שלא ימשול בגוף, שזה ע"י מדת האכזריות הנטוע בנפש האדם שיהיה אכזר על גופו ועל תאותיו ולא יחוש על אשתו ובניו בכל מה שנוגע לכבוד ה', כמ"ש הת"ח שהלכו ללמוד איכא קורמי באגמי, שבזה יבוטל כח הנחש, וכח האכזריות הזה הוא העורב אשר בנפש האדם, שהעורב הוא אכזרי על בניו, וז"ש אתא פושקנצא בלעא לתנינא. והנה מה שנמנע האדם מלאכול מעץ החיים היה בעבור ששמע לעצת הנחש שהוא היצר אשר בקרבו, ועת בלעא לתנינא ובטל את הנחש אשר בנפשו יאכל מעץ החיים וחי לעולם, ועז"א סליק יתיב באילנא. וכאשר הגיד רבב"ח החידה הזאת לחכמים אמר רפב"ש אלמלא הואי התם לא הימני. ר"ל שהוא בנפשו היה לו המלחמה הזאת. שהתעורר למסור א"ע על קדה"ש והנחש שבו בלע את הצפרדע והעורב שבו בלע את הנחש, ואלמלא שהוא היה שם ובו נהיה כדבר הזה לא האמין זאת, בזה באר שאין הדבר כפשוטו רק משל הוא. ג) ואמר רבב"ח זימנא חדא הוה אזלינן במדברא וחזיתא להני אווזי דנגדין נחלא דמשחא מתחותוהי, אמינא להו אית לי חולקא בהדייכו לעלמא דאתי חד דלי לי גדפא וחד דלי לי אטמא, אר"א עתידים ישראל ליתן עליהם את הדין. בימים הקדמונים היו נמצאים עדת הנזירים שהיו פורשים א"ע מן הישוב וישבו במדבר לעבוד את ה'. והנה האדם מדיני בטבע, והפרישות מחיי החברה לשכון בדד במדבר הוא נגד הטבע, ונמצא כח זה שתול באווזא שנמצא אווז ואווז הבר, שהגם שהאווז בטבעה לשכון אצל בני אדם יש מהם שפרשו מן הישוב אל המדבר, וע"כ מושלי משלים קראו את הנזירים האלה בשם אווזות, ר"ל שכח הזה לפרוש מן הישוב שתול בקרבם מטבע האווזא, וע"ז אמר בברכות פ' הרואה, הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה, כי הנזירים האלה היו חכמים גדולים וע"כ האווז ציון החכמה, וע"ז אמר חכמות בחוץ תרונה שהוא הפורשים מן הישוב לחוץ, וספר רבב"ח בחידתו שראה אווזי דאזלן במדברא, הם כתות הנזירים, ונגדין נחלא דמשחא מתחותוהי. שהוא שמן החכמה וההשכלה שנפוצה מהם, וידוע שהיו בין הנזירים שני כתות, יש שבחרו העסק בעיון ומושכלות ואמרו שזה תכלית האדם ואשרו וכמו שהיה דעת הרמב"ם, ויש היו אומרים שתכלית האושר הוא העבודה והעסק בצדקה וג"ח, וע"ז המליץ ששאל אותם אית לי חולקא בהדייכו לעלמא דאתי, ר"ל במה יבחר שיהיה עמהם להיות חלקו לעוה"ב, חד דלי לי גדפא, היינו שכת א' אמרו שיעוף על כנפי העיון לשאת מעופו אל השכליים הנבדלים, וחד דלי לי אטמא, ר"ל וכת א' אמרו שיבחר במצות מעשיות שילך ברגליו לבקר חולים ויתר מיני ג"ח, ואמר ר' אלעזר עתידים ישראל ליתן עליהם את הדין, ר"ל על הנזירים מישראל שפורשים למדבר, מפני שאין להם פרנסה בביתם ונשיהם ובניהם מבטלות אותם מת"ת שצועקים ללחם וע"כ יברחו אל המדבר ושמן תורתם ונחל עדנם יאבד במדבר, יבקשו ע"ז דין מישראל שאין מפרנסין לת"ח שבהם עד שיוכלו לעסוק בתורה בעיר ויפוצו מעינותיהם חוצה]. והנה הספור הנפלא הזה עם היותו אמת כפי פשוטו יורנו ג"כ דעת, כי הענין שקרה לאב הראשון ביום הבראו הוא נוהג עד היום בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בעת הבריאה בג' גופים אדם אשה נחש, הוא מתמיד עד היום בגוף אחד שהוא גוף האדם, שהנשמה העליונה שניתנה בו וכחותיה שהם השכל והבינה וכיוצא הוא האדם, והגוף שלו בשגם הוא בשר ועצם היא האשה, והוא הזווג הראשון שמכריזין עליו קודם יצירת הולד ארבעים יום (ר"ל מעת הריון עד אחר מ"ם יום, שנצטייר צורת הולד כמ"ש חז"ל) בת פלוני לפלוני, כי הנשמה והצורה תרד לפי הכנת החומר המצטייר מטפה הזרעיית שמביאים אותה לפני יוצר הצורות ואומר חכם יהיה או טפש וכו', וגוף האדם הוא חוה הראשונה שדו פרצופים נבראו, הצורה והחומר, שהיא האדם ואשתו הראשונה, עד יגדל וימצא זווגו השני לקיום המין שהיא חוה השניה, והכחות הנמצאות בגויה שדרכם להזיק שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה, הם הנחשים שנתנו אל האדם והאשה לשרתם באורח מישור כשישתמש בהם לטוב ולאושר הנפש, כמ"ש חז"ל חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם הי"ל לכ"א שני נחשים, א' משגרו להביא אבנים טובות (שהוא כח המדמה והמתעורר שתאותם אל העושר והיה זה טוב אם היה משתמש בו לעשות צדקה וחסד וכדומה), וא' היה מוציא בו זבל לשדהו ולגינתו (הוא כח המתאוה שהיה משתמש בו להכין לו מאכל הצריך, שהוא פרי הגינה והשדה), וה' נטע בגן עדן אשר שם בו את האדם (ר"ל בעוה"ז שהוא משכן האדם) שלשה מיני עצים לשלשה הגבורים האלה. א] עץ החיים שהוא העסק בתורה ובעיון שהוא מיוחד אל האדם, ר"ל הנשמה האלהית והשכל, שהאוכל מפרי עץ חיים יחיה לעולם חיים הרוחניים והנצחיים המיוחד לנשמה האלהית. ב] כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, שהם מיוחדים אל האשה שהוא הגוף, שצריך למזון להשלים הניתך והכין לו ה' מזונו ההכרחיי ללחם מאכלו. ג] עץ הדעת טו"ר, הוא בקשת העושר והמשרה והקנאה והתאוה והכבוד, שהוא מעורב טוב ברע כי הטוב שלו הוא מדומה וזה מיוחד אל הנחשים אשר קננו בקרבו שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה אשר ילכו לקראת נחשים, ונחליהם יפרדו מן הגן לחוץ. כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן הגן שהוא העולם, והם ג' ראשים חלוקים שמימיהם רעים והארץ משכלת, לבד מנהר פרת, אם ישמש במדות אלה לעבודת ה' בארץ אשר ה' דורש אותה תמיד וה' הופיע אל בני האדם ונתן להם תורת חיים שההוגה בה יאכל מעץ החיים וחי לעולם ביראת ה' ואהבתו ובהשגת האמתיות באלהות וצדיק באמונתו יחיה, והרשה להם לאכול כל עץ מאכל, וליהנות מעה"ז ממאכלות המותרות והנאות המותרות ולהתעסק בעסקי העולם ההכרחיים למצוא חית ידו, והזהיר בתורתו מאכילת עץ הדעת טו"ר, בל יגביר בנפשו ציורים הרעים מהנחשים המזיקים ובל יבקש חשבונות רבים ודברים מותריים אשר בהמה יכלה בהבל ימיו ושנותיו בבהלה, שזה יביא לו המות הנפשיי והגופיי. אולם הנחש אשר באדם שהוא כח הדמיון והמתעורר והמתאוה הם יסיתו את האשה שהוא הגוף לאכול פרי מות ומשכלת של עץ הדעת טו"ר, ויעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים, והאשה תתן גם לאישה עמה שהוא מה שתמשיך גם את השכל אל עצת הנחש ואז יעזוב תורת ה' ואת עץ החיים, והשכל יהיה עבד נרצע לחשוב מחשבות ולהתנגל תחבולות למלאות עצת האשה אשר הנחש הטיל בה זוהמא, ואז חלה קללת ה' ומארה על שלשת אלה, הנחש שלו שהוא כח הדמיון והמתאוה של האדם הוא ארור יותר מכח הדמיון והמתאוה של כל חית השדה, שהם לא יתאוו אל המותרות וכסף לא יחשובו, ולא תצמיתם חרב הקנאה ואש התאוה והכבוד, אבל הנחש של האדם ילך על גחונו למלאות בטנו מכל מיני מעדנים, ויאכל עפר וגשמיות, תחת שהיה לו לאכול מלחם שמים ומזון הנשמה, ונקבע איבה בין הנחש שלו ובין גופו שהוא האשה, כי הנחשים האלה יכלו את גופו ויוליכוהו לאבדון, והחומר מקולל שיוליד בנים ותולדות בעצב, תחת שהיה לו להוליד בני אל חי ותולדות השכל, ובכל זה נשאר בקרבה התשוקה אל אישה שהיא השכל, והשכל הוא המושל על החומר כפי טבעו, דק שהנחש מעכב בעדה מלהזדווג אל השכל, כי בא נחש על חוה ומטיל בה זוהמא, ומוליד רוחות ושדים, מחשבות רעות וציורים רעים ונגעי בני אדם, והאדם שהוא השכל והנשמה האלהית שבה לא שייך קללה, נתקללה האדמה בעבורה, שע"י שאינו עוסק בעבודת ה' בעיון ובמעשה חלה המארה על פרי האדמה ופרנסתו קשה כקריעת ים סוף, כמ"ש שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, עד ישוב העפר אל הארץ שאז הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה: וחז"ל באגדותיהם (בב"ב דף ע"ד ע"ב) יסדו ע"ז שתי חידות נפלאות. א] ר' יוחנן משתעי זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינא ההיא קרטליתא דהוו מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרשא (והנכון ברשע) נחית בר אמוראי לאתויי ורגש ובעי לשמטי' לאטמי' ושדא זיקא דחלא ונחית נפיק בת קלא מאי אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דר"ח בן דוסא דשדיא בה תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי. יאמר בחידתו שכאשר ירדו בספינה, ר"ל שירדו לעיין על חיי הנשמה בגוף, שהגוף הוא האניה שבו תעבור הנפש במצולה, שכמו שא"א שיעבור האדם ארחות ימים (שהוא יסוד אחר נבדל מיסוד האויר שבו יחיה האדם) אם לא באניה ובכלי גומא על פני המים, כן א"א שתרד הנשמה בעוה"ז שהוא יסוד אחר אם לא ע"י הגוף שיעביר אותה בים הגדול הזה, ראה שם תיבה שקבוע בה אבנים טובות ומרגליות, ר"ל ראה את השכל הנטוע באדם שמלא כל אבני יקר וכל חפץ כי בו יוכל להשיג כל מיני השגות, רק שמסבבים אותו מיני דגים ותנינים הנקראים ברשע, היינו הנחשים הנזכרים שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה שכל ענינים לרשע ולתאות רעות (ותפס שם ברשע מלך עמורה שנקרא כן ע"ש רשעתו) שהם המסבבים הקרטליתא היקרה הזאת בציורים רעים ובדמיונות ותאוות רעות, נחית בר אמוראי לאתויי ראה שאחד מן השחים בעמקי ימים רצה להביא את התיבה הזאת, היינו שראה פילוסוף אחד שעסק בעיון ובמושכלות ויצא לתרבות רעה ואפיקורסות עד ששכלו היה בעוכרו, ורצו לשמוט את ירכו, היינו כפי המליצה ואני כמעט נטיו רגלי, שהתחיל להתמוטט מן התורה והאמונה והיין נעשה חומץ. שע"ז אמר ושדא זיקא דחלא, ונחית, ונטבע בלב ימים, היינו שנטבע בתאוות העוה"ז ונעשה חומץ, וכאשר התפלא איך יצא ע"י עיונו והשכלתו לתרבות רעה, יצתה ב"ק והודיעה לו, מאי אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דר' חנינא ב"ד, שהקרטליתא הזאת (ר"ל השכל הזה) אינה ראויה רק לאשת ר' חנינא ב"ד, ור"ל מי שיש לו אשה היינו חומר וגוף (שכבר התבאר שהחומר נקרא בפי החכמים בשם אשה) כחומר וגוף של ר' חנינא בן דוסא, שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא היה מבקש מותרות ותענוגות בני אדם, ולאשה כזאת ראוי הקרטליתא הזאת, שמי שאינו שקוע בתאוות העוה"ז יוכל להשתמש בשכלו כראוי והוא מלא כל אבני חפץ, וע"ז אמר דשדיא בה תכלתא, כי מצות ציצית שצוה לתת על הכנף פתיל תכלת, היה הרמז שיבחר האדם מדת ההסתפקות, כי מראה התכלת היא המצמצמת את חוש הראות בדרך המצוע, שהוא ממוצע בין מראה השחור שמפזר חוש הראות יותר מדי ובין מראה הלבן שמצמצמו לגמרי, והתכלת הוא המצוע, וכמ"ש המחקרים, והצדיקים בוחרים מדה זו ובזה מכינים א"ע לעלמא דאתי, ופורשים א"ע מהבלי העוה"ז וחמדותיו, והם לא יחמיצו ע"י העיון בחקירה ומושכלות ולא תמוט רגלם מן האמונה, לא כן בעלי התאוה והנחשים השרפים שאש הכח המתעורר והמתאוה בוער בם. ב] עוד אומר שם: ר' יהודה הינדואה משתעי זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא וחזינא ההיא אבן טבא דהוה הדר לה תנינא נחית בר אמוראי לאתויה אתא תנינא קא בעי למבלע לספינתא, אתא פושקנצא פסקא לרישי' אתא תנינא חבריה שקליה ותלי' לה וחיה הדר אתא פושקנצא פסקא לרישי' שקלוה לההיא אבן טבא הוו הני ציפרי מליחי בהדן' אותבינהו עלייהו ופרחו להו בהדיה. ר' יהודה נשא ג"כ משלו על ענין הזה שהוא על כח השכל שישנו בגוף האדם שהוא האבן טוב היקר והנעלה בכל כחות הבריאה, רק שהנחש מקיף אותו ומשבית אותו משלמותו, עד שאי אפשר לקחתו אל הספינה, שהוא הגויה המשוטטת במצולת העוה"ז, רק ר' יהודה ספר המשל משני נחשים, שהוא כח המתעורר וכח המתאוה המקיפים את האבן היקר שהוא השכל, וספר במשל שהפושקנצא שהוא העורב והוא המשל אל מדת האכזריות אשר בנפש שהוא העורב אשר באדם, הוא הממית את הנחש (וכמו שכן אמר במשל רבב"ח שהבאתי למעלה סימן ב' פסוק י"ט כ"ף בהערה שהפושקנצא בלעא לתנינא עיי"ש) רק רב יהודה מספר ששני הנחשים האלה כ"א מחיה את חברו, שאם ינצח האדם את הכח המתעורר לבקש עושר וזהב, ויניח מתשוקה זאת, יתעורר הכח הזה שנית ע"י הכח המתאוה אל תאות המשגל ותענוגות בשר, שכשיתגבר נחש זה בנפשו, יתעורר גם הנחש השני לבקש עושר וזהב כדי למלאות תשוקת נפש תאותו אל העדונים שע"ז צריך כסף וזהב, ואם ימית נחש הזה שהוא כח המתאוה ישוב ויחיה ע"י נחש השני, שאם י"ל עושר רב ע"י רוב העושר יבקש מותרות וכל היום יתאוה תאוה, עד שלבסוף כאשר ימית האדם שני התנינים הגדולים האלה ויביא את האבן היקר אל הספינה וישמש בשכלו באורח מישור, אז גם הצפרים המלוחים שהם המושכלות שלא היה להם עוד רוח חיים, כי בתחילה לא החיה אותם כראוי באשר מתו ע"י התנינים האלה שגורמים המות לכחות השכל רק שהיו מלוחים, שהמלח מעמיד הגויות המתות בל יסריחו, היינו שהיה עוד רושם חלוש בנפשו מהם, ע"י שהביא האבן טוב אל הספינה אז רוח השכל הטהור אשר אין התנינים מקיפים אותו מחזיר נשמות לפגרים מתים, והמושכלות ישאו כנף ויעופו למרומי שמים:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ראו גם
ויקי על הפסוק
ביאור ויקי
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב כ.
|
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. |
| -- בראשית ב, כ |
וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה
הכתוב מפרט את כל חיות היבשה שאלוהים הביא לפני אדם:
- הַבְּהֵמָה - חיות בית: מקנה, בקר, צאן, וכו.
- עוֹף הַשָּׁמַיִם - ציפורים, מעופפים או לא, כמו תרנגולות, טווסים, ברווזים, וכו.
- חַיַּת הַשָּׂדֶה - כל שאר החיות, שחיות להן חופשי בארץ.
אלוהים עשה הכרה בין החיות לאדם. לא ברור אם הזוחלים והחרקים כלולים בחיות השדה שבאו לקבל שם. לא ברור אם אלוהים הציג גם את הנחש, למרות שבהמשך נמצא שהנחש גם הוא קיבל שם. בסיפור נוח נאמר ביתר דיוק: "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (ביאור:בראשית ו כ). הדגים לא הוזכרו בסיפור אדם או בסיפור נוח והמבול.
המצאת שפה וחיפוש בת זוג
בפסוק הקודם אלוהים אמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב יח). ועכשו אלוהים מביא לפניו חיות. ניתן לחשוב שאלוהים ניסה לזווג לאדם, עזר כנגדו, מתוך החיות. אלוהים העניק לאדם את 'זכות הבחירה החופשית' , לבחור שמות ולבחור בת זוג, כרצנו.
לאלוהים היו מספר מטרות:
- בהתבסס על שמו ותוארו של אדם - "הָאָדָם-נֶפֶשׁ-חַיָּה". אדם חי לבדו ובעתיד הוא יקבל בת זוג. אלוהים רצה לוודא שאדם מסוגל להמציא שפה, ללמוד ולזכור אותה, ואחר כך ללמד את בת זוגו את שפתו, כדי ששניהם ביחד ילמדו את ילדיהם, לכן נאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם-נֶפֶשׁ-חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ". אדם עבר את הבחינה הזאת.
- בהתבסס על הכתוב "נֶפֶשׁ-חַיָּה", שמתאר כל זכר ונקבה שאלוהים יצר, ככתוב: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (ביאור:בראשית א כז), ועל אדם נאמר: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ביאור:בראשית ב ז), ניתן להבין שבמסווה של קריאת שמות לחיות, אלוהים הציג בנות-אדם לאדם, לבחירה. לא סביר שאלוהים התכוון שאדם יבחר 'חיה' להיות עזר כנגדו ובת זוגו. מהעובדה שנכתב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב כ) ניתן להבין שזאת היתה כוונתו של אלוהים. השימוש במילים: "יִקְרָא" ו"שְׁמוֹ", מרמז על 'הזמנה מינית', ככתוב במגילת אסתר: "לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם" (ביאור:אסתר ב יד). קריאת שם היא הכרזת בעלות: "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ, יִצְחָק" (ביאור:בראשית יז יט), וכך האישה בנשואיה מקבלת את שם משפחת בעלה. אדם היה בוגר עם זקן וגם והנקבות היו בוגרות. הם לא עברו את תהליך החתמה/הטבעה/התקשרות בילדותם, כי לא היו להם הורים, ולכן הם לא הכירו אחד את השני כבני זוג. כך קרה שאדם לא בחר 'לקרוא להן בשם', ולשאת אחת מהן. כדי לפתור את הבעיה הזאת, אלוהים עשה את האישה מהצלע, ומילדות היא ראתה אותו ועברה החתמה/הטבעה/התקשרות אליו. במשפט כל החיות מתוארות כזכר, יחיד. ניתן להבין שאדם בכלל לא הבין שהציגו נקבה עבורו.
לוא האדם היה בוחר לעצמו בת זוג שנוצרה לחוד ממנו, הגנים שלהם לא היו זהים ומשלימים אחד את השני, וכך אחרי מספר דורות הגנים המיוחדים שאלוהים נטע בהם היו מתפזרים ומתקלקלים. כאשר אלוהים העניק לאדם העתק של עצמו נוצרו שני בני זוג עם גנים מושלמים. בני האדם גילו את היתרונות בחיים ארוכים ובריאים, הם סרבו להתחתן בגיל צעיר, וכך הם זיהו אנשים בריאים ושימרו את הגנים האלה לעצמם. לכן אלוהים האשים את בני האדם שהם מלאי חמס (ביאור:בראשית ו יג), ולא היתה לו ברירה אלא לבחור את נוח, שנשא אישה צעירה שאינה נושאת גנים מושלמים, והביא מבול כדי להרוג את כל בני האדם שנשאו את הגנים המושלמים שאלוהים נטע באדם. ואכן עד נוח כל בני האדם התחתנו בגיל מבוגר וחיו שנים רבות, ואחרי נוח בני האדם מתחתנים בגיל צעיר וגיל האדם הולך ופוחת. (אילן סנדובסקי)
וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
מהכתוב נראה כאילו שאלוהים העניק לאדם את הזכות לבחור עזר כנגדו.
אלוהים הביא לפני האדם את בנות-האדם, אולם בפסוק הזה נאמר "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" - כאילו שאלוהים הוא זה שקבע שאף אחת מהנקבות האלה אינה מתאימה להיות עזר כנגדו של האדם.
ייתכן שאלוהים ראה:
- ייתכן שאף אחת מבנות-האדם לא הראתה התעניינות באדם או במעשיו. הן לא היו סקרניות מספיק. בהמשך נראה שהאישה שאלוהים יצר מהאדם היתה סקרנית, הלכה לעץ הדעת טוב ורע, והתבוננה בו ברצון עז לאכול וללמוד דעת.
- ייתכן שאלוהים הבין שיש ריחוק גנטי רב מדי, ולא יוולדו ילדים בין אדם לנקבות האלה, ואפילו אם יוולדו הצאצאים יהיו עקרים.
- ייתכן שאדם לא הסתכל על הנקבות כבת זוג. ייתכן שהוא קרא להן בשם, אבל הן לא הבינו ולא הגיבו לשם שלהן.
- ייתכן בגלל שלאדם ולנקבות לא היתה החתמה מילדות, היה סיכוי נמוך שהם יתחברו לזוג, יפעלו כמשפחה וילמדו את ילדיהם את כל מה שהם למדו.
בכל מקרה הנסיון נכשל ואלוהים הפסיק להביא נקבות נוספות.
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מפורט של הפסוק
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית ב כ"
קטגוריה זו מכילה את 13 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 13 דפים.