בני יששכר מאמרי חודש תמוז אב/מאמר ד

מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תמוז אב - מאמר הבא

מאמר ד - בתולה במחול

בתולה במחול - ידובר מענין ט"ו באב שהוא יום טוב לישראל, ובו בנות ישראל יוצאות וכו', ונקרא המאמר בתולה במחול.

א

אמרו רז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות וכו', טרם בואי לומר מענין ט"ו באב לא אכחיד אמרי קדוש קדוש ישראל אדו"מ הרב הקדוש מו"ה אברהם יהושע העשיל מ"כ במעזיבוז זצוק"ל, אמר ברמז דברי רז"ל הנ"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, דהנה אמרו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' (תענית לא, א) ענין המחול הוא, ההולך במחול הולך סביב סביב בהיקף ואין שם מעלה ומטה ראש וסוף, כן לא יהיה לצדיקים לעתיד קנאה ושנאה לומר זה גבוה למעלה מזה, (וכענין המזלות שכל אחד עולה למעלה דרך אחוריו ופניו נגד אחורי חבירו שלמטה ממנו ונדמה לכל אחד שהוא עולה ראשונה, נ"ל), והוא הוא יום טוב לישראל כשאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות, וזהו הרמז לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב, רמז כי אות הט"ו באל"ף בי"ת הוא אות ס' שהוא עגול סביב ואין בו ראש וסוף, והוא בחינת המחול, והוא היום טוב הגדול לישראל, הנה כך שמעתי סתם ורשמתי למזכרת.

ב

ענין היום טוב ההוא, הנה לכל הטעמים שנאמרו בגמרא [תענית ל ב] יקשה לנו למה דייקא אז יוצאות בנות ישראל לחול בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך וכו', תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם, ויקשה לנו למה תקנו ביום הלזה להתעסק ולהשתדל בחיתונים ולא במועדים ורגלים המבוארים בתורה לשמחה.
והנה לפי הטעמים שהוזכרו בגמרא יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, ויום שהותר שבט בנימין, הנה יש לומר דלבעבור זה מהיום ההוא הוקבע לדורות להתעסק בחיתונים ביום הזה, אבל גם על זה מהראוי לתת לב למה דוקא ביום הזה אירעו המעשים הללו שהותרו השבטים והותר בנימין להתחתן, ובודאי לא במקרה נפל הדבר הזה דוקא ביום הזה ט"ו באב.
ואומר לך את הנלענ"ד, דהנה בכ"ה באלול התחלת בריאת העולם (ילקוט במדבר תשפ"ב), והתחלת בריאת העולם היה בבחינת תואר מלכות בכדי להקרא מלך כי אין מלך בלא עם, והנה מלכות סוף מעשה במחשבה תחלה, וישראל עלו במחשבה תחלה, (בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית (רש"י בראשית א' א') אשר המה ימליכוהו והמה יתחתנו ויתחברו למלך הכבוד ע"י התורה שנקראת ראשית), והנה אמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין ברקיע בת פלוני לפלוני (סוטה ב, א) וכדוגמא הלזו ארבעים יום קודם כ"ה אלול הוא זמן שלפנינו ט"ו באב ישראל עלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד,*) על כן יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה וגם יום שהותר שבט בנימין להתחתן היה דוקא ביום הזה (כי הזמן גורם מבראשית, הבן), וכמו כן תקנו בכל שנה בנות ישראל יוצאות במחול משחקים ומי שאין לו אשה יפנה לשם ונתהווה החיתון לעורר היחוד הקדוש אשר ישראל עלו במחשבה, ועל ידי עליית מחשבתם כביכול נתהווה בריאת עולם, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו.

ג

וכן הוא הענין בט"ו בשבט שעושין אותו יום טוב והוא ראש השנה לאילנות (ר"ה ב, א) (הנה הוא ג"כ ארבעים יום קודם כ"ה אדר), נרמז כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט), וכבר ידעת פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע (ר"ה י, ב) ר' אליעזר ס"ל בתשרי נברא העולם ור' יהושע ס"ל בניסן (ותרווייהו קשוט לדברי מרן האריז"ל (פרע"ח שער ר"ה פ"ד) זה במעשה וזה במחשבה), והנה אנן פסקינן כר' אליעזר במנין שנות העולם, ואנחנו אומרים בראש השנה (תפלת מוסף) זה היום תחלת מעשיך (ר"ה כז, א), ולכאורה למה נצא מן הכלל המסור בידינו ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע, ובפרט דר' אליעזר שמותי הוא (שבת קל, ב), ולדרכינו יונח, דהנה אבותינו ראו שמן השמים נתהווה יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה וכן יום שהותר שבט בנימין הכל נתהוה ואירע בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, מזה היה להם הוכחה דמן השמים מסכימים לפסוק בזה הלכה כר' אליעזר (הגם דתרוייהו קשוט וכמו"ש לעיל, ואעפי"כ גם בט"ו בשבט (שעולה השרף באילנות) קבעוהו לקצת שמחת יום טוב וקבעוהו ראש השנה לאילנות כיון דגם דברי ר' יהושע אמיתיים), הבן.

ד

אמרו רז"ל על אותן בנות ישראל שהיו יוצאות לחול בכרמים שהיו יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, עיי"ש (תענית כו, ב), הנה טעמם נכון על מה שיצאו בשאולין דייקא, אבל על מה שיצאו בכלי לבן דייקא אינו בנותן טעם, ובפרט שתכשיטי בגדי אשה היא דוקא בגדי צבעונין (פסחים קט, א) וכמו"ש המלבישכם שני עם עדנים (ש"ב א, כד), ועוד קשה מהו הצורך להשמיענו במה היו יוצאות למחול, ונ"ל עפ"י מה שפירשנו בפסוק לכו נא ונוכחה יאמר י"י אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' (ישעיה א, יח), דקשה אין נא אלא לשון בקשה למה מבקש הש"י דרך בקשה לבא עמנו לויכוח במשפט, ועוד קשה, התובע אם יבקש מהנתבע לירד עמו לדין הוא מפני שהתובע סובר בדעתו שבודאי יזכה עמו בדין, אבל כשהתובע יודע שלא יזכה בדין או שגמר בדעתו למחול להנתבע למה יבקש ממנו שירד עמו לדין, והנה בכאן אומר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והנה רוצה לוותר הכל, אם כן למה יאמר לכו נא (בבקשה) ונוכחה.
ויתפרש הדבר עפ"י דברי הרב הקדוש הרמ"ע מפאנו זצוק"ל (י' מאמרות מאמר חקור דין ח"א פ"ט) שהקשה הלא קיי"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו', וקיי"ל במשפט הקדוש לאל איום מי שרובו זכיות ומיעוט עונות נקרא צדיק ויצא בדימוס, מחצה על מחצה הש"י כובש נושא מעביר ראשון ראשון (ר"ה יז, א), וקשה הלא אפילו במיעוט עונות נקרא ויתור כיון שמוותרין לו עונות שבידו, ותירץ הרב הקדוש הנ"ל, שאינו נקרא ויתור רק כשמוותרין שלא כמשפטי התורה, אבל מה שנמצא כך במשפטי התורה בעולם הזה לא נקרא ויתור, והנה נמצא במשפטי התורה אחרי רבים להטות (שמות כג, ב), א"כ גם למעלה במשפט הקדוש כשהרוב זכיות הולכין אחריהן, (וכן במחצה על מחצה נקרא ספק בכאן ופסקינן ספק נפשות להקל (יומא פג, א), אם כן גם בבית דין של מעלה עושין טצדקי לפטור) ולא מיקרי ויתור.
אבל קשה במה שאנו אומרים אנו מלאי עון (לגמרי ואעפי"כ) אתה מלא רחמים, ואם כן זה בודאי ויתור, אבל יצדק הדבר ג"כ עפ"י דברי הרב הקדוש הנ"ל, שפירש הא דקאמר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים וכו', הוא על דרך מה דקיי"ל עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר לבוש כמוהו או הלבישהו כמותך (שבועות לא, א), והנה אנחנו על ידי העונות אנו מלובשים לבושים אדומים כשנים וכתולע (מורה על הדין כידוע) והיוצר כל הוא אלקינו כביכול נאמר ביה לבושיה כתלג חיור (דניאל ז, ט), על כן אומר הש"י לכו נא ונוכחה וכו' נעמדה להתוכח בדין, ואז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' כי אי אפשר לומר ח"ו להש"י לבוש כמוהו, על כן עפ"י התורה הוא הלבישהו כמותך ואז יוסרו מאתנו הלבושי שנים שהם עונות עפ"י התורה ואין כאן ויתור, עכ"ד (י' מאמרות שם פי"ב), ולפי"ז יונח תיבת נא לשון בקשה, דהנה החפץ חסד המרחם על עמו ביום דין וחפץ להצדיקם אפילו ח"ו הם מלאי עון, אבל אי אפשר לוותר בדבר שהוא שלא כתורה כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), מה עושה המלך המשפט ברצותו להמציא להם עזר ותרופה עפ"י משפטי התורה שזה לא נקרא ויתור, הנה מבקש מהם בבקשה באומרו לכו נא (בבקשה מכם בני) ונוכחה (היינו לא אהיה לכם לדיין רק לבעל דין עמכם, ונעמדה כביכול יחד למשפט לפני הבי"ד של מעלה אז יהיה לי באפשר לעזור לכם עפ"י משפטי התורה) אם יהיו חטאיכם וכו' ואם יאדימו כתולע וכו' (כי עפ"י משפטי התורה כביכול אני מחויב להלבישכם במלבושים לבנים כמוני אשר לבושי כתלג חיור ויוסרו מעליכם כל עונותיכם ואלביש אתכם מחלצות).
וזהו שפירשנו בהפטרה דנחמה פרשת עקב קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי (ישעיה נ, ח), דקשה דמתחלה אמר אשר מצדיקי הוא קרוב לי ושוב לא יבא שום איש לריב אתי, ואח"כ שוב אמר מי בעל משפטי יגש אלי הרי יש שוב בעל משפט, ועפ"י הנ"ל יונח, אומרת כנסת ישראל קרוב מצדיקי (היינו המצדיק אותי) היינו הש"י הוא קרוב לי כי אנחנו בניו העמוסים מני בטן, וכיון שהוא קרובי, מי (הוא מהמסטינים אשר יבא) יריב אתי (לפני הש"י שיהיה הוא ית"ש הדיין, הרי הוא ית"ש קרוב ואינו מהראוי עפ"י התורה להיות דיין לקרובו, אבל זאת יעשה הוא ית"ש לנו) נעמדה יחד (ויהיה הוא ית"ש תובע לעמוד עמנו לדין, ממילא) מי בעל משפטי יגש אלי (היינו הוא ית"ש שהוא בעל משפטי יגש אלי כדומה לי ויעשינו שוה כמוהו במלבושים לבנים כתלג חיור, ואז יושלך ממילא כל חטאתינו במצולות ים והוא עפ"י התורה ואין כאן ויתור), הבן הדבר.
וזהו שביארנו בנוסח ההודאה דחנוכה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, דלכאורה מהו לשון עמדת, ולדרכינו יונח, להיות הדור ההוא לא היו בידם מצות ומעשים טובים כ"כ והיו בידם עונות רבים ולא היה באפשרי להושיע להם עפ"י משפטי התורה, מה עשה הש"י, עמד כביכול מלהיות דיין כי משפט הדיינים בישיבה ומשפט הבעל דין בעמידה (שו"ע חו"מ סי' י"ז), וזהו שאמר עמדת להם וכו', עמדת להם בשיווי אליהם בדומה והלבשת אותם מחלצות.
וזהו שיש לפרש ג"כ בהפטרה דנחמה פרשת נצבים מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו וכו' אני מדבר בצדקה רב להושיע, מדוע אדום ללבושיך וכו' פורה דרכתי לבדי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' (ישעיה סג, א). דקשה אם כנסת ישראל יכירו את הרב להושיע מה זו שאלה מי זה בא מאדום, ואם אינם מכירים מה זה שאלה מדוע אדום ללבושך אפשר זה דרכו כל היום, ועוד הלא הם דברים סותרים, אמר חמוץ בגדים היינו אדומים, ותיכף אמר זה הדור בלבושו.
ולדברינו הנ"ל יתכן דהנה הבנים העמוסים מני בטן יודעים את רבונם אשר זה דרכו כל היום להיות לבושיה כתלג חיוור ועי"ז נצמח תמיד ישועה לעם קרובו בהעביר מהם הלבושים אדומים כתולעת שני בזמן המשפט, והנה ישראל עם קרובו בראותם אז בזמן הגאולה בחזיון או במראה כביכול אשר הוא ית"ש חמוץ בגדים (אדומים) ואין מלבושיו לבנים, שאול ישאלו מי הוא זה הבא מאדום והוא חמוץ בגדים זה הדור בלבושו, הלא זה הוא אשר זה דרכו כל היום להיות הדור בלבושו בכדי שעל ידו יצמח ישועה לבניו, והנה ישיב להם הוא ית"ש אני הוא המדבר בצדקה רב להושיע, שאני מרבה להושיע ברב או במעט זכיות (כי ע"י מה שאני הדור בלבושי, כשאני בא למשפט עמכם אני עושה עפ"י התורה להלבישכם לבנים כמוני וסרו עונותיכם), והנה שבים השואלים ישראל עם קרובו ושואלים אם כן מדוע אדום ללבושיך וכו', ומשיב להם הש"י זה הוא כעת מטעם אחר, פורה דרכתי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' אבל בעצם לבושי הוא כתלג חיוור.
והוא הנרצה בנוסח לומר בשמחת תורה דובר צדקות הושיעה נא הדור בלבושו הצליחה נא ותיק וחסיד עננו ביום קראנו, דובר צדקות על שם אני מדבר בצדקה, הדור בלבושו על שם רב להושיע הוא ע"י שהוא הדור בלבושו כתלג חיוור, והוא ותיק וחסיד, ותיק פירש"י (ברכות כו, א) המדקדק במצות לעשותו כתורה, וחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין (רש"י ר"ה יז ב ד"ה חסיד), הנה הוא ית"ש חסיד להתנהג עמנו במדת החסד לפנים משורת הדין, אבל אי אפשר לוותר כנ"ל, והוא כביכול משתדל בחסדו לעשות כתורה וכמצותיה, הנה הוא ותיק וחסיד, הבן הדבר.
ומעתה בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה, יום ט"ו באב הוא התחלת הארה מן ימי המשפט אשר הווים בכל שנה בעת בריאת העולם היינו מראש השנה עד יום הכפורים, והנה יום ט"ו באב הוא התחלת המחשבה מן ישראל שעלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד, שהוא יום הנועד ארבעים ימים קודם יצירת הוולד כמו"ש לעיל אות ב' שמכריזין בת פלוני לפלוני, והנה יום ההוא הוא התחלה אשר הש"י רוצה וחפץ להצדיק עם זו יצרתי לי (ישעיה מג, כא), ואפילו אין בידם זכות ח"ו ואי אפשר להיות ויתור כי נקרא מלך המשפט, הנה עשה יעשה המשפט עפ"י התורה יעמוד עמהם לבעל דין, וכביכול יחוייב עפ"י התורה להסיר מהם הלבושי תולעת שני (שהם אדומים נעשו מן העונות) וילביש אותם במלבושים לבנים כביכול כמלבושיו אשר הם כתלג חיור, הנה תיכף בהתחלה ביום זה ט"ו באב בנות ישראל יוצאות למחול (והוא כפשוטו, וג"כ הוא לשון מחילה) בכלי לבן שאולים, והטעם שלא לבייש את מי שאין לו, הנה הטעם הזה הוא על כלי לבן ועל שאולים, להורות על כנסת ישראל בימי המשפט אפילו אין בידיהם זכות ואין להם בגדי לבן הנעשים מהמצות, יוצאים בדימוס בכלי לבן שאולים שהש"י מלבישם בבגדי לבן משלו להלבישם כמותו במשפט הקדוש כדת של תורה.
ומעתה יאירו עינינו בדברי הזהר פרשת תרומה דף קל"ה ע"א בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם (שמות כה, ג) זהב ברזא דיומא דראש השנה דאיהו יומא דזהב יומא דדינא וכו' (זהב סומקא מדת הדין), וכסף דא יום הכפורים דמתלבנן חוביהון דישראל כתלגא וכו' (כסף לבן כשלג מורה על מדת החסד גוון לובן), ונחשת יומא דקרבנין דחג דאינון רתיכי דעמין ואינון איקרון רזא דהרי נחשת וכו', ותכלת דא פסח שולטנא דרזא דמהימנותא רזא דגוונא תיכלא וכו', וארגמן דא שבועות רזא דארגוונא דתורה שבכתב וכו', ותולעת שני דא איהו ט"ו באב דבנות ישראל הוי נפקו במאני מילת כד"א (איכה ד, ה) האמונים עלי תולע עכ"ל, הנה בכולם טעמם מובן בזהר, אבל טעם שנקרא ט"ו באב תולעת שני אינו מובן, ומה שאמרו בזהר משום דבנות ישראל נפקו בכלי מילת, הנה היו יוצאים בכלי לבן כמבואר בגמרא ולמה יקרא להיום ההוא תולעת שני הוא צבע אדום, ולדרכינו הנ"ל יובן הדבר בטוב טעם, יכונה להיום תולעת שני על שם שבנות ישראל יוצאות בכלי לבן, להורות אשר הש"י מתחסד עמנו ביום המשפט אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, והוא הנרצה ביום הזה יוצאין במחול ובוטחין בהש"י אשר יעשה מן תולעת ושני שלג וצמר בגדי לבן לכבוד ולתפארת לכנסת ישראל, על כן נקרא יום זה תולעת שני, ודי בזה הערה למבין דבר מתוך דבר.

ה

שם (תענית כו, ב), ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וכו', מהראוי ג"כ להתבונן למה לנו לידע מה אומרות הנשים במחול, וגם למה אמרו בחור שא וכו' הלא כל מי שאין לו אשה יפנה לשם ואפילו לא היה בחור, וגם אומרם שא נא עיניך, ונראה לבאר עפ"י מ"ש לעיל בדרושי בין המצרים (מאמר ב' אות ג') שאלו הכ"ב ימים בין המצרים הם י"ג מן תמוז וט' מן אב, כי בתמוז היה המעשה דלוחות ואז הוצרך משה להזכיר י"ג מדות של רחמים, ובט' באב היה המעשה דלשון הרע דמרגלים אז הזכיר משה הט' מדות בפ' שלח (במדבר יד, יח) ועד היום הכ"ב מדות הללו מגינים על ישראל רק שהם נעלמים בכ"ב ימים הללו בבחינת חסדים מכוסים, ושם דברנו רמז הפסוק מאת י"י היתה זא"ת (תהלים קיח, כג) (ר"ת ת'יקוני ז'עיר א'ריך) היא נפלאת בעינינ"ו, רצ"ל המה מכוסים ומופלאים באלו הב' חדשים תמוז אב הנקראים עינים, תמוז עין ימין אב עין שמאל, וכעת בעוה"ר נאמר על אלו הב' חדשים עיני עיני יורדה מים (איכה א, טז) (דמעות המלוחים הרומזים על הדין), ולעתיד נאמר בהפטרת הנחמה בפרשת תבוא שאי סביב עיניך וכו' (ישעיה מט, יח), אשר הש"י יצו חסדו לכנסת ישראל שתשא את העינים סביב, כי כל זמן שהדמעות בעינים הנה מרוב הדמעות בעינים אי אפשר לראות סביב רק בדוחק במקום המעמד, מה שאין כן כשהעינים יפים ומאירים הנה רואים סביב סביב, וזהו שאמר הנביא בשם הש"י שאי סביב עיניך, היינו הב' חדשים תמוז אב שהם עינים, (וזהו שאמרו רז"ל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה (תענית כד, א)), וכבר ידעת שהי"ג תיקוני דיקנא דאריך הם בחינת זקן והט' תיקונים דזעיר הם בחינת בחור, והנה בבחינת התיקון יתעלה בחינת זעיר (בחור) להיות י"ג תיקונים כתיקוני אריך, (וזהו סוד אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון וכו' (ירמיה לא, יב)), וזהו שאומרות הבתולות היוצאות למחול בט"ו באב, בחור דייקא שא נא עיניך וכו', וקצרתי כי יראתי לדבר ורמזתי למשכילים, והשם הטוב יכפר בעדינו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. (בחיבורא קדמאה נזדמן לנו הענין הזה בסימן ג"ל סימנא מילתא ג"ל עינ"י ואביטה וכו').

ו

בסבא משפטים דף ק"ד ע"א, בכה כמלקדמין ואמר מארי דעלמא דילמא יימרון משריין עילאין דאנא סבא ובכי כינוקא, עכ"ל, מהראוי להתבונן מהו החשש שיאמרו כך משריין עילאין, והנראה לפרש, דהנה ענין בכיות התינוק כתב החסיד בחובת הלבבות (שער הבחינה פ"ה) שהוא מועיל להתך הליחות הרעות החזקות שבמוח התינוק ומתבטלים על ידי הורדת הדמעות עיי"ש, ואית בכיה מחמת השפעה רבה בבוא לאדם שמחה ובשורה טובה ירדו דמעות לתוך עיניו והוא בבחינת ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד, טו) מן הארת המוחין כי רבה (ל"ב נתיבות חכמה נו"ן שערי בינה תרווייהו ל"ב נו"ן), ואותן הדמעות הם כשמן הטוב היורד על הזקן (תהלים קלג, ב) (י"ג מדות של רחמים), ומן הארת השפע מן מדות הרחמים באת הבכיה של שמחה (וזה הוא ג"כ שאמר הסבא שם דף ק"א ע"ב כמה שפיראן דמעין על דקנך כמה דהוה שפיר משחא סבא כד הוה נחית על דיקנא דסבא טבא דאהרן עכ"ל), וזה הוא לדעתי מה שאמר הסבא דילמא יימרון משריין עילאין דאנא סבא, והבכיה שלי מהראוי להיות בבחינת יורד על הזקן התעוררות י"ג מדות של רחמים, ובכי כינוקא הבוכה להתך הליחות לבטל הדינים החזקים בהורדת המים מלוחים.
והן היום בגלותינו בימי בין המצרים בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה (איכה א, ב), הדמעות הן מן הדינים החזקים למתקם כענין בכיות התינוק להתך הליחות החזקות, ואחר עבור ימי בין המצרים הנה מתעוררים ימי הרצון ומתגלים הי"ג מדות של רחמים (בימי אלול) לרחם עלינו, הנה התעוררות הבכיה בימים ההם היא מהתעוררות הרחמים י"ג מדות, וזהו אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו (ירמיה לא, יב), בעת אשר יוצאת הבתולה במחול היינו בט"ו באב אז בחורים וזקנים יחדיו, כי אין הבכיה רק בבחינת ינוקא רק להמתיק הדינים אבל הוא ג"כ להתעוררות הרחמים והרצון, ובפרט בחדש אלול מזלו בתולה אז תשמח בתולה במחול כשימחול השי"ת עונותיהם של ישראל, כתבנו כן בשם אחד קדוש מדבר במאמר אלול.

ז

גמרא סוף תענית (ל, ב) פיסקא אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא, אמר ר' יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה (וכתבו התוס' (ד"ה יום שהותרו) פירוש דהיינו יום טוב עכ"ל) מאי דרוש וכו' אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכו', אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה וכו' (רש"י בד"ה דאמר מר וכו' לפיכך יום טוב הוא עכ"ל) עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם וכו' ר' מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר ר' מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב וכו' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה תניא ר' אליעזר הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין וכו' אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל (תוס' בד"ה יום תבר מגל, פירוש שמונעין וכו' כדאמר במדות שהכהנים בעלי מומין הם מנקרים העצים וכו') מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה, רש"י) יוסיף (חיים על חייו, רש"י) ע"כ דברי הגמ'.
הנה מה שיש לדקדק בשיטה הלזו הוא, א' המקשה ששאל ט"ו באב מאי הוא למה הוצרך לומר בשלמא יום הכפורים וכו', כיון שהוא דבר ידוע לא הוה ליה למימר רק ט"ו באב מאי הוא, ב' אומרו יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה והנה זהו דבר הנהוג בכל שנה למה הוצרך שוב למימר יום שניתנו בו לוחות האחרונות שהוא מאי דהוה, ג' מאי שכתבו התוס' יום שהותרו וכו' פירוש דהיינו יום טוב אין לזה ביאור וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי, ד' מהראוי להבין דכפי הנראה דהנך אמוראי לא פליגי וכולהו מודו דכל הנך מילי מעלייתא היו ביום הזה ומהו הענין שכל אחד אומר שהשמחה היה בשביל זה וזה אומר בשביל זה, ה' אומרו רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור וכו', הנה קשה למה הוצרך לומר דאמר מר וכו', הרי בלא זה יש לומר שעשו היום הזה ליום טוב על שכלו בו מתי מדבר הוכשרו ישראל לבוא לארץ ישראל, ו' מה שפירש"י לפיכך יום טוב הוא, הוא לפלא.
והנראה דקושיית המקשה על מה שאמר התנא לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, הנה קרא התנא לאלו הימים יום טוב מה שלא נמצא כן בכל הימים הכתובים במגלת תענית (דלא קראום יו"ט) רק דלא למספד ודלא לאיתענאה, רק בח' ימי חנוכה אמרו שם במגילת תענית קבעום ועשאום ימים טובים, הנה הוסיפו בש"ס (שבת כא, ב) תיבות בהלל והודאה להורות מה שקראום ימים טובים לא לענין איסור מלאכה רק לענין הלל והודאה דכתיב טוב להודות לי"י (תהלים צב, ב) הודו לי"י כי טוב (שם קלו, א) וכן קבעו בברכת שמונה עשרה הטוב שמך ולך נאה להודות, הנה לבעבור זה קראום ימים טובים, אבל ט"ו באב למה נקרא יום טוב הרי אין בו איסור מלאכה ואין בו הלל והודאה, וגם על יום הכפורים קשה דהגם שנאסר במלאכה וכתיב וירא מנוחה כי טוב (בראשית מט, טו) עכ"ז מאי אולמיה משארי ימים טובים מה שאמרו בלשונם לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים דמשמע שיש בהם צד טיבותא ביתר שאת.
וזהו שהקשו בלשונם, בשלמא יום הכפורים נוכל לתרץ שקראוהו בפרטות יו"ט יותר מכל המועדים משום דאית ביה טיבותא יתירתא דאית ביה סליחה ומחילה (וכתיב כי אתה י"י טוב וסלח (תהלים פו, ה), כן נראה לכאורה, אבל אין זה נכון כ"כ, דהאי טוב נאמר על הש"י, והנכון כאשר אבאר לך), יום שניתנו בו לוחות האחרונות דכתיב ביה (דברים ה, טז) למען ייטב לך (אם כן ב' הטעמים הם דבר אחד, הואיל דניתנו בו לוחות האחרונות הוקבע ליום סליחה כמו שפירש"י) על כן נקרא יום הכפורים בפרטיות יום טוב, אלא ט"ו באב למה נקרא יום טוב, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים ליקח נשים זה מזה (וכתיב לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח)) וכתיב מצא אשה מצא טוב (משלי יח, כב) על כן נקרא יום טוב, וזהו שכתבו התוס' פירוש דהיינו יום טוב, וכן הוא הטעם של רב יוסף יום שהותר שבט בנימין וכו' ג"כ כנ"ל, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר (והנה עדיין לא נדע למה נקרא בשביל זה יום טוב, על כן הביא לראיה) דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדיבור עם משה, והנה אמרו רז"ל ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב) ראתה שהוא הגון לנביאות (שמו"ר א, כ), אם כן דיבור הנבואיי נקרא טוב, על כן נקרא יום טוב ששב דיבור הנבואיי, וזהו שפירש"י דאמר מר וכו' לפיכך יום טוב הוא, הבן. עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות וכו', והנה כתיב באביה בן ירבעם שהספידו אותו כל קהל ישראל יען נמצא בו דבר טוב (מ"א יד, יג), ודרשו חז"ל (מו"ק כח, ב) (וכן פירש"י) שביטל משמרתו ועלה לרגל, הנה נקרא הדבר הזה טוב, על כן נקרא היום ההוא יום טוב, רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר וכו', ואמר רב מתנה שתקנו אז הטוב והמטיב על כן נקרא היום ההוא יום טוב, רבה ורב יוסף וכו' יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו' תשש כחה של חמה וכו' וקרו ליה יום תבר מגל, וכתבו התוס' פירוש שמונעין וכו' כדאמר במדות (פ"ב מ"ה) שהכהנים בעלי מומין הם מנקרין העצים וכו' (נ"ל דבריהם, דהנה במום כתיב כל מום רע (דברים טו, כא), והנה ביום שפוסקין הבעלי מומין מלאכתם נקרא יום טוב, אבל יותר נראה לי שסמך על להלן שאמר) מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה, וכתיב בתורה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו' (משלי ד, ב)) יוסיף חיים על חייו, וכתיב אצל החיים למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב, ז), על כן יום ההוא יום טוב, הבן כי הדברים חמודים.