קטגוריה:במדבר לה א

מ"ג במדבר · לה · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

השאלה הא' למה נתיחדו חמשת הדבורים האלו שנזכרו כאן להיותם נכתבים אחרי זכרון המסעות ואם נאמרו אלו המצוות והדבורים מסיני כשאר הדבורים והמצוות כלם למה לא אמרם משה לישראל עד עתה:

השאלה הב' מה היה הצורך בדבור הראשון מהם כי הנה כל מה שנא' בו כבר נצטוה לישראל פעמים אחרות אם והורשתם את יושבי הארץ וכמ"ש לא ישבו בארצך ואם אבידת צלמיהם בסדר משפטים ובסדר כי תשא ואם בחלוקת הארץ בגורל בסדר פנחס. ובכלל שאין חדוש בפרשה הזאת לענין המצוות:

השאלה הג' אם היה שבדבור הראשון צוה על גרוש האויבים ואבוד עכו"ם וצוה לשבת בארץ ולהתנחל אותה בגורל למה חזר לומר ואם לא תורישו את יושבי הארץ וזה היה ראוי שיכתב למעלה סמוך לגרוש האויבים לא אחרי אזהרת העכו"ם:

השאלה הד' למה בדבור הראשון צוה על חלוקת הארץ ובדבור השני הודיעם גבולות הארץ ואמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל ונכפל אחר כן צווי הגורל:

השאלה הה' למה זה בדבור הד' צוה על ערי הלוים ועל שש ערי המקלט. ובדבור הה' חזר לצוות' על ערי המקלט עצמם ובאה אם כן המצוה הזאת נכפלת בב' הדבורים ההם גם שתלה מצות שש הערים אחר שיעברו את הירדן ג' מהן בעבר הירדן וג' מהן בארץ כנען ואיך זה. והנה בסדר ואתחנן כתב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן ואם הוא ע"ה הבדילן בחייו בהיותו בעבר הירדן איך צוה כאן שיבדילו אותן אחר שיבואו אל הארץ ובכלל אם היו אלה המצוות תלויות בארץ למה צוה עליהן למשה שלא יעבור שמה והיה ראוי לצוותם ליהושע:

השאלה הו' אם כבר נתן הדין שכל רוצח בכוונה מות יומת ושגואל הדם הוא ימית את הרוצח למה חזר עוד אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות או באיבה הכהו כי זה כבר נכלל במה שאמר ראשונ' ולמה נכפל:

השאלה הז' במה שאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול כי למה תלה ישיבת הרוצח בעיר המקלט עד מות הכהן גדול ומה ענין אמרו הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש:

השאלה הח' בפרשת ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד כי מה ראו על ככה נשיאי משפחת בני יוסף על דבר בנות צלפחד מענין נשיאיהם אחרי ספור המסעות ומצוות נחלת הארץ וערי הלוים וערי המקלט ומה ענין זה לכאן האם באו הדבורים במקרה והזדמן. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

וידבר ה' אל משה בערבות מואב וגו' עד סוף הסדר. כאשר השלים מרע"ה לכתוב כל המסעות מיום צאתם ממצרי' עד בואם בערבות מואב על ירדן ירחו שה' אמר אליו לא תעבור את הירדן. ראה שבאו ימי הפקדה ימי השלום ששם ימות בלי ספק ולקח סימן לעצמו ממקום תחנותם שמה שהיה אבל השטים כי שם התאבלו עליו. והיה מפני זה דואג ועצב מאד באמרו יגעתי ומנוחה לא מצאתי אני הוצאתי את העם הזה ממצרים והולכתים במדבר ארבעים שנה להנחילם את הארץ ובאתי על שפת הירדן ולא זכיתי לעבור עליה ולא להנחילנה לעמי אבל איש אחר יחנכנה וינחילנה להם ואני נצרתי התאנה ולא אכלתי את פריה ויהושע משרתי יאכלנה ותקרא הארץ על שמו שיכבוש אותה מידי העמים וינחילנה לישראל ולא יזכר שמי עוד עליה. ומפני שהיה על זה נהפך לבו בקרבו רחפו כל עצמותיו כדי לנחמו ולדבר על לבו בא האלהים לצוות עתה על ידו כל הדברים התלוים בארץ בכבושה וחלוקתה לישראל כאלו אמר למשה מלבד ראיית הארץ אשר הראיתיך מכאן הודיעני מה היה חפצך עוד לעשות אם תעבור בארץ כי אין ספק שתחפוץ בזה לאחד מחמשה תכליות או לכלם האחת לכבשה ולכרות ולגרש האויבים והעכו"ם ממנה. והשנית להציב גבוליה לארכה ולרחבה. והשלישית לחלקה לשבטים לכל אחד חלקו. והרביעית להבדיל ערים ללוים להיותם אנשי שבטך. והחמישית להבדיל ערי המקלט כמו שעשית מעבר לירדן וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל הדברים האלה בעצמו מבלי שיצוה את אחרים לעשותו במצותו. ומפני זה אף שהיית אתה הולך שמה לא היית עושה הדברים האלה אלא על ידי צווי שתמנה אנשים לעשותם ותצוה אותם עליהם ויתיחסו הדברים ההם אליך להיותך מצוה בהם. גם עתה חמשת הדברים האלה אתה תצוה אל בני ישראל ובזה יתפייס דעתך כאלו עברת בארץ ועשית כל זה שמה. ובעבור זה באו כאן חמשת דבורים רצופים כי הדבור הראשון היה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו' והורשתם את יושבי הארץ הרי שאתה מגרש את הגוים ההם וישראל מגרשים אותם ממצותיך כיון שאתה מעכשיו מצוה עליו ועם היות שכן צוה על אבוד ועל חלוק הארץ בגורל. הנה כוונת הדבור בעצם וראשונה היה לגרש את הגוים מן הארץ. וכדי שיגורשו העמים וילכו מן הארץ צוה ואבדתם את כל משכיותם וגו' ואת כל במותם תשמידו כי בזה הם עצמם יתגרשו מן הארץ ולפי שאולי יאמרו ישראל ואם נגרש העמים מן הארץ תרבה עלינו חית השדה הוצרך לומר אחר זה והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ ולכן אל תפחדו שיקרה לכם כמו שקרה לכנעני שנתגרש מן הארץ כי לכם נתתיה ואתם תשבו עליה ותמשלו עליה לא הם. וכתב הרמב"ן שהזהירם שלא ילכו לדור ולשבת בארץ אחרת אף כי אין לפחד מחית השדה כי היא לא תבא אלא בארצות הנחרבו' ולא תהיה ארצכ' כן כי תתנחלו אותה בגורל למשפחותיכם וכלה תהיה ארץ נושבת לא חרבה ולכן תגרשו העמים כי לא תהיה ארצכם מפני זה חרבה. ולפי שכל זה אמר לחזק אזהרת גרוש האויבי' מן הארץ לכן אמר אחריו ואם לא תגרשו את יושבי הארץ וגו' הנה התבאר שהיה הדבור הראשון על כבוש הארץ וגרוש האויבים שיעשה זה משה מעצמו במצותו כי גם בארץ לא היה יכול לעשותו אלא על ידי צווי. והותרו השאלו' הא' והב' והג'. והדבור השני היה בהגבלת גבולי הארץ כמ"ש צו את בני ישראל זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה בגבולותיה ואמ' תפול לפי שבנפיל' הגורל תהיה הנחלה. ואמ' ונסב לפי ששלש ארצות הם בדרום של ארץ ישראל והם ארץ אדום כלה וארץ מואב ומקצת ארץ מצרים זו אצל זו. וביאר הגבולים לכל ארבע' הרוחו' והענין לומר למשה הנה לא עליך לעבור אל הארץ כדי להציב גבוליה לארכה ולרחבה כי אין צורך כי גר זה תעשה אותו בכאן. וצוה שיחלקו את הארץ בגורל כי עם היות שכבר צוה עליי פעמים הנה נאמר כאן מפני שתתחלק הארץ עתה לתשעת השבטי' וחצי שבט לפי ששני השבטים ראובן וגד וחצי שבט המנשה לקחו נחלתם מעבר לירדן. אך לא התחלקה הארץ הקדושה לשבטים באותו אופן שנחלקו ארצות עבר הירדן לשבטים ההם אלא על פי הגורל ולזה נאמרה כאן והותרה השאלה הרביעי'. ולפי שחלוק' הארצו' היה בלתי אפשר שיעש' אותה משה כלה בעצמו אף שיהיה הולך שמה מבלתי שימנה אנשים שיעשו אותה לכן בא על זה הדבור השלישי מאלה שמות האנשי' אשר ינחלו לכם את הארץ כאלו אמר למשה אתה מכאן תמנה אות' נקובי' בשמות כאלו היית שם בעת המעשה גם שבזה תודע מעלת נבואתך שאותם שאתה תמנה להנחיל מעתה עד זמן החלוק לא ימות אחד מהם. והנה בכל אחד מהם אמר נשיא זולת כלב בן יפונה נשיא יהודה ולמטה שמעון ולמטה בנימן אולי שהיו אנשים ידועים לשבטיהם. ולכן לא הוצרך לומר בהם נשיא כמו שאמרו באחרים כלם. ולפי שנכספה וגם כלתה נפשו של מרע"ה להנחיל ולהגביל ללוים ערים לשבת כי היו משבטו ועל ידו נאמר שלא יהיה להם חלק ונחלה בירושת הארץ לכן בא הדבור הרביעי צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. כלומר אם חשקה נפשך לתת בימיך לאנשי שבטך ערים לשבת גם זה לא היית יכול לעשות אף אם היית עובר שמה אלא על ידי אנשים שיעשו במצותיך ולמדוד מגרשיהם וכל זה תעשה היום הזה מכאן וזהו צו את בני ישראל ונתנו ללוים וגומר רוצה לומר שאף על פי שהם לא יצטרכו לשדות וכרמים שהם מתפרנסים מן המעשר שנותנים להם ישראל הנה יצטרכו ערים לשבת נתן להם סביב הערים למגרש אלף אמה והי' זה למרעה בהמתם ורכושם ולעשות שם כל צרכיהם ואמ' ולכל חייתם רוצה לומר לצורך חיותם ומכאן למדו חז"ל שלא היו קוברים שם מתיהם כי אין צורך חיותם והגבל גם כן סביב הערים לרבועו של עולם אלפים אמה לכל רוח יהיו מהם אלף אמה מגרש והם הסמוכים לעיר והשאר היו להם לשדות ולכרמים כי מן המגרשים היו מוליכים הזבל לשדות ולכרמים. והנה לא רצה יתברך שיהיה הדבר בהפך רוצה לומר שיהיו השדות והכרמים סמוכים לעיר ואחריהם המגרש. לפי שיהיה טורח רב להפנות שם ולהוליך שם בהמתם עם שכבר יזיקו בזה השדות והכרמי' לכן אחז"ל שאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה. וזכר שיהיו ערי הלוים מ"ב מלבד שש ערי המקלט שהם כלם מ"ח כרכים כלם לפי שאלו ואלו כלם יהיו קולטות. והנה נזכר ענין ערי המקלט בדבור הד' הזה אגב גררא כי הדבור הה' נתייחד לביאורם והותרה השאלה הה'. ולפי שמשה הבדיל ערי המקלט לעבר הירדן כמ"ש אז יבדיל משה שלש ערים והיה תאב להבדיל כן בארץ הקדושה לכן בא הדבור הה' והקריתם לכם ערים ערי מקלט ר"ל שהוא עצמו בזה היום יבדילם במצותו על הבדלתם. ואמרו והקריתם לכם אפשר לפרשו לשון זמון והזדמנות ואפשר לפרשו לשון קריאה וביאר בזה דיני הרוצח שימלט בערי המקלט והוא בהיותו רוצח מכה נפש בשגגה. ומה שאמר כאן את שלש הערים תתנו מעבר לירדן. אין הכוונה שיתנו אותן עתה או שיתנו אותן כאשר יתנו ערי הלוים שלש הערים אשר בארץ אבל הוא כלומר אותן הערים אשר נתתם מעבר לירדן כאשר נגבלה נחלת ראובן וגד וחצי שבט מנשה תתנו שלש ערי מקלט שמה ואמר תתנו עתיד במקום עבר כמו ככה יעשה איוב וחז"ל אמרו שלא היו קולטות הג' ערים שמעבר הירדן עד שיובדלו שלשת הערים בארץ. וביאר ששלשת ערי המקלט יהיו לגר ולתושב מישראל בשוה וענין זה הקבול והמקלט שאנשי העיר יצילוהו מיד גואל הדם שלא יתנוהו להרע לו. וביאר שאם בידיו הכהו והיתה המכה מכת מות בין שתהיה בכלי ברזל או באבן או בעץ וכן אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה רוצח הוא כי הנה הרוצח או יהיה פועל המיתה בידיו או יהיה גורם אותה בעשותו פועל יהיה סבה למית'. והנה ראשונה נתן דין ההורג בידיו אם בכלי ברזל אם באבן או בעץ אם היה בכלי נתן בכל אחד מהם שעור כדי להמית שנא' באבן או בעץ אשר ימות בו שאז הוא מפורסם בגלוי וחייב מיתה. אמנם בברזל לא אמר אשר ימות בו לפי שיש אבן או עץ כדי להמית בו ויש שאינו כדי להמית בו ולכך הוצרך לפרש בעץ או באבן אשר ימות בו אבל הברזל כל שהוא ואפי' כשעור מחט אחד ימית ולכך לא נאמר בו אשר ימות בו ולזה גואל הדם הוא ימיתנו. וצריך שתדע שלא יהרגהו גואל הדם אלא אחר שעמד ההורג לפני העדה ושפטו שהוא רוצח וחייב מיתה. ואחר כך נתן דין ההורג בערמה וזהו ואם בשנאה יהדפנו רוצה לומר וכן יומת אף שלא הרגו בכלי ראוי להרוג בו. אלא שהיה שונא לו ובשנאתו אותו יהדפנו וידחה אותו מן הגג למטה לארץ באופן שימות מזה או השליך עליו בצדיה רוצה לומר שהיה ההרוג למטה וההורג למעלה והשליך עליו אבן בכוונה להמיתו כי זה הוא השליך עליו בצדיה וימות הרי אלה עם היותם גורמים הם שוים כאלו באיבה הכהו בידו וימות ולכן בכל אחד מהם מות יומת המכה רוצח הוא. וכמו שבהכאה בידי' עשה חלוק מהשוגג למזיד כן להורג וגורם עשה החלוק ההוא. ואמר ראשונה מתי יהיה נחשב במזיד ורוצח ומתי יהיה הגורם נקי והוא אמרו ואם בפגע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן אשר ימות בו הכהו אבל היה בלא ראות. הנה כיון שהוא לא היה אויב לו ולא מבקש רעתו יחשב לשוגג ושפטו העדה רוצה לומר שופטי העדה יושבי על מדין שהם סנהדרי גדולה שבעבור היות הנהגת העדה על פיהם נקראו הם העדה המה יהיו שופטים אם ההורג הרג שוגג ויגלה לעיר מקלטו ואם היה מזיד ורוצח בכונה וימסר ביד גואל אדם שימיתהו ואם יגבר יד גואל הדם לנקום נקמתו אף שלא כפי הדין יצילו העדה רוצה לומר שופטי העדה את הרוצח מיד גואל הדם כי שוגג היה ולא מזיד והשיבו אותו העדה עיר מקלטו כדי שלא ימיתהו גואל הדם. ואמר שישב בה עד מות הכהן גדול לפי שהכהן גדול היה שר וגדול בישראל וקדוש לאלהיו ובמותו כל העם יחרד והחי יתן אל לבו כי ימי האדם כצל עולם ולמה לא יסיר מרעיוניו נקמת דם קרובו ולהכרית ברציחות ובהריגות ומחר גם גואל הדם לקבר יובל ולכן ישקוט לבבו ורתיחת דמו ויתנחם וישכח צרתו וסרה קנאתו ועל כן אמר עד מות הכהן הגדול שהוא הגדול אשר בו תשקוט המיית לבב גואל הדם. וחז"ל אמרו מפני שהוא מכפר על ישראל והיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש. ואמר אשר משח אותו בשמן הקדש אפשר לפרשו על הקב"ה שהוא משח את הכהן הגדול בשמן הקדש ונתן לו המעלה ההיא. והוא הנכבד בישראל ומי יחוש למות קרובו בזמן כך והותרה בזה השאלה הו' והז'. ונתן בענין הזה משפטים. האחד שלא יצא הרוצח מעיר מקלטו ואם יצא ומצאו גואל הדם והמיתו אין לו דמים. השני שבמות הכהן גדול ישוב הרוצח לארץ אחוזתו. השלישי שהרוצח יהרג על פי שנים עדים ולא על פי עד אחד ועל זה אמר כל מכה נפש לפי עד ם ירצח את הרוצח רוצה לומר של מכה נפש הבא להרגו על שהכה את הנפש לפי עדים ירצחנו שיעידו שבעדים והתראה הרגו. והרביעי שלא יקחו כופר לנפש רוצח רוצה לומר שלא יענישו את הרוצח ממון לפוטרו ואפילו שגואל הדם חפץ בכך וזה אשר הוא רשע יצא מחוייב מב"ד למות. אבל אם לא יצא מחוייב מב"ד מותר לו לפייס את גואל הדם בממון כדי שלא יבקש עוד רעתו. וכן לא יקחו כופר לפוטרו מן הגלות כי בזה יחניפו את הארץ שהחנפיות בבני אדם הוא הראות אהבה במקום שאינה וכן הוא בכאן שמראין שמענישים את הרוצח וכפי האמת אין שם עונש כי לארץ לא יכופר בכופר כי אם בדם שופכו כלומר שלא לבד תלוי העונש ברוצח אבל גם בארץ בכללה אשר נרצח שמה רוצה לומר לכל יושביה לא יכופר העון ההוא אלא בדם שופכו. וא"ת ומה תועיל כפרת הארץ לכן אמר לא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה כי אני ה' שוכן שמה. ואם כן טומאת הארץ מונעת שכון השכינה בתוככם. ולפי שראו ראשי האבות למטה יוסף שמרע"ה היה מצוה מחמת מיתה בעניני חלוקת הארץ ונחלתה כאדם ביום מותו באו לפניו על ענין בנות צלפחד אם ינשאו לאנשי שבט אחר אם לא ולזה נכתב הספור הזה אחרי הדבור הזה. והותר' בזה השאלה הח'. ואמרו ואם יהיה היובל לבני ישראל ענינו שזו אבדה מבלי תקון כי אף על פי שיבא היובל לא תשוב הנחלה ההיא לאותו שבט ותגרע עכ"פ מנחלת השבט ההוא כי אין הנחלה כמו המכירה לשתצא ביובל הנה התבאר מזה קשור הפרשיות האלה כלם מפרשת עלה אל העברים אשר בסדר פנחס עד המקום הזה והתבאר למה אחרי זכרון המסעות באו חמשה דבורים האלו שלא באו קודם לכן ולמה נתיחסו אל מרע"ה בהיותם דברים יותר מתיחסים אל יהושע הכובש והמנחיל הארץ כי מרע"ה לא יעבור אל הארץ אבל נתיחסו אליו כאן כדי לנחמו ולדבר על לבו שכל הדברים הרשומים מכבוש הארץ ותלוקתה ונחלתה היו עושים על ידי מרע"ה ובמצותו כאלו עבר שמה ובאופן שיאמר כל אדם משה הוציא את ישראל ממצרים משה הוליכם במדבר ארבעים שנה הוא הורישם את הארץ והוא כבש וגרש את האויבים והוא הציב גבוליה והנחילה בגורל הוא מנה מי המנתילים את הארץ הוא הבדיל ערי המקלט שהכל עשה ית' ע"י ובאמצעותו וראה אם כן עולמו בחייו ולכן אחר כל זה הואיל משה באר את התורה ולדרוש ברבים כל הכתוב בספר אלה הדברים וכרת עליו ברית עם העם וסדר שירת האזינו במאמר השם וכתב את התורה ויתנה ללוים וכאשר נשלם כל זה נאמר לו עלה אל הר העברים ומות בהר וכן עשה כאשר ברך את בני ישראל לפני מותו. ובזה נשלם סדר מסעי:

זכינו להשלים פירוש חומש הפקודים:

במשנה תורה עוד יחננו צורנו לשון למודים: