ביאור:משנה פאה פרק ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח
מי הוא עני, ומה זכויותיו?[עריכה]
חטיבה I: אחרי העניים, המתנות הופכות לרכוש כל אדם[עריכה]
(א) מאימתי כל אדם מותרין בלקט?
|
המשנה עוסקת בסוף זמן הלקט, בהמשך למשנה ז, ז שעסקה בגבול הזמן בין הבציר לעוללות, ולפרקים ד-ו שעסקו בגבול בין הקציר לזכויות העניים. וראו מקבילה בשביעית ט, ז. אם לא לקטו המתנות שייכות לבעל הבית, ראו תוספתא ב, יט. להגדרת רביעה שניה ראו תוספתא תענית א, ד. ר' יהודה אינו מוכן להתוות את הגבול הזה באופן אובייקטיבי, ומציע להגדיר אותו על פי כמות הלקט שנותר. יתכן גם שבגליל, מקומו של ר' יהודה, מסקו מאוחר יותר. עדות הסטורית למנהג שכל אדם מותר בלקט ניתן למצוא בירושלמי דמאי א א ובמתי יב, א. |
- משילכו הנמושות. אחרוני המלקטים העניים
- בפרט ועוללות? - משילכו העניים בכרם ויבואו. לאחר הסבב השני של הליקוט
- ובזיתים? - משתרד רביעה שניה. כשירד הגשם השני אחרי היורה, והמטע הפך לבוצי, ורוב הזיתים אבדו בבוץ.
אמר רבי יהודה: והלא יש שאינם מוסקין את זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה!
- אלא כדי שיהא העני יוצא, ולא יהא מביא בארבעה איסרות:
|
רוב העניים נחשבו עמי הארץ (ראו דמאי ג, א,) ולכן אינם נאמנים לעניין מעשרות. אבל בתנאים מסויימים הם נאמנים לטעון שמה שהם מוכרים הוא ממתנות עניים, ולכן פטור ממעשרות, וראו לעיל ה, ה. החטיבה מקשרת בין מסכת פאה למסכת דמאי הבאה אחריה. |
חטיבה II: עניים מוכרים לאחרים את מתנותיהם[עריכה]
|
המשנה ערוכה בסדר עולה של זמנים: עונה - שנה - לעולם |
(ב) נאמנים:
- על הלקט ועל השכחה ועל הפאה - בשעתן בעונת הקציר,
- ועל מעשר עני - בכל שנתו בכל השנה השלישית והשישית לשמיטה,
|
למרות שבימי בית שני הועברו המעשרות לכהנים ולא ללוויים, המשנה מדברת על הדין הבסיסי מהתורה שבכתב, שהלוי מקבל את המעשרות. וראו תוספתא ד, א, שאינם נאמנים לטעון שקיבלו מתנות עניים מעניי כותים. |
- ובן לוי - נאמן לעולם. לטעון שהפירות הם מעשר ראשון
ואינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן כמוסבר במשנה הבאה:
|
עניים שמוכרים מוצרים בשוק נאמנים לומר שמקורם של המוצרים הוא ממתנות עניים אם היה מקובל למכור אותן בצורה זו. לדוגמא: לא היה נהוג למכור לחם ממתנות עניים, אלא את החיטה לפני טחינתה. לכן אין מאמינים לעני עם הארץ שטוען שהלחם שמכר הוא ממתנות העניים, אבל מאמינים לו על מכירת גרעיני חיטה. |
(ג) נאמנין על החטין, ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת.
נאמנין על השעורה של אורז, אורז שנמכר בשיבולת שלו ואין נאמנין עליו על האורז עצמו - בין חי בין מבושל.
נאמנין על הפול, ואין נאמנין על הגריסין, לא חיים ולא מבושלין.
נאמנין על השמן לומר "של מעשר עני הוא",
- ואין נאמנין עליו לומר "של זיתי נקוף הוא":
|
הירק נלקט בכמויות קטנות, ולכן לא היה נהוג להפריש מעשר עני מהירק החי, אלא לאחר הבישול, וראו ירושלמי פאה ח ג. לכן העני נאמן לטעון על כמות קטנה של ירק מבושל, שהיא ממעשר עני. |
(ד) נאמנים על הירק חי, ואין נאמנים על המבושל,
- אלא אם כן היה לו דבר מועט, שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו:
חטיבה III: מתנות מינימום ממעשר עני ומצדקה[עריכה]
(ה) אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים.
|
על מעשר עני נאמר "ואכלו בשעריך ושבעו", ומכאן שיש לתת לעני מעשר בכמות משביעה. המשנה מגדירה את הכמות המשביעה מסוגים שונים של יבול. משנה זו עוסקת בחלוקת מעשר עני בין העניים השונים בגורן. לעניין חלוקה בבית - ראו תוספתא ד, ב. חצי קב חיטין היא מזון שתי סעודות, ואין הבדל בעניין זה בין סעודת עני לסעודת אדם רגיל: ראו עירובין ח, ב, וכן כתובות ה, ח. ר' מאיר ור' עקיבא מקטינים את הכמות המינימלית לעני, כדי להגדיל את מספר העניים שמקבלים מהמעשר. יתכן שהמדה של קב שעורים נלמדת ממגילת רות, שבה בועז נותן לרות שש שעורים כדי שלא תבוא ריקם אל נעמי. בעלי המשנה הבינו שמדובר בשישית סאה, דהיינו קב שעורים. |
- רבי מאיר אומר: חצי קב.
קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות, או מנה דבלה.
- רבי עקיבא אומר: פרס.
חצי לוג יין.
- רבי עקיבא אומר: רביעית.
רביעית שמן.
|
למרות ששנינו "כהן קודם ללוי" וכו' (הוריות ג, ו,) ולמרות שהכהנים והלוויים מקבלים גם מתנות כהונה ולווייה - לעניין מתנות עניים אין הבדל בין עני כהן לעני ישראל. יכול בעל הבית שיש לו יותר מהמינימום הנדרש במשנה ה לשמור (להציל) מחצית מהמעשר עבור קרוביו העניים, אבל לא יותר. דין המעשר שונה בכך מדין הפאה, ראו לעיל ד, ט. אם כמות המעשר שבידיו קטנה מהמינימום שבמשנה ה ההוא מניח את המעשר לפניהם והם מחלקים אותו ביניהם ללא התערבותו. |
- רבי עקיבא אומר: שמינית.
ושאר כל הפירות - אמר אבא שאול: כדי שימכרם, ויקח בהם מזון שתי סעודות:
(ו) מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים.
היה מציל - נוטל מחצה ונותן מחצה.
היה לו דבר מועט - נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם:
|
לפנינו המינימום שלו זכאי עני שאינו מוכר לאנשי העיר לקבל מקופת הצדקה. כמות המזון דומה לזו שמקבל עני ממעשר בגורן, ראו משנה ה. עני המוכר יכול לקבל לפי קביעת הגבאים, ולפחות מזון שתי סעודות וכסות: ככר בפונדיון וכו' מידתה חצי קב (ראו משנה ה) והיא מזון שתי סעודות (ראו עירובין ח, ב.) לגבי המקסימום לצדקה - הוא נקבע לפי רצונו המשתנה של העני. וראו תוספתא ד, י. |
(ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום
- מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. ככר שמכילה חצי קב חיטה
לן - נותנין לו פרנסת לינה.
שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות.
חטיבה IV: מי אינו עני?[עריכה]
|
גביית הכספים לצדקה היא בשנים, משום נקיות כפיים ומשום הפעלת שררה. חלוקת הצדקה היא סוג של דין ולכן צריך שלושה. וראו תוספתא נידה ו, ז, שיכול אדם להיות זכאי למעשר עני ולא לקופת צדקה, אבל לא ההפך. |
מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי. מילולית: סיר, והכוונה לחלוקת ארוחות לעניים
- מזון ארבע עשרה סעודות - לא יטול מן הקופה. חלוקת כסף
והקופה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלושה:
|
הגדרת העני לצרכי צדקה תלויה בסוג הצדקה. אין מחייבים אותו למכור את כלי ביתו לגמרי, אבל אם היו לו כלים יקרים מחייבים אותו למכרם ולקנות במקומם פשוטים יותר. לגבי "קו העוני" של 200 זוז, זה גם ערך כתובת הבתולה, ראו כתובות א, ב. המשנה מציגה מקרה של אדם שיש לו כמעט 200 זוז, והוא מקבל בבת אחת כספי צדקה רבים. מקרה הפוך מופיע בירושלמי (מתורגם): מעשה בתלמיד של רבי, שהיה נותן לו לכל שלש שנים מעשר עני. פעם אחת נתנו לו מאתיים זוז, בא ואמר לרבי יש לי כשיעור. אמר לו מכת פרושים נגעו בו, רמז לתלמידיו והכניסוהו לחנות וחיסרו ממנו דינר. חזר לרבי ונתן לו מעשר עני. מתברר שלפעמים כדאי לא להגיע ל200 זוז, כי אז מפסידים את מתנות העניים, אבל במשנה ט משבחים את העני שאינו נוטל למרות שמותר לו ליטול. |
(ח) מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
היו לו מאתיים חסר דינר,
- אפילו אלף אנשים נותנין לו כאחת ולאחר שיטול יהיה לו הרבה יותר ממאתיים דינר - הרי זה יטול.
היו ממושכנין לבעל חובו או לכתובת אשתו - הרי זה יטול.
- אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:
|
הקשר בין עני שאינו מנצל את זכויותיו לבין דיין שדן דין אמת הוא בכך שעל שניהם לעמוד בלחץ כלכלי: העני שנושא ונותן בחמישים זוז יכול להפסיק את המסחר - ומיד יוכל ליטול מהצדקה כרצונו, ובכל זאת הוא מחליט להמשיך בפרנסתו המעטה, ולוותר על הצדקה. גם דיין שדן דין אמת אינו מתחשב בלחצים המופעלים עליו. אבל מי שצריך לקחת מהצדקה, כי אינו סוחר במעט שיש לו, ואין לו מקורות פרנסה נוספים – חייב לקחת, ואסור לו להימנע מלאכול כדי לשמור על כבודו: חייו חשובים יותר מהכבוד ומהגאווה שלו. דיני הדיין דומים לדיני מתנות עניים, כי העני ובעל הבית, כמו הדיין - הם בעלי זכות לקבל החלטות באופן עצמאי: בעל הבית יכול להחליט בעצמו על כמות הפאה, שהרי שנינו בתחילת המסכת ש"הפאה... אין לה שיעור". העני יכול לרמות את עצמו או את הציבור ולדרוש יותר ממה שמגיע לו. בכך, קובעת המשנה, יש תמיד גם גורם של הונאה עצמית, שבו מונה העני המדומה את עצמו ומרחם על עצמו יותר מדי. הונאה עצמית זו גורמת לאדם שלא להשתמש בכספו באופן ראוי ולבסוף הוא יאבד את כולו. משנה זו מסיימת את המסכת, והיא גם מחזירה אותנו לתחילת המסכת ובו בזמן משמשת כמעבר לנושא הדמאי, שנובע מחשדות בחוסר אמינותם של עמי הארץ. |
(ט) מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם ולא משקיע אותם לטווח ארוך - הרי זה לא יטול.
וכל מי שאינו צריך ליטול, ונוטל - אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות.
וכל מי שצריך ליטול, ואינו נוטל - אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו,
ועליו הכתוב אומר (ירמיהו יז ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.
- וכן דיין שדן דין אמת לאמתו.
וכל מי שאינו לא חגר, ולא סומא, ולא פסח,
- ועושה עצמו כאחד מהם
- אינו מת מן הזקנה, עד שיהיה כאחד מהם,
- שנאמר [(משלי יא כז) ודורש רעה - תבואנו, ונאמר] (דברים טז כ) צדק צדק תרדף.
וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין -
- אינו מת מן הזקנה, עד שעיניו כהות,
- שנאמר (שמות כג ח) "ושחד לא תקח, כי השחד יעוור פקחים וגו'":