ביאור:משנה עבודה זרה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מבוא למסכת עבודה זרה ומבנה המסכת
התורה שבכתב דורשת מאתנו להשמיד את הפסלים ולאבדם מן העולם. בעולמם של חז"ל, שהיו תחת שלטון פגאני, לא יכלו לבצע הנחיה זו, ולכאורה נאסר עליהם לחיות בעולם, באשר הוא נשלט בידי עובדי ע"ז. ואכן פילון מספר שיהודי יבנה נסו להרוס מזבח אלילי ובתגובה הטיל עליהם הקיסר להקים פסל יקר בבית המקדש! וראו דברי ריב"ז במכילתא לדברים איד. בעיה זו נוספה לבעיה הלאומית, של עצם המצב של חוסר עצמאות - על חילול ה' הכרוך בכך (ראו למשל יחזקאל לו,) ועל הסכנות הקיומיות הנובעות ממצב זה.
במסכת ע"ז מתמודדים חכמים עם הבעיה הזו, ופותרים אותה. הם ממירים את החובה להשמיד את הפסלים באיסורי טומאה החלים על היהודי אך מאפשרים לו להימצא בעולם, למרות הימצאות הפסלים בסביבתו. הם מתווים גבולות לאיסורי המגע עם הגויים, ובדרך כלל מתירים לשאת ולתת עימם.
במרכז המסכת עומד המעשה ברבן גמליאל שרחץ במרחץ של אפרודיטי אלת האהבה, והתיר לעשות כן. הנימוק הוא הבחנה בין הדת לבין חיי היומיום. לפי נימוק זה מותר ליהודים לחיות בעולם שבו עובדים את ההרים, את העצים ואת השמש והירח.
השלב הבא הוא ההכרה של חז"ל במשמעותן של ההתיחסויות של הגויים לפסיליהם, והכרה בכוחם של עובדי ע"ז לבטל את אלוהותם של חפצים שונים - ובכך להתירם לשימוש של יהודים. מול יכולת זו יש לגויים גם כח לאסור על היהודים להשתמש בחפצים שונים - ובעיקר ביין (וראו סימנים לאיסור כבר בדניאל א ח). בשתי דרכים אלו משפיע הגוי על ההלכה היהודית.
החשד לכאורה, לפיו כל מגע של גוי ביין הוא בעל משמעות דתית - אינו סביר. יותר נראה שלפנינו השלכה של היחס של היהודים ליין, כמשקה מקודש המנוסך על המזבח. הגויים משמשים כאן כמראה ליחס הרצוי של היהודים ליין כמשקה מקודש, ואכן חלק גדול מהדיון מוקדש ליין של יהודי שהיה במגע עם הגוי.
הסבר נוסף לאיסור יין נסך הוא בעצם הקירבה בין הגוי ליהודי (ראו לקמן ב, ה), ובנסיון למנוע בעיקר את השתיה המשותפת (ראו תיאור של שתיה, קירבה ועבודה זרה הכרוכות זו בזו בספרי במדבר קלא). אמנם היחסים בין היהודים לגויים היו למעשה קרובים למדי, הן בענייני מסחר הן בעניינים אחרים; ואמנם יש במשנה דיונים על אכילה ושתיה משותפות (למשל לקמן ה, ה) - אבל עדיין ניסו לצמצם אותה ככל האפשר. עם זאת, אין להכחיש כי הוצאת היין מהסעודה המשותפת אינה מספיקה, שהרי נשארו בה משקאות אחרים, חלקם משכרים.
כפילות הטעמים לאיסור היין - הטעם החברתי והטעם הפולחני - מופיעה גם בתורה: ראו שמות לד, יב-טז: כבר שם ספק איזהו האיסור העיקרי: האיסור לכרות ברית ולהתבולל - או החשש הדתי של אכילת זבחי ע"ז. כאמור, במשנה נראה שהטעם הפולחני מתוחכם יותר, ומשקף את קדושת היין ביהדות. גם הזהות היהודית עצמה, הכוללת היבטים דתיים וחברתיים, משתקפת היטב ביחס ההלכתי לגויים.
הפרקים הראשון והשני במסכת עוסקים באיסורים החלים על היהודים בעולם האלילי: בחיי היומיום מותר לסחור עם הגויים ולעשות עסקים, ואלו נאסרו בהזדמנויות מיוחדות - והתוספתא מקילה עוד. כך גם בתחילת הפרק השלישי, שבמרכזו נמצא הסיפור על רבן גמליאל, ומובע הרעיון של היכולת לבטל אלילות של חפצים שונים. בפרק ד מובאים זה לצד זה שני ההיבטים של הגוי - היכולת שלו להתיר שימוש באליל והיכולת שלו לאסור יין שהיה מותר. פרק ה ממשיך לעסוק ביין הנסך ובמשמעות ההלכתית של האיסור עליו, ובסופו מובא הרעיון של ניקוי המגע של הגוי ביין והטיהור שלו.
סיבות לאיסורים הקשורים לגויים[עריכה]
חטיבה I: איסור לעודד גוי לעבוד ע"ז[עריכה]
(א) לפני אידיהן של גוים, שלושה ימים - אסור לשאת ולתת עמהן,
- להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפרען וליפרע מהן.
|
אידיהם – יש המפרשים בלשון סגי נהור, על דרך "כי קרוב יום אידם" – יום מפלתם; ויש הקושרים ללשון "עיד" [בערבית] – חג. |
- רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שהוא מצר לו.
- אמרו לו: אף על פי שמצר הוא עכשיו - שמח הוא לאחר זמן:
|
כל האיסורים בפרק זה ובפרק הבא מעידים על מסחר ער ורחב בין יהודים לגויים, המוגבל רק בהזדמנויות מסויימות. והשוו להקלות בדינים אלו שמופיעות בתוספתא א, א-ב. |
(ב) רבי ישמעאל אומר: שלושה ימים לפניהם, ושלשה ימים לאחריהם - אסור.
- וחכמים אומרים: לפני אידיהן - אסור, לאחר אידיהן - מותר:
(ג) ואלו אידיהן של גוים: קלנדא ראש השנה שלהם, וסטרנליא 17/12, וקרטסיס, 1/8 ויום גנוסיא של מלכים,
- ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה - יש בה עבודה זרה.
- ושאין בה שריפה - אין בה עבודה זרה.
|
איסור לגרום לגוי לעבוד ע"ז |
[אבל] יום תגלחת זקנו ובלוריתו, שהיו נוהגים להקריבה לע"ז
- יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא [בו] מבית האסורים, וגוי שעשה משתה לבנו,
- אינו אסור, אלא אותו היום ואותו האיש [בלבד]:
חטיבה II: מראית עין של עבודה זרה[עריכה]
(ד) עיר שיש בה עבודה זרה - חוצה לה מותר.
|
מדובר בירידים, שהתקיימו בעיר או לידה לפרק זמן מסויים, והסוחרים בהם נהנו מפטור (או מהנחה) במס. הירידים הוקדשו לאחד האלילים, והחנויות עוטרו בסמלו. חנויות שלא עוטרו לא נהנו מהנחת המס. המשנה אוסרת אפילו הליכה ביריד, משום מראית העין. וראו תוספתא א, ג, שהתירו להכנס לעיר של היריד אם בא בשיירה וכולה נכנסה לעיר הזו. אבל מותר לקנות אפילו בחנות הסמוכה למעוטרת! |
- היה חוצה לה עבודה זרה - תוכה מותר.
מהו לילך לשם? - בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום - אסור.
- ואם היה יכול להלך בה למקום אחר - מותר.
עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות,
- זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים:
- המעוטרות - אסורות, ושאינן מעוטרות - מותרות:
חטיבה III: איסור אספקת קרבנות לע"ז[עריכה]
(ה) אלו דברים אסורים למכור לגוים:
אצטרובלין, ובנות שוח ופטוטרותיהן, ולבונה, ותרנגול הלבן.
- רבי יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין.
- ובזמן שהוא בפני עצמו - קוטע את אצבעו ומוכרו לו,
|
איסור מסחר בקרבנות פוטנציאליים לע"ז. גם כאן התוספתא א, ד מקילה, ומתירה למכור אם מוכר בסיטונות, או אם הגוי פירש עבור מה הוא מבקש לקנות את התרנגול וכו'. וראו ברית דמשק יב, ח-יא: "אל ימכור איש בהמה חיה ועוף טהורים לגויים, בעבור אשר לא יזבחום". |
- לפי שאין מקריבין חסר לעבודה זרה.
ושאר כל הדברים, סתמן - מותר, ופרושן - אסור.
- רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצב ונקליבם - אסור למכור לגויים:
|
ראו איסורי מכירה של בעלי חיים מסוימים בתוספתא שביעית ה, ט, אבל ראו תוספתא ב, א, שרשב"א מתיר, וראו שם גם לעניין בהמה גסה. |
(ו) מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים - מוכרין.
- מקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.
ובכל מקום, אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמים ושבורין.
- רבי יהודה מתיר בשבורה.
- ובן בתירא מתיר בסוס:
חטיבה IV: איסור לסייע להריגת יהודים[עריכה]
(ז) אין מוכרין להם דובין ואריות, וכל דבר שיש בו נזק לרבים.
|
איסור הנובע מהשלטון שלהם על ישראל, ולא מעבודה זרה. והשוו ב"ק א, ד. |
אין בונין עמהם בסילקי ארמון לבית משפט, גרדום, ואיצטדיא, ובימה.
- אבל בונים עמהם דימוסיאות ובית מרחצאות. מרחץ ציבורי ופרטי
חטיבה V: איסור עשיית משמשי ע"ז[עריכה]
הגיעו לכפה שמעמידין בה עבודה זרה - אסור לבנות:
(ח) [ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה, קטלאות ונזמים וטבעות.
- רבי אליעזר אומר: בשכר - מותר].
חטיבה VI: איסור אשירה[עריכה]
אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ.
- רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו על מנת לקוץ,
חטיבה VII: איסור דריסת רגל בא"י[עריכה]
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות.
|
ראו תוספתא ב, ג, שרשב"א אסר להשכיר שדות אפילו בחו"ל. |
- ובסוריא - משכירין להם בתים, אבל לא שדות.
- ובחוץ לארץ - מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים, אבל לא שדות.
- ובסוריא - מוכרין בתים ומשכירין שדות.
- ובחוצה לארץ - מוכרין אלו ואלו:
|
שמו של היהודי אינו נקרא על ע"ז. אבל השוו לקמן ג, ד, המלמדת שגם מרחץ של אפרודיטי אינו אלא מרחץ, ואפרודיטי היא סתם קישוט. וראו תוספתא ב, ג, שרשב"ג קשר את האיסור להשכיר מרחץ לדיני מראית עין בשבת. ועדיין קצת קשה, למה מראית עין של ע"ז מותרת ומראית עין של חילול שבת אסורה. |
(ט) אף במקום שאמרו להשכיר שמותר להשכיר - לא לבית דירה אמרו
- מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה,
- שנאמר (דברים ז כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך".
- ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו: