ביאור:משנה מכות פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
עונש הגלות לרוצחים בשגגה[עריכה]
חטיבה I: מי גולה, ומי אינו גולה?[עריכה]
|
ההורג נפש בשגגה גולה, ולא אף אחד אחר. המשנה מעצבת את הגלות כעונש ולאו דווקא כהצלת הרוצח בשגגה ממוות; וראו מכילתא נזיקין ד. לכן לפי המשנה, בניגוד לפשט התורה, יתכן שההורג נפש לא יהרג ולא יגלה. קשה למצוא לכלל שבמשנה "כל שבדרך ירידתו" טעם ענייני, וסביר יותר שמדובר בנסיון להמעיט במספרי הגולים. וראו כללים שונים בתוספתא ב, ב-ד. בסוף המשנה מובאת מחלוקת על פירוש הפסוק בדברים יט ה, וראו גם ספרי דברים קפג. לפיכך אפילו הסיטואציה ההיא, המובאת כדי להמחיש מהי הריגה בשגגה, הופכת למעורפלת. מתי מתקיים דין הגלות, אפוא? |
(א) אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה.
היה מעגל במעגילה, כובש את הגג במכבש מלמעלה למטה ונפלה עליו והרגתו,
- היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם, ונפל עליו והרגו,
- הרי זה גולה.
אבל אם היה מושך במעגילה, ונפלה עליו והרגתו,
- היה דולה בחבית, ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו,
- היה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו,
- הרי זה אינו גולה.
זה הכלל: כל שבדרך ירידתו - גולה, ושלא בדרך ירידתו - אינו גולה.
נשמט הברזל של הגרזן מקתו והרג - רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה.
מן העץ המתבקע - רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה:
|
השוו לעניין חובת הפיצוי בנזק, ב"ק ג, ז, וכן שם ה, ב-ג. גם שם, אם הניזק חרג מרשותו - המזיק פטור. על נזקים כספיים שנגרמו לנהרג ההורג פטור אפילו אם אינו גולה, ראו תוספתא ב"ק ו, יג. ר' אליעזר בן יעקב מוסיף פטור לאנוס. ת"ק מדגיש רק את יסוד הרשות, ואינו עוסק במידת האשמה של הרוצח, וראו ספרי דברים קפב. התלמוד הבבלי מצמצם את המונח "רשות הרבים" במשנה זו וכמעט מבטל אותו. בכך הוא ממשיך את מגמת המשנה, המקטינה את הסיכוי לגלות. האב והרב אינם גולים אם הרגו את הבן או את התלמיד במכותיהם החינוכיות. כך גם שליח בית הדין אינו גולה אם הרג במלקות שנפסקו לנאשם (ראו לקמן ג, יד.) הם פטורים גם מפיצוי על חבלה, אם נגרמה - ראו תוספתא ב"ק ט, ג. וראו תוספתא גיטין ג, יג, שמנמקים את הפטור משום תיקון העולם, ולא כאבא שאול. וראו תוספתא ב, ה, שחולקת על המשנה ומחייבת אותם בגלות. |
(ב) הזורק אבן לרשות הרבים והרג - הרי זה גולה.
- רבי אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו,
- הוציא הלז את ראשו וקבלה - הרי זה פטור.
זרק את האבן לחצרו והרג: אם יש רשות לניזק ליכנס לשם - גולה, ואם לאו - אינו גולה
- שנאמר (דברים יט ה) "ואשר יבא את רעהו ביער".
- מה היער - רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם,
- יצא חצר בעל הבית, שאין רשות לניזק ליכנס לשם.
- אבא שאול אומר: מה חטיבת עצים - רשות
- יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין:
(ג) האב גולה על ידי הבן, והבן גולה על ידי האב.
|
המשנה מנוגדת לספרי במדבר קנט, שם נאמר שהמכה אביו ואמו אינו גולה כי התחייב מוות, ונראית כמנוגדת גם למשנה ב לעיל, שהאב המכה את בנו ומת אינו גולה; ויתכן שהמשנה מבחינה בין האב המכה את בנו מכות חינוכיות לבין אם ניסה בבירור להרגו. דין עיר מקלט הוא דין של מדינה ולא של היהודים בלבד, כי גם גר תושב גולה לעיתים (אבל גוי אינו גולה, ראו ספרי זוטא לבמדבר לה יד.) וראו ספרי דברים קפא, שדורשים את זהות הגולה מהמילה 'רעהו'. וראו גם שם קפג. בספרי במדבר קס, לפס' טו נראה שישראל שרצח במזיד גר תושב אינו נהרג, ואילו אם גר תושב הרג ישראל בשוגג נהרג, ויתכן שההלכות הבעייתיות הן מימי מרד בר כוכבא או הגזירות שאחריו. ר' יהודה אינו רואה את הסומא כאדם רגיל, וראו בבא קמא פו ב, תוספתא ב ט, ומגילה ד, ו. להגדרת השונא ראו סנהדרין ג, ה. ר' יוסי אינו קובע שכל שונא שהרג נהרג, אלא שאם הזיד - נהרג, ואין צורך בהתראה. הוא אינו מתיחס במפורש להריגה בשוגג, אבל נראה שהוא מסכים עם ת"ק, שאינו נהרג ואינו גולה, וראו דעת איסי בן עקביא בספרי במדבר קס. לדעת ר' שמעון, רק אם יש סיכוי שמדובר ברצח בכוונה אין השונא גולה. יוצא, שאדם רגיל גולה רק אם יש סיכוי שמדובר ברצח, והשונא גולה רק אם אין סיכוי כזה. |
הכל גולין על ידי ישראל, אפילו עבד או כותי שהרג ישראל - גולה וישראל גולין על ידיהן - חוץ מעל ידי גר תושב. ישראל שרצח גר תושב אינו גולה!
וגר תושב אינו גולה, אלא על ידי גר תושב. ואם הרג ישראל - נהרג!
הסומא - אינו גולה, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: גולה.
השונא אינו גולה.
- רבי יוסי [בר יהודה] אומר: השונא נהרג, מפני שהוא כמועד. כאילו התרו בו והזהירו אותו שאסור לרצוח.
- רבי שמעון אומר: יש שונא גולה, ויש שונא שאינו גולה.
[זה הכלל]: כל שהוא יכול לומר "לדעת הרג" - אינו גולה.
- ו"שלא לדעת הרג" - הרי זה גולה:
חטיבה II: לאן גולים?[עריכה]
(ד) להיכן גולין? - לערי מקלט.
|
יש קשר בין נחלת א"י ע"י עם ישראל לבין דין ערי מקלט, וראו משנה ג לעיל, שגם גר תושב גולה לעיתים, כי בארץ חלים דיני ישראל. ערי המקלט קשורות זו לזו ולנחלת הארץ, ויוצרות שלוש שהן אחת. וראו ספרי דברים קפה, וכן תוספתא ג י, שלעתיד לבוא יהיו 9, 12 או 15 ערי מקלט, כתוצאה של גידול א"י. וראו תוספתא ב, יב, שטוענת שכבר במדבר חל דין ערי מקלט והיו גולים למחנה לווייה. |
לשלש שבעבר הירדן, ולשלש שבארץ כנען,
- שנאמר (במדבר לה יד): "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן.
- ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען" וגו'.
עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל - לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות
- שנאמר (במדבר לה יג) "שש ערי מקלט תהיינה" - עד שיהיו ששתן קולטות כאחד:
|
יתכן שמשנה זו חולקת על ר' יוסי במשנה ו, ולדעתה הרוצח מגיע קודם לבית דין ורק אם התחייב גלות הוא נשלח לעיר מקלט עם ליווי של ת"ח. אפשרות אחרת היא לקרוא את המשנה הזו אחרי משנה ו. "וידברו אליו" - לשון מקרא, וראו דברים כה ח, וכן ספרי דברים רצ: שמיעצים לגואל הדם שלא יהרגנו, כשם שמייעצים ליבם "אל תכניס קטטה לביתך". אין לת"ח נשק, אלא כוחם בפיהם. בתוספתא ג, ה מופיעה תשובת חכמים לר' מאיר "הרבה שליחות עושה". |
(ה) ומכוונות להן דרכים מזו לזו, שנאמר (דברים יט ג) "תכין לך הדרך ושלשת" וגו'.
- ומוסרין להן שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו בדרך, וידברו אליו.
רבי מאיר אומר: [אף] הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר (דברים יט ד) "וזה דבר הרוצח":
(ו) רבי יוסי בר יהודה אומר:
- בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין שולחין - ומביאין אותו משם.
|
ראו ספרי דברים קפו. בית הדין שמחייב גלות הוא תוצאה של השינוי בתפקיד ערי המקלט מהגנה על הרוצח לעונש גלות. לדברי ר' יוסי התפקיד של גואל הדם הוא רק לאכוף על הרוצח להשאר בעיר המקלט. וראו תוספתא ג, ו |
מי שנתחייב מיתה בבית דין - הרגוהו.
- ושלא נתחיב מיתה - פטרוהו.
- מי שנתחיב גלות - מחזירין אותם למקומו, לעיר המקלט
- שנאמר (במדבר לה כה): "והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו" וגו'.
חטיבה III: החזרה מהגלות[עריכה]
|
כהן גדול שמת מחזיר את הרוצח גם אם עבר ממשיחתו, שהרי בבית ראשון לא היה כהן גדול עובר ממשיחתו, ועצם ההעברה הזו אינה לגיטימית. לכן הכהן הגדול נשאר מקודש ומחזיר את הרוצח. וראו הוריות פרק ג, לגבי סוגי הכוהנים הגדולים. מותר להרוג אדם בתפילה! |
אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחתו - [מחזירין את הרוצח].
- רבי יהודה אומר: אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח.
לפיכך, אמותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות
- כדי שלא יתפללו על בניהם, שימותו.
משנגמר דינו מת כהן גדול - הרי זה אינו גולה.
אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומינו אחר תחתיו
- ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני:
(ז) נגמר דינו בלא כהן גדול, ההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג - אינו יוצא משם לעולם.
ואינו יוצא, כל גולה לא לעדות מצווה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות.
|
יואב ברח לבית המקדש (מלכים א ב, כח-לד), והוא הדוגמא הקרובה ביותר במקרא לרוצח בעיר המקלט, אבל כמובן הוצא משם, כיוון שרצח במזיד. המשנה קושרת בין דיני תחום שבת לבין דיני עיר מקלט; וראו גם מכילתא נזיקין ד, שלומדת את הקשר מגזירה שווה 'מקום'. לדעת ר' עקיבא, אין חייבים על הריגת הרוצח, כי עקרונית הוא חייב מיתה, אבל אסור להרגו לכתחילה. הוא מבטא את התפיסה שהגלות היא בעיקר עונש לרוצח בשוגג, ולא הצלתו מידי גואל הדם. וראו ספרי דברים קפא. לגבי האילן - ראו מעשרות ג, י. ערי המקלט היו גם ערי הלוויים, (במדבר לה ו), שגרו בהן כבעלי הבית. וראו גם במשנה ח. |
- ואפילו ישראל צריכים לו,
- ואפילו שר צבא ישראל, כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם,
שנאמר (במדבר לה כה): "אשר נס שמה",
- שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.
כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.
רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם
- רבי יוסי הגלילי אומר: מצווה להרגו ביד גואל הדם - ורשות ביד כל אדם.
- רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם - וכל אדם אין חייבין עליו. אבל אין להם רשות להרגו לכתחילה.
אילן שהוא עומד בתוך התחום, ונופו נוטה חוץ לתחום
- או עומד חוץ לתחום, ונופו נוטה לתוך התחום,
- הכל הולך אחר הנוף.
הרג באותה העיר - גולה משכונה לשכונה. כי אסור לו לצאת מהעיר
ובן לוי שגר בעיר לא כרוצח, והרג בה בשוגג - גולה מעיר לעיר:
|
ועיינו שביעית י, ח. האם יש קלון בגלות? למחלוקת על השררה שהיה בה ראו ספרי במדבר סוף קס. |
(ח) [כיוצא בו]: רוצח שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו - יאמר להם "רוצח אני".
- אמרו לו "אף על פי כן" - יקבל מהן, שנאמר (דברים יט ד) "וזה דבר הרוצח".
מעלים היו שכר ללויים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: לא היו מעלים להן שכר.
וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה: