[עריכה] מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהפסוק נותן עצה לבריאות הגוף (נפש = הצד החומרי של האישיות ). עצה זו מתאימה לדברי חז"ל " "אדכפנת - אכול" "  (תלמוד בבלי ברכות סב:) , כשאתה רעב - אכול; וכך המליץ גם הרמב"ם, רופאו של צלאח א-דין, לפני כ-800 שנה: " "לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב" "  (י"ד חזקה, דעות ד ב) .

אך רוב המפרשים פירשו שהפסוק מתאר תופעה רגשית: כשהאדם שבע, הוא מוכן לרמוס בבזיון גם משקה מתוק וטעים, אך כשהאדם רעב, כל דבר מר מרגיש לו מתוק וטעים.

מה המשמעות המעשית של הפסוק?

2. ניתן להבחין בין נזקקים אמיתיים לבין מתחזים: כשאדם טוען שהוא רעב או נזקק, אך דוחה מאכלים שמציעים לו בטענה שהם לא מספיק טעימים או טובים עבורו, ייתכן שאפשר להסיק מכאן שהוא לא באמת רעב.

רעיון דומה נמצא בספר בן סירא: " "דאמר 'במאי איכול לחמא?' סב לחמא מיניה" ": מי שנותנים לו לחם, והוא אומר "איך אני יכול לאכול את הלחם בלי ממרח?!" - קחו ממנו את הלחם, כנראה הוא לא באמת רעב, אילו היה רעב, היה אוכל את הלחם בלי לשאול שאלות. אם כי, בתלמוד בבלי  (סנהדרין ק:) הביאו מאמר זה של בן סירא כדוגמה למאמר שגוי, אחת הסיבות שבגללן גנזו את ספרו.

3. אין טעם להשקיע יותר מדי ברדיפה אחרי תענוגות חומריים, שהרי כשמשיגים את התענוגות הללו, קצים בהם ומחפשים תענוגות חדשים, כך שאף פעם אי אפשר להשיג אותם באמת, הם " "לא יושגו כשיושגו, ויושגו כשלא יושגו" "  (מלבי"ם) .

• אולם, לא כל התענוגות החומריים הם מסוג זה, יש תענוגות חומריים שעליהם אמרו חז"ל " "משביעו - רעב, מרעיבו - שבע" "; ומצד שני, יש גם תענוגות רוחניים שהאדם שבע מהם לפעמים.

4. היה אפשר לפרש שה" נפש " מציינת לא את השבע והרעב החומריים אלא את השבע והרעב הרגשיים. לפי זה, הפסוק בא ללמדנו שלפעמים אנשים אוכלים ממתקים מתוך חסך רגשי, ולכן כשהנפש שבעה מבחינה רגשית, האדם בז לממתקים ואינו רודף אחריהם.

• אולם, לפי זה קשה להבין את החצי השני של הפסוק, שהרי כשאדם רעב מבחינה רגשית, הוא לא רוצה לאכול מאכלים מרים, אלא דווקא מאכלים מתוקים וטעימים.

5. וייתכן שהפסוק הוא משל לקשרים חברתיים: כשלאדם יש הרבה חברים, הוא נוטה לזלזל בהם, אך עליו להעלות בדעתו שאולי בעתיד יהיה בודד, ואז כל מכר יהיה יקר ומתוק בעיניו. לפי זה, הפסוק מתקשר לפסוקים הבאים (פסוקים 8-10), שגם הם מדברים על קשרים חברתיים ( פירוט ).