ביאור:מבנה ויקרא יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




סימני הצרעת[עריכה]

דיני הצרעת בתורה כוללים כמה פרטים, שבמבט ראשון אין קשר ביניהם (ויקרא יג א-יז):

  • פסוקים 1-2: פתיחה: כשאדם מגלה כתמים לבנים על בשרו, עליו ללכת אל הכהנים כדי שיבדקו אם מדובר בנגע טמא או לא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת - וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים."
  • פסוק ג: אם הנגע גרם לשיער להפוך ללבן, והוא נראה עמוק יותר מהעור - הוא טמא:  "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר, וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ - נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ." "
"
  • פסוק ד: אחרת, יש לשים את האדם בבידוד למשך שבוע כדי לבדוק איך יתפתח הנגע: "וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים."
  • פסוק ה: אם הכתם פשה, כלומר גדל והתפשט, הנגע טמא, אבל אם הכתם לא גדל, יש לשים אותו בבידוד -למשך שבוע נוסף: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר --וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית."
  • פסוקים 6-8: לאחר השבוע השני מחליטים באופן סופי: אם הכתם גדל - הנגע טמא, ואם לא - הנגע טהור:  " "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת, בָּעוֹר--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא.  {פ"} "
  • פסוקים 9-11: מקרה אחר הוא, כאשר בתוך הכתם יש בשר חי (בריא, לא נגוע); גם במקרה זה הנגע נחשב טמא:  "נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר, וְהִיא, הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן; וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת. צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן:  לֹא יַסְגִּרֶנּוּ, כִּי טָמֵא הוּא."
  • פסוקים 12-13: אם הכתמים הלבנים מתפשטים ומכסים את כל העור - הנגע טהור:  "וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו--לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע:  כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא." "
"
  • פסוקים 14-17: אבל אם יש חלק מהעור שנשאר בריא ואינו מכוסה - הוא טמא:  "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא.  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי, וְטִמְּאוֹ:  הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא, צָרַעַת הוּא. אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי, וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן; וּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע, לְלָבָן - וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, טָהוֹר הוּא."

משמעות הסימנים[עריכה]

מה הקשר בין כל הפרטים הללו?

נראה שלכל הדינים יש מטרה אחת - לברר האם הכתם הלבן הוא שטחי וחיצוני בלבד, או שהוא מעיד על

נגע פנימי ועמוק יותר:

  • פסוק ג: אם שער בנגע הפך לבן - הנגע גרם לשער להפוך ללבן - זה אומר שהוא פגע בשורשי השער, שנמצאים בעומק העור ( פירוט ); 
  • פסוקים 4-8: אם, לאחר שבוע או שבועיים של בידוד, פשה הנגע בעור - הכתם גדל והתפשט - זה אומר שיש לו שורשים עמוקים בגוף; לא מדובר רק בלכלוך חיצוני אלא בריקבון עמוק, ששולח גרורות כלפי חוץ.
  • פסוקים 9-11: אם יש מחית בשר חי בשאת - בשר בריא בתוך הכתם - ונראה במבט מלמעלה כך:
זו צורה שאינה אופיינית לכתם חיצוני - זה יכול להעיד על נגע עמוק בצורת חרוט, הנראה בחתך צד כך:
  • פסוקים 12-13: אם כלו הפך לבן - הכתמים הלבנים מכסים את כל העור - לא ייתכן שמדובר בנגע פנימי, כי נגע פנימי שמכסה את כל הגוף היה הורג את הנגוע לגמרי, ולכן מניחים שמדובר בנגע חיצוני בלבד;
  • פסוקים 14-17: אבל ביום הראות בו בשר חי - כשרואים בשר בריא מוקף בכתמים לבנים - זה מעיד על כך שהנגע פנימי ועמוק, כנ"ל.

בכל המקרים הללו, אין הוכחה ודאית שהנגע הוא שטחי/עמוק, אלא רק "ראיה לכאורה" שמתאימה לרוב המקרים; אולם, כמו בכל שאר דיני התורה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולכן מסתמכים על סימנים חיצוניים כדי לשער אם הנגע הוא חיצוני או פנימי.

משמעות דיני האבל[עריכה]

דיני הטומאה קשורים למוות; גם דיני טומאת הצרעת קשורים למוות - מוות של בשר מתחת לעור. האדם טמא כאשר הסימנים החיצוניים מעידים על כך שחלק מבשרו מת ונרקב.

לכן, לאחר שהוחלט שהאדם נגוע, הוא נוהג במנהגי אבל - מתאבל על בשרו שמת (ויקרא יג מה): "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא".

ע"פ המשנה (מובאת בתלמוד בבלי מגילה ח:), האבלות מתחילה רק לאחר שהוחלט שהאדם נגוע - "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פרימה ופריעה", ובתלמוד שם אמר רבא שהדבר נרמז בפסוק, במילים " אשר בו הנגע" - שהנגע נמצא בתוך גופו.

אבל הבידוד מהחברה - שנזכר בפסוק הבא - (ויקרא יג מו): "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבּוֹ"- מתחיל עוד בימי ההסגר, ורבא הסביר שהדבר נרמז במילים " כל ימי...", כלומר, הטמא יישב מחוץ למחנה, לא רק בימי הטומאה הוודאית, אלא גם בימי הבדיקה וההסגר.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-03-25.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-13-0117